הלו, הלו אבא: לא היה כלום

חלומות מהיציע /// יעקב סלע / 33, 4+

הפעם הראשונה שבה עפתי מהישיבה הייתה בגלל בית"ר ירושלים. הימים ימי גד זאבי העליזים, אני בחור ישיבה חרדי, לומד גמרא בימים וחולם על בית"ר בלילות. הסביבה החינוכית לא יודעת על אהבתי לכדורגל ועל הסיפוק הגדול שהוא נותן לי בחיים.

ההליכה למשחק של בית"ר עבור נער חרדי כרוכה בהכנות רבות. השגת הכסף (אל תשאלו איך), השגת תחפושת ולבישתה בלי שאיש יבחין בכך (היי שירותים בקניון מלחה) ובקשה מחברים לעזור למצוא "תירוץ מספק" שיאפשר לך להתחמק מהישיבה. לאחר שכל אלו בוצעו כהלכה, עליך להסתתר ביציע, במקום שבו אין סיכוי שמצלמת הטלוויזיה תתמקד בך.

בפעם ההיא לא התאפקתי וישבתי במרכז היציע המזרחי. נשמות טובות שזיהו אותי על המסך דאגו להעביר את הידיעה לראש הישיבה והוא מצידו שלח אותי הביתה. להוריי סיפרתי שתפסו אצלי עיתון ספורט. מאז עפתי ממסגרות נוספות רבות, בכל הפעמים כיוון שלא הסכמתי לוותר על אהבתי העזה לבית"ר ירושלים.

יותר מכול קינאתי בילדים הקטנים שסביבי ביציע. לא האמנתי שיש ילדים שמגיעים למשחקי הכדורגל באישור הוריהם ואלה אף משלמים להם על הכרטיסים. בכל פעם שראיתי ילדים נהנים במשחק הבטחתי לעצמי שאת ההנאה הזו לא אחסוך מילדיי, יהיה המחיר אשר יהיה.

השנים חלפו, התבגרתי, התחתנתי, אך אהבתי לבית"ר נשארה כשהייתה. לפני כארבע שנים, כשבני הבכור היה בן שש, ואחיו הצעיר בן ארבע, הגעתי למסקנה שזה הזמן להגשים חלום. זה הזמן להרביץ בילדים מעט ציונות. באחד המוצ"שים של שבת חורף, הלבשתי את הילדים בצהוב, העמסתי אותם על האוטו ונסענו לאצטדיון טדי למשחק של בית"ר.

מאז עברו הרבה מים בנחל האסי, וגיליתי שמה שנראה לי חלום בילדות כיף הרבה יותר במציאות. חרשנו את האצטדיונים בכל הארץ, וילדיי גילו בדרך הקשה, שלאהוד קבוצת כדורגל יכול להיות הדבר הכי מדכא והכי מרגש בו זמנית. בשנה האחרונה גילינו את יציע המשפחות בטדי, שם האווירה הרבה יותר מתאימה לילדים. בנוסף אפשרה בית"ר ירושלים לרכוש מנוי "אב ובנו", שהפך את החוויה למושלמת. אך אם תשאלו את בניי היקרים, ממה הם הכי נהנים במשחק, תשובתם מן הסתם תהיה מהלחמנייה החמה והנקניקייה הקרה במזנון של טדי.

ביצת הפתעה /// שמעון נאמבורג / 32, 3+

בהיותי נער צעיר, הבטחתי לעצמי שכשאגדל, אתחתן ואביא לעולם יורשים, אעניק להם את כל מה שחסר לי בתור ילד. אבל שלא תבינו אותי לא נכון, הילדות שלי הייתה עמוסת חוויות: משחקי קופסה, גוגואים ומשחקי קלפים, ואם כבר בקלפים עסקינן, הרשו לי לחזור אל מסדרונות תלמוד התורה.

שם, בין שיעור לשינון, היינו בהפסקות עורמים ערמות, מוחאים כף אל כף או מייצרים אוהל ואקום במטרה להפוך כמה שיותר צדיקים ותלמידי חכמים המעטרים את הקלפים בתמונותיהם.

בעוד כולם היו עסוקים בניסיון לשחרר את האס, של גדול הדור נדדו מחשבותיי אל הפרי האסור, אל גיבורי ילדותי: הקוסם, האווירון והעיט, אחחח כל קלף מלמיליאן.

עברו השנים, התחלתי להתפרנס, ויצא לדרך המבצע: "סופרגול לכל ילד". הפיילוט יצא לדרך על האחיינים. בכל ביקור מולדת העברתי להם מתחת לשולחן מעטפות (פתוחות כמובן!) משל הם אולמרט ואני טלנסקי, לכן לא היה מאושר ממני כשהילדון שלי הגיע לגיל חינוך.

קבענו יום כיף של גברים, עלינו לאוטו בשירת מי שלא קופץ אדום והתמונות שבאלבום.

פתחנו בקניות ביוחננוף, תדלקנו בסונול, נשנשנו שקדי מרק, קינחנו בגלידה במקדונלדס, וחזרנו עם שלל מעטפות זהב ואס.

לכן לא היה גאה ממני כשהסתובבנו בסופר והילד הצביע וביקש: "אבא אפשר כזה?"

"בטח", עניתי, "העיקר שלא יצא שחקן של מכבי". הילד הביט בפליאה וענה: "אבא, ביקשתי ביצת קינדר של ברבי".