יתרון יחסי ///משה מאירסדורף | 42 | 4+
בפעמים הראשונות, אני מודה, קינאתי קצת בעידן אלתרמן. הבחור נושק לחמישים ונראה כאילו סיים הרגע לצלם את המערכון ל"פלטפוס" בחינוכית. כשהוא עדיין לא קרוב להתחיל להתגלח הוא זז עם שני ילדיו בסרטונים בטיק־טוק כאילו הוא האח הגדול שלהם.
אז אני רחוק משם. קודם כול כי אין לי טיק־טוק. שנית, אני כבר מרגיש את הגיל כשאני מסתפר ונופלות לי על הכתפיים קווצות שיער לבנות, או כשאני משחק כדורסל עם הילדים, עוצר להסדיר נשימה וקורא לזה "לבדוק הודעות בנייד". אבל אני לא מתבכיין. כאבא, אני יודע שעכשיו זה הגיל המושלם. אני עדיין מספיק מעניין וחכם כדי להסביר להם מה זה "עסקת המאה" ומספיק מחובר כדי להבדיל בין נועה קירל לטיילור מלכוב. אני סמכותי מספיק כדי להגיד להם מה אסור להם לראות ביוטיוב (להלן: נועה קירל וטיילור מלכוב) וזורם מספיק כדי לראות איתם ביחד מה שמותר ("קופה ראשית" הגאונית).
הגוף שלי אולי מאותת לי שאני כבר לא צעיר (לאפה? בעשר בלילה? אתה בטוח?!) אבל יחסית לילדים יש לי יתרונות: אני עדיין גבוה יותר אז עם כל הכבוד להפסקת "הודעות בנייד", אין מצב שהם קולעים לי על הראש. אני חזק יותר מהם אז אני עדיין יכול להציק להם בלי לפחד שיחזירו לי. אני עדיין מבין יותר מהם במחשבים אז עוד לא שמעתי מהם את המשפט המפחיד ביותר שאפשר לשמוע מהילד שלך: "אוף, אבא, אתה לא מבין שום דבר. זוז, זוז, אני אראה לך".
אני לא נח על זרי הדפנה. היום הזה, גם אם לשמחתי הוא מתמהמה, בוא יבוא. ואני מנסה להתכונן כמיטב יכולתי: בודק מה הסרטונים החמים ביוטיוב, עוקב אחרי מגמות באינסטוש, קורא מדורי ילדים כדי לוודא שאני לא מפספס שום טרנד חדש. אבל כשיגיע היום, אנחם את עצמי ואלחש בלב, שאף אחד לא ישמע: "אוטוטו אני משחק כדורסל עם הנכדים וקורע אותם".
תיבה של זיכרונות /// טל ניר | 44 | 4+
ישנן בנות שקוראות לאבא שלהן "אבוש", אני זכיתי להישמר באנשי הקשר של בתי בכורתי בשם מיוחד. "סבאל'ה".
לפני אי אלו שנים, היינו בחופשה משפחתית באילת. במקום להישאר על קרקע בטוחה ולצלם, הסכמתי בעל כורחי להצטרף, בשם הסימטריה, לסיוט הזה שנקרא מצנחי רחיפה. וכך נכנסנו זוגות־ זוגות, שלושה במספר, לסירה. אחד מ"אנשי הצוות" (בן 22 לכל היותר) קלט את ההתרגשות וניסה להרגיע אותי: "יהיה בסדר סבאל'ה. זה לא מפחיד סבאל'ה. תתקדם פנימה סבאל'ה, תהדק את הווסט סבאל'ה", ועוד מיני כינויין בישין, תוך כדי צחקוקים של משפחתי המצומצמת וריסוק דמות ראש המשפחה העשוי ללא חת שטיפחתי בעמל רב במשך כעשור וחצי.
השבוע נתקלתי בתיקיית "מחשב ישן" בהארד דיסק ואז נפתחה בפניי תיבה של זיכרונות. הרבה תמונות ילדות של הילדים. אני בוהה בגרון חנוק בסרטון שלהם רוקדים בסלון. הגדולה מחייכת אליי בהנאה. מסתובבת על הרצפה בקצב, עם רגל ימין מגובסת. השני רוקד שקוע בעצמו במעגלים גדולים סביב הסלון. השלישית פשוט נעמדת צמוד לרמקול ומכופפת ברכיים לפי הביט, חמושה בחיתול וחולצה. הרביעי מחייך מהעגלה.
שנות הילדות התעופפו להן כמו בלון שעף ברוח. הם גדלו, ואני כבר התבגרתי. חוזר למציאות. אנחנו התבגרנו, הילדים גדלו בהתאמה. החייכן שבעגלה נכנס לישיבה אוטוטו. גברת חיתול מכופפת ברכיים בקליעה לסל כקפטן נבחרת הכדורסל בליגת הבנות בעיר. הרקדן משקיע בהגשמה עצמית במעגלים רחבים ויוצא אוטוטו להדרכה ב"עזרא". בתי בכורתי, כבר ילדה גדולה ועצמאית, לקראת שירות לאומי. מסתובבת בדרכה ובקצב ברגל ימין, בטוחה ורצינית, קדימה. אולי מחייכת אל החיים.
מעניין אם אני עדיין שמור אצלה. ככה. "סבאל'ה".
