פוליטיקאים קטנים /// שי קופלוביץ | 44 | +6
לא גדלתי על ברכי סבא וסבתא, לפחות לא כמו בסיפורים.
סבא וסבתא מצד אמא חיו בארגנטינה ופגשתי אותם פעמים בודדות בחיי עד שנפטרו. סבא מצד אבא נפטר כשהייתי בן 7 וסבתא מצד אבא נפטרה כשהייתי בן 19 בערך.
סבתא גיטל קראו לה. אהבתי אותה מאוד. היא גרה שני רחובות מאיתנו והייתי רואה אותה לא מעט, לעתים אוכל אצלה שניצלים עסיסיים שזה עתה יצאו מהמחבת ולעתים משתאה מראש הקלקר שעל שידת הטואלט, שכל תפקידו היה לשאת את הפיאה שלה כשהלכה לישון.
עם השנים הלכה והזדקנה כדרכו של הטבע, עד אותו היום, מעט אחרי הטירונות, בו קראו לי למשרד המ"פ ושם נאמר לי כי מחכים לי בטלפון. עניתי. סבתא גיטל נפטרה. אני לא זוכר אותנו משחקים על השטיח או יוצאים לקניות יחד, בטח לא שולחים הודעות אחד לשניה, אבל היא הייתה ה־סבתא שלי.
כשאני מסתכל על הילדים שלי היום, המחזה ממש מוזר לי. הם זכו לכל כך הרבה סבים וסבתות. אפילו שתי סבתות רבתות יש להם (מהצד של דקלה, לנו אין את הגנטיקה של חיים ארוכים) ואני בקושי ידעתי סבא מהו.
אבא שלי ז"ל כל כך נהנה עם הנכדים שלו ואמא שלי שתחיה כל כך נהנית איתם היום, שזה מפליא אותי כל פעם מחדש. לא בגלל שהם נהנים איתם כמובן, המחזה עצמו מופלא בעיניי.
ולבנים שלנו אין העדפה כזו או אחרת, הרי הם כמו כל ילד רגיל, אינטרסנטים נטו. כיף להם איפה שיעשו להם כיף ונחמד להם עם מי שמביא להם ביצי קינדר. תעצבנו אותם והם אוהבים יותר את הסבתא מהצד השני, מאוד פשוט.
הם אוהבים שסבתא דבורה לוקחת אותם לאכול פיצה ושסבתא אריאלה לוקחת אותם לסרט, הם אהבו כשסבא מתי לקח אותם לסיבוב בקלנועית והם אוהבים שסבא מוישל'ה נרדם להם על המיטה.
אבל אם תשאלו אותם איזה סבא וסבתא הם הכי אוהבים, תגלו שהם לא נכדים, הם פוליטיקאים.
קסם השושלת /// שלמה הכט | 49 | +6
אחד התענוגות הנדירים, שאיננו יודעים להעריך בגיל צעיר, הוא סבא וסבתא. נערות ונערים בגיל ההתבגרות שזוכים ליצור קשר בוגר יותר עם חלק מהמשפחה הקשישה יותר, מפיקים מזה הרבה חוויות, ידע וקשר בלתי אמצעי אל העבר.
בתור הורים לילדים צעירים (וגם לילדים הצעירים עצמם) סבא וסבתא הם בייביסיטר, אולי בית שיש בו קצת צעצועים אקזוטיים וקצת יותר ממתקים. הרגע שבו הנכד (או הנין) מגלה שסבא או סבתא הם הרבה יותר מחיבוק וצעצוע הוא רגע מופלא.
אם אפשר לשוחח עם סבא על משפחתו, לשמוע חוויות היסטוריות וגם סיפורים על שמחה ועל צער. אם אפשר לשוחח עם סבתא על השקפת עולם, על פוליטיקה, על ניסיונה התעסוקתי והאקדמי אז כבר אפשר להשקיע ולבוא אליהם לבד, בלי ההורים. כבר אפשר לייחד חלק מטיול או נסיעה לשהות בביתם או לפעילות משותפת. אלה הם השנים (פעמים רבות – שנים מעטות מדי) שבהם הקסם של השושלת עושה את שלו.
מילה על האפשרויות: זוהי זכות גדולה ולא מובנת מאליה שיש לנער סבים וסבתות שאפשר לדבר איתם. הסיכונים הולכים ונערמים, והזמן לא משחק לטובתנו בהיבט הזה. מצד שני, ב"ה אנחנו חיים בדור שבו תוחלת החיים הולכת ומתארכת. זאת ועוד, בשנים שבהם גרתי בארה"ב, היה מאד מקובל שההורים וילדיהם גרים במקומות מרוחקים ונפגשים מעט מאוד. התרחבות אפשרויות הקשר הטכנולוגי מרחוק מסייעת מאד לגשר על מרחקים ועל מגבלות אחרות, כמו הקורונה.
האם יש כלל אצבע איזה נכד יתחבר לאיזה סבא או סבתא? לא ראיתי כלל כזה. אבל אפשר בהחלט להגיד שאדם שהיה יותר קומוניקטיבי ונחמד כשהיה צעיר יותר יזכה בע"ה לקשר יותר מעמיק עם הנכדים בגיל המבוגר יותר.
חלק ממערכת היחסים בין ילד, נער או איש צעיר עם הוריו כרוכה בתחרותיות. גלויה או סמויה, נוכחת או מסתתרת מאחרי הקלעים. המימד הזה כמעט לא קיים מול הדור הקודם. להיפך, לסבתא ולנכדה יש אויב משותף.
כמו תמיד, יותר משרוצה העגל לינוק רוצה הפרה להניק. יש להורינו הרבה מה להעביר לדור הצעיר. חלק ניכר מזה אולי אנחנו בעצמנו לא רצינו או לא הצלחנו לקבל ולשמוע. בוודאי לא בגיל ההתבגרות.
