היי יעל. מאחר שאת עושה המון דברים, לפני הכול נצטרך לעשות סדר בתפקידים שלך.
"היום אני אחרי הרבה שנות ניהול, אבל מאז ומעולם במקביל לניהול עסקתי בדברים נוספים. לפני ארבע שנים נכנסתי לסיפור של הכשרת מנהלות דרך תוכנית 'אבני ראשה', שזה הגוף הרשמי של המדינה שמכשיר מנהלים. היה משבר של מנהלים בחמ"ד, ואברהם ליפשיץ שעמד בראשו קרא לי: 'תצילי את הספינה'. אמרתי לו שאני לא יודעת להציל ספינות וניגשתי בחיל ורעדה לתפקיד הזה, שמהר מאוד התברר כתפקיד מעצב חיים. במקביל לזה אני גם מובילה את תנועת המחנכים בחמ"ד – והיא חלק ממרכז מנהיגות שאני שותפה בהקמתו, שהחל להתהוות לפני שנתיים וחצי. עניינו הוא בניית עתודות מנהיגות בחמ"ד בכל הרמות. בנוסף לזה, המפקח הארצי על היסודי עזב ואני כרגע ממלאת את מקומו, אבל אני לא רוצה תפקיד רשמי, אני לא רואה את עצמי בתפקיד פיקוח אלא בפיתוח מנהיגות של החמ"ד בתמיכתה של שוש נגר, ראש מנהל החמ"ד שמקדמת מאוד את הנושא. אני רואה בתפקידי כמחנכת בדור הזה את המהות שלי, זה התפקיד האהוב עליי ביותר. היום יש כאלו שיכנו אותי 'הכוהנת הגדולה של הניהול', אבל למי שישאל אני אומר שבאמת אני מחנכת. אני רוצה לחזור לחנך כיתה, עוד אחזור לזה. היום אני אומרת שאני מחנכת את כיתת המנהלות".
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
השנאה בתקשורת הופכת כל סיפור קטן למלחמה
הסרט "טראמפ נגד טוויטר" מסודר וקוהרנטי אבל לא מחדש כלום
"שיסו בי מורים. קיבלתי הודעות כמו 'אדולף באב"ד'"
אז איך הגעת בעצם לתחום הניהול?
"לפני 17 שנים הציעו לי לפתוח אולפנה בבית־שמש, עד אז הבנות היו הולכות לשעלבים או לנוחם. כשההצעה הגיעה לפתחי אמרתי 'אני לא יודעת להיות מנהלת'. העליתי בפני בעלי את החששות שלי והוא אמר לי: 'הציעו לך את התפקיד הזה כי ידעו איזו מחנכת היית. את צריכה בסך הכול להמשיך לעשות את מה שעשית בתור מחנכת'. היום אני יודעת לומר שזו העצה הכי טובה שקיבלתי. בשונה מהיום, שיש ליווי למנהלים בשנים הראשונות שלהם, פשוט זרקו אותי למים ואמרו לי שמאמינים בי ושאני מסוגלת. יצאתי לדרך עם תחושה שהתפקיד שלי הוא לחנך צוות ולגדל אותו, וככה אני רואה גם את הסיפור של החמ"ד היום – אנחנו צריכים להיות במצב של למידה תמידית כשהתפקיד שלנו זה לגדול, לא כמותית. כל מערכת שיש לה אמון בעצמה צריכה להיות מערכת שלומדת כל הזמן. אני יכולה לומר שבאמת מערכת החמ"ד נמצאת בלמידה. ואולי אפשר להוסיף פה עוד כמה מילים על הקורונה, שאמנם נתנה לנו הרבה כאפות, אבל יחד עם זאת היא הפכה אותנו להיות בפוזיציה שלומדת כל הזמן. בעיניי זה מצב מרתק".
תני לי דוגמה ללמידה הזו שעליה את מדברת כמצב בסיסי של החינוך הממלכתי־דתי.
