עונת הייחור: בעקבות הקורונה חוזרים לשורשים

כשהעולם משתגע זה זמן טוב לחזור לאדמה, וכששטיח המציאות נשמט מתחת לרגלינו כדאי להיטיב את האחיזה בקרקע. בגל הראשון הכנסתי לא מעט שתילים לבית, ועדיין הבטתי בקנאה ירוקה בשכניי שהתחילו לגדל ירקות. שוטטתי במרחבי הפייסבוק והווטסאפ בעשרות קבוצות החלפות צמחים ועצות לגנן המתחיל. כך התוודעתי לסצנת המייחרים הלוהטת שתפסה תאוצה בעקבות הקורונה, התפשטה ממרכז הארץ והגיעה סוף־סוף גם לירושלים. חרשתי את הארץ פיזית, פגשתי את יוזמת "מסיבת הייחורים" הירושלמית, בתל־אביב פגשתי אספני צמחים ביתיים שהצמחים הפכו למרכז חייהם, ובפרדס־חנה הגעתי אל הגינה של נמרוד ששואף להביא את בשורת גידול הירקות הביתיים גם לאדנית שלכם. אגב, כולם אומרים שלא מדובר רק בטרנד