לא לפחד מהפחד /// דורון מלצר | 41 | 6+
מכירים את התחושה שאתם מסיימים שיחה עם הבוס, ובדיוק אז נזכרים שהייתם צריכים להגיד מילים אחרות ממה שאמרתם? או אחרי דיבור עם השכנים, לגלות שאם הייתם מדברים טיפה שונה, העניינים היו מסתדרים יותר טוב?
אז קחו את זה ותכפילו באינסוף, כי מדובר בחיים של הילדים שלנו. הם מגיעים אלינו חמודים, תמימים ומתוקים, ואנחנו רק רוצים שהם יישארו כאלו. משימה פשוטה לכאורה. אבל רק לכאורה.
עוד הרבה לפני שהפכתי לאבא כבר חשבתי שאני יודע איך בדיוק עושים את זה נכון. ופתאום הגיעו החיים, וגיליתי שהעולם הוא לא תוכנית כבקשתך. לאט־לאט חלחלה בי ההבנה שאני דמות שמהווה דוגמה, ממני הם רוצים ללמוד מה לעשות, מה שמכריח אותי לשקול כל מהלך ולחשוב אחרי כל צעד האם זה היה הצעד הנכון. ולגלות שלא תמיד.
כשהבכור שלי היה בכיתה ח', הצענו לו ללכת לישיבה תיכונית עם פנימייה. הזיכרון של שנינו היה טוב מאותה התקופה, וחשבנו שזה יהיה לו טוב. הוא סירב אפילו לשמוע על זה, ונפגע מעצם הרעיון. הייתי שקוע כל כך בזיכרון הטוב שלי, ובמחשבה על כך, שלא שמתי לב שהוא הבין מזה שאנחנו פשוט לא רוצים אותו איתנו, חס וחלילה (אפשר להירגע, בסוף הוא נשאר בישיבה תיכונית קרובה לבית, וכולם מאושרים).
באיזשהו שלב בהורות אני מבין שאין כזה דבר "טוב במאה אחוז", וגם אני, כמו כל האבות לאורך כל הדורות, טועה לפעמים. אולי כל השאלה היא המינון. אבא טוב הוא אבא שמצליח לטעות הכי מעט פעמים. וגם אני, כמו כל האבות לאורך כל הדורות, מנסה למצוא את האיזון, ומנסה לפצות על הטעויות. לפעמים זה קורה ב… טעויות אחרות.
דבר אחד למדתי עם הזמן: אסור להתנהל מפחד שאולי נטעה, כי אז לא נעשה כלום. גם לא דברים טובים. בחיים יש טעויות, ולומדים מהן. הידיעה הזו עוזרת חלקית, ובכל זאת אני יודע שאחרי שהטור הזה ירד לדפוס אזכר שהייתי צריך לכתוב באיזו פסקה משהו קצת אחרת.
להשאיר שריטה /// דודי רוזנטל | 41 | 1+
פסיכולוג זו הדרך היקרה ביותר המוכרת לאדם לגלות שאתה שרוט מהיסוד וההורים שלך אשמים בזה. זה גם מקצוע שבו המיומנות הכי גדולה שאתה מפתח היא היכולת לפהק מול המטופל שלך במינימום תזוזה של שרירי הפנים, אבל לא לשם כך התכנסנו. לשם מה כן, אתם שואלים? ובכן, אשמה. הפחד לטעות. להיות הורה לא טוב. לפגוע בבשר מבשרך. החשש להצדיק את מה שהפסיכולוג יגיד יום אחד גם לילד שלי. והוא יגיד. והוא כמובן יצדק.
אמר רבי עקיבא במסכת אבות (אני יודע. גיגלתי) "הכול צפוי והרשות נתונה", ואם כך הדבר, הרי שגם הפחד לטעות מיותר, שהרי אם ברור לי שאטעה, ויתרה מכך – גם ברור לי שטעיתי ושאני טועה – מה הטעם בפחד?
א־לוהים עדי שאני מוצא את עצמי לא מעט מודע לכשלים פוטנציאליים שלי בחינוך של הילד בזמן אמת, והמאבק בין דמותי כהורה ובין, אין מנוס מלהודות, האגואיזם שלי, עומד כמו מראה לנגד עיניי. אם זה הצורך לקחת אותו למסיבת יום הולדת של חברה שלו מהכיתה מול הרצון להגיד לו שמי שקובעת מסיבת יום הולדת ביום שישי על חשבון שנת הצהריים שלי היא לא באמת חברה; או לבלוע את הרוק כשהוא שואל אותי "אבא, זה בסדר שאני לא אהיה אוהד של הפועל פתח־תקווה?" ולהבטיח לשקול את זה בחיוב במקום לשלוח אותו לחדר לשבוע לחשוב טוב־טוב על מה שאמר. אבל אני משתדל לעשות תמיד את הדבר הנכון. שככה יהיה לי טוב, באמת שאני משתדל.
ואתם יודעים מה? זה בסדר לא לחשוש מהבלתי נמנע, ובלבד שהילד ידע בכל רגע נתון, ולא משנה מה, כמה הוא אהוב וכמה הוא בטוח ומוגן, כמה הוא רצוי וכמה האבא הרחוק־מלהיות־מושלם שלו אוהב אותו – עד כדי כך שהוא חוסך כבר עכשיו לטיפול הפסיכולוגי שלו בהמשך. אגב, הפסיכולוג שלי טוען שההורים שלי יצאו שרוטים בגללי. מצחיקול כזה.