"עברנו תהליך ארוך של כשנה שבו כתבנו מסמך שעסק בתפקיד המחנך בחמ"ד. אחד הדברים שהתחדדו לנו מאוד – ואולי נשמע קצת לעוס היום לדבר על זה – זו החשיבות של הגדרת הייחודיות של כל קהילה בחמ"ד. היום היכולת של כל אחד לפתח זהות בעולם של זהויות מרובות היא דבר קריטי. גם להיות בג'ינס וגם להיות דתייה, גם להיות דוס תתמ"ד (תלמוד תורה ממלכתי־דתי, ב"ק) וגם חלק מהחברה הגדולה שנקראת חמ"ד. זה שמחנך יגדיר את הזהות החינוכית שלו, יעצים את היכולת שלו לייצר נרטיב שיגדל את הדור הבא, יצליח לזהות את הייחודיות של כל ילד בכיתה שלו, יפתח את מרחב הלמידה הכיתתי ויאפשר חוויות מעצבות זהות ומאפשרות מסוגלות – אלו מקומות שבעיניי החמ"ד הולך אליהם. המקום שעושה מקום, שמגדיר מקום.
"אחד הדברים שאנחנו עסוקים בו מאוד במרכז לפיתוח מנהיגות בחמ"ד הוא לפתח זהות חינוכית של הדרגים השונים ובעלי התפקידים השונים. לפני ארבע שנים הרכזים הפדגוגיים שאמונים על הלמידה המקצועית, ההישגית, היו בתוך סיפור אחד, כל אותו נתח של סיפור החינוך הדתי־לאומי היה באזור אחר, ואיפשהו תמיד היה מתח בין החינוך החברתי־זהותי לחינוך הפורמלי. היום לרכז פדגוגי בחמ"ד יש הגדרה מאוד ברורה – לא משנה מה הוא מלמד, זה לא מנותק מתפיסת העולם של הציונות הדתית".
אני קצת מופתעת לשמוע שזה דבר חדש.
"אבל זה חדש, מרכז המנהיגות של החמ"ד התחיל להגדיר את הרכזים הפדגוגיים כבעלי אג'נדה חינוכית ולא רק כפדגוגים. השחרור הזה של המתח בין הפדגוגיה לתפיסת עולם הפך את כל מרחבי הלמידה מבחינה חינוכית, ניהולית, ייעוצית – כלומר זו הנחת עבודה חינוכית סופר־משמעותית – שלא מדובר בסתירה ולא מנסים לייתר איזונים, אלא מדברים בשפה של דיאלוג שמתחבר לכדי תפיסה שלמה".
"הייתי במפגש שבו מנהל דיבר על הדור המבולבל, ואני התחלתי לזוז בכיסא באי נוחות. הדור הזה לא מבולבל! לא הגון לומר דבר כזה – לא לדור ולא למי שאמור להיות המחנך שלו. יש בדור הזה שונות ומולטי–טאסקינג, אבל זה לא בלבול"
אם הייתי עושה עכשיו טיפול פסיכולוגי למגזר כולו, הייתי אומרת שמה שאת מתארת משקף משהו עמוק מאוד בתפיסת החיים של הציונות הדתית, והדיכוטומיות תוקעת אותו בהרבה רבדים.
"אני אומר לך יותר מזה, מורה ומחנך שקשוב לחבורה שלו יגלה שידע – ולכן גם הפדגוגיה שנגזרת ממנו – זה בכלל לא הסיפור. קראתי מחקר שמדבר על בתי ספר עתידניים. הלכו לשמוע מסופרי מדע בדיוני כיצד ייראה בית הספר בעתיד. בכל הגרסאות של בית הספר העתידני – לעולם יהיה שם מבוגר ולעולם תהיה שם חבורה, לא משנה כמה מסכים וטכנולוגיה תקיף אותם. לכן אם המבוגר הגדיר נכון את עצמו ואת התפקיד שלו – כל מה שיקרה לחבורה יהיה בעל משמעות, וכן להפך.
