הלו, הלו אבא: להיות טאטע

בין נאחס לנאחעס /// מוטי רובינשטיין | 34 | 2+

אגלה לכם סוד: להיות אבא חרדי זה להיות אבא בדיוק כמו שאר האבות הפגומים, אבל חרדי. לחוות את רגעי הנאחעס (נחת, בחרדית מדוברת) ואת רגעי הנאחס (אי־נחת, כנ"ל).

הילד חזר מחוג שחייה עם כאבי אוזניים וחשש לדלקת, וביום רגיל היינו לוקחים אותו לרופא אף־אוזן־גרון בקופת חולים ונותנים תרופה שתעזור לו להתגבר, כמו טיפות אוזניים או ארטיק, מה שירפא קודם. אבל אנחנו חיים בימי קורונה ואין שום דבר שגרתי (חוץ מחוג שחייה וכאבי אוזניים וחשש לדלקת), בקופ"ח אין אף־אוזן־גרון אז קיבלנו הפניה למיון. איזה כיף.

עכשיו הילד צריך לקבל החלטה גורלית: עם מי אתה רוצה ללכת למיון, חמוד, עם אבא או עם אמא? והוא, בעיני מלאך מפוחד – כי גם מלאכים מפחדים כשהאוזניים שלהם כואבות והם נדרשים לבקר במיון – מביט ימה וקדמה וצפונה ונגבה ושואל אנה אני בא. לא מספיק יש לי כאבי תופת באוזן, עכשיו אתם מפילים עליי שאלה כזאת? בשקט אופייני ועם כל הענווה הראויה להערצה, הוא לוקח אחריות על מר גורלו ומכריז: והמנצח הוא… היא… הוא… אבא! אני אלך עם אבא.

אשתי כבר התלבשה כי לא היה לה ספק במי הוא יבחר, והחלטתו נפלה עליה כרעם ביום בהיר. מה? למה? אתה בטוח? בטוח־בטוח? לא תרצה שאגיע איתך ואהיה לצידך בזמן הבדיקה? תחשוב על זה טוב־טוב לפני שאתה יוצא כי אין דרך חזור. טוב? רגע, מה זאת אומרת עם אבא? אתה רציני?

הוא סימן בידו על אוזנו ואשתי מיד הבינה את הרמז. עדיין כואב לו, לילד. אנחנו נצטרך להצדיק את הסיפור הזה, אני אומר לו בדרך. הוא מהנהן, מהרהר ומסכים. אנחנו נוסעים עוד ארבע דקות ואז, כשאשתי כבר לא רואה ולא שומעת, הסתכלתי על עצמי במראה ואחר כך עליו, ושוב הסתכלתי על עצמי, ואז שאלתי: יהודה, מה הקטע באמת? למה בחרת בי? מכל האפשרויות שהיו לך בחרת דווקא בי? עד כדי כך אתה אוהב אותי?

והוא, עדיין כואב ומפוחד, מיד העמיד אותי על מקומי: אבא, אני צריך מישהו שיתפוס אותי חזק, בכוח, אם הבדיקה תהיה כואבת. אתה יודע לתפוס אותי יותר חזק מאמא. זה הכול, תירגע. נאחס, אבל גם קצת נאחעס.

לחיות עם הסטיגמה /// נחמיה רוזנפלד | 35 | 3+

בשבוע שעבר לקחתי את הבנות עם עוד חברה שלהן לספארי לילה, חוויה מומלצת. בסך הכול זאת פעילות מקסימה לערבי הקיץ, שמתאימה למי שעובד בשעות היום אבל רוצה להרגיע את המצפון שלו ולתת לעצמו את התחושה שהוא משקיע בילדים ושהוא הורה מעורב.

לא הייתי האבא היחיד שהסתובב עם הילדות שלו, נכנע לדרישות לקנות ארטיק, או חיפש אותן כשהן היו חייבות להיעלם בין הילדים שצפו בהופעה של מיומנה, למרות שאמרתי להן במפורש לעמוד לידי ולא לזוז כי אני צריך לדבר עם חבר שפגשתי.

האמת שגם לא היינו המשפחה החרדית היחידה שביקרה בספארי. יחד איתנו עמדו ילדים בני־ברקים חמודים שניסו להבין אם דוב נמלים הוא יותר דוב או יותר נמלים. אחר כך נפגשנו שוב ליד הטיגריס, וגם הם התאמצו לאתר את הטיגריס שלא הזדרז לחשוף את עצמו למבקרים החרדים (אולי גם הוא נסחף בסטיגמות נגד המגזר?).

כשחשבתי על האוקסימורון של חרדים בגן חיות, הבנתי שאני מפחד יותר מהסטיגמות עליי כאבא מאשר סטיגמות עליי כחרדי. מה יגידו, שאני לא עובד ורק אשתי מפרנסת? אמנם אשתי עובדת קשה יותר, אבל גם אני משתתף בעול הפרנסה. יגידו שלא תרמתי לשמירה על ביטחון המדינה? שירתי שירות מבוזבז לחלוטין, אבל מלא על פי חוק. מפיץ מחלות? סחטן? כל הסטיגמות נופלות כשפוגשים חרדי ומבינים שאין להן בסיס.

אבל מה עם הסטיגמות עליי כאבא? אתם חושבים שאנחנו ההוכחה היחידה לכך שמוצאו של האדם הוא מהקוף, אתם חושבים שאנחנו העתק מדויק של אבא שלנו, אתם חושבים שיש לנו בדיחות תפלות של משחקי מילים, אתם חושבים שאנחנו נשארים במשרד כדי לא לעזור במקלחות ובהשכבות ואני לא רוצה לחשוב אילו עוד סטיגמות נוראות יש לכם על ציבור האבות בישראל.

את הסטיגמות האלה קשה להפריך, במיוחד כי לפעמים חלקן נכונות. אז מה אנחנו בסך הכול מבקשים? שתפסיקו לתייג אותנו. זה שאנחנו אבות לא אומר שאנחנו לא בני אדם כמוכם. לפחות אנחנו מתאמצים.