אנחנו חיים בעולם שבו לכל אחד האמת שלו והיא מוחלטת, וזה מייצר דור שלא יודע להקשיב. אני אומרת שלנוכח הקולות שנשמעים צריך למצוא מכנה משותף אחד – אי אפשר לנהל שיח דתי לאומי ציוני בלי שהמרכיב של תורה ומצוות נמצא על שולחן העבודה
"אם מנהל מגדיר את עצמו כמנהל ולא כמחנך, אז לעולם הוא יהיה מנהל. אם הוא לא תופס את עצמו כמנהיג, אפילו מנהיג פדגוגי, הוא חוטא למטרה. אברהם ליפשיץ דיבר על המנהל כמנהיג, וחלק ממה שתנועת המחנכים מנסה לעשות זה לבנות את הנרטיב המנהיגותי של המחנכים והמנהלים. לכן בחמ"ד יש תפיסה פדגוגית ייחודית שעל גביה כל מגזר או קבוצה יכולים לעצב את הנרטיב הפדגוגי שלהם.
"הייתי במפגש שבו מנהל דיבר על הדור המבולבל, ואני התחלתי לזוז בכיסא באי נוחות. הדור הזה לא מבולבל! זה לא הגון, לומר דבר כזה – לא לדור ולא למי שאמור להיות המחנך שלו! יש בדור הזה הרבה שונות ומולטי־טאסקינג, אבל זה לא בלבול, ואם מנהל פועל מתוך נרטיב חינוכי שלפיו 'הדור הזה מבולבל' הוא חוטא למציאות. תפקיד המחנך הוא להקשיב לאתגרים ולספר לדור על האתגרים שלו, ולראות איך זה פוגש אותו כמחנך. זה בדיוק המקום שעליו אני מדברת שבו בעלי תפקידים – מחנכים ומנהלים – צריכים לברר ולהגדיר את התפקיד שלהם כמנהיגים".
אני לוקחת אותך לאזור קצת אחר בשיחה. היסטורית, הישיבות התיכוניות קמו במטרה להוציא את הילדים מהבית ולעצב אותם באופן דתי יותר ממה שההורים שלהם היו עושים. האם לדעתך יש עדיין פטרונות כזו, "להוציא ילדים דתיים יותר מהוריהם", רק שהיא לא כל כך גלויה, אלא סמויה יותר?
"דבר ראשון, זה שזזנו מהמקום שאת מתארת זה כבר הישג עצום. התחלנו לזוז בתוך מרחב הנצח. הצלחנו לזוז מהגישה הפטרונית. אני לא קובעת מדיניות בחמ"ד אבל שותפה בכל הדיונים ונוכחת במרחב הזה. כל הקולות נשמעים שם. יש מי שדואג להביא את הקול של האחר בתוך החמ"ד – יש שיח על בתי ספר מסורתיים ומשלבים ותתמ"דים, וישנן האולפנות והישיבות והתיכונים המקיפים – ולא משתיקים את הקול של אף אחד. מה זו גאולה אם לא מציאות כזו של התרחבות המעגלים? בסופו של דבר מה שיגדיר חמ"ד זה איך אדם מגדיר את עצמו דתית. אנחנו חיים בעולם שבו לכל אחד האמת שלו והיא מוחלטת, וזה מייצר דור שלא יודע להקשיב. אני אומרת שלנוכח הקולות שנשמעים צריך למצוא מכנה משותף אחד – אי אפשר לנהל שיח דתי לאומי ציוני בלי שהמרכיב של תורה ומצוות נמצא על שולחן העבודה ועל שולחן הביצועים. זה לעולם יהיה ליבת השיח. סביב זה כל אחד יכול לייצר את הנרטיב שלו ואת הנרטיב הפדגוגי של בית הספר".
האם יש מקום בעינייך לפתוח את נושא קוד הלבוש בחמ"ד? התראיין פה בעבר ראש אולפנה שאמר שהיה מעדיף שהבנות יעברו למכנסי ג'ינס במקום חצאיות קצרצרות.
"אני מדברת בשמי. בדיונים של החמ"ד, אני נוכחת ושומעת את כאבי הבטן של כולם. אני שומעת את הכאבים שמניחים על השולחן וגם את אלו שלא. בחוויה שלי החמ"ד לומד את עצמו ולומד לדבר את השפות השונות. כשנוגעים בקוד לבוש נוגעים בעצבים הכי רגישים. קוד לבוש זה לא משהו מנותק שעומד בפני עצמו, זה בעצם ביטוי למשהו הרבה יותר עמוק – לתפיסת עולם ולזהות. קוד לבוש הוא סימפטום חברתי מהותי. מי שיגיד שהבגדים לא עושים את האדם, עושה שקר בנפשו. אי אפשר לשים את הלבוש על השולחן ולהגיד שזה כל הסיפור, זה רק הקצה של הדיון. ההיבט המעשי של הדבר הזה הוא הרבה יותר גדול. בדיונים של החמ"ד מדברים את הכאב של שבירת מוסכמות. פריצת גבולות היא דבר כואב, משני הצדדים. גם מצד מי שחש שהוא צריך לפרוץ, זה דבר שהוא אימננטי לזהות של האדם הפרטי וגם לזהות הציבורית. אני רוצה להאמין שאם יהיו מספיק אומץ וענווה וקשב, לגעת בעומקם של התהליכים הכואבים האלו, אנשים ימצאו את המקום שלהם בתוך זה".
אחרי שנה קשה מאוד לציונות הדתית בזירה הפוליטית, שבה נראה שהמגזר נקרע לאינספור חלקים בשדה החינוך, את דווקא מתארת התרחבות המעגל של הציונות הדתית.
"כן, ואני עומדת מאחורי זה, והעדות לכך היא מספר בתי הספר והגיוון שלהם. לא הכול קורה בקלות. לא כל תלמוד תורה או בית ספר משלב מוכן להיכנס לחמ"ד, וגם לחמ"ד יש גבולות. זה שיש תהליך זה יפה, אבל זה לא כל דכפין ייתי וייכנס. מתקיים דיון אמיתי בכל מחוז עם כל מנהל ובודקים את הדברים לעומק. אנחנו הרי לא בודקים כמה שומרים בכל מקום באחוזים תורה ומצוות, ואסור שתהיה מדידה כזו, אבל בסוף, יש עולם ערכי משותף והוא מניב חלומות. אדם הוא תבנית נוף מולדתו. הבית הוא הבית. אי אפשר לצאת נגד הבית ואסור לצאת נגד הבית. בתי הספר הם באי הכוח של הבית, הם נותני השירות. כשאני מתחילה את ההכשרה של המנהלות, אני מבקשת מהן לתת דימוי לתפקיד המנהל, ואחרי שאנחנו עורכות סבב שבו כל אחת מציעה דימוי מפוצץ יותר מקודמו, אני אומרת להן שאני חושבת שמנהל הוא בסך הכול נותן שירות. אני רואה אותן חוטפות בוקס לבטן כשאני אומרת זה".
אבל איך זה עובד יחד באמת? את השיחה שלנו התחלנו מטיפוח המנהל והמחנך כמנהיג, ופתאום את מבקשת שיראו בעצמם נותני שירות?
"זו בדיוק ההצטלבות בין השניים, רוצה לומר – גם מנהיג הוא נותן שירות. אם הוא בא בענווה הוא ספק שירות בדרגה הכי גבוהה שקיימת. אם זו הפוזיציה ויש הגדרה מסודרת של 'מה השירות שאני נותן', יכולים לקרות דברים גדולים מאוד. וזה מה שהחמ"ד מייצר – נותני שירות ערכיים שנמצאים במצב מתמיד של למידה. בסוף המסע של הכשרת המנהלות, אני שואלת אותן: 'חברות, אתן מסכימות איתי שאתן נותנות שירות?' נו, בוודאי שהן מסכימות".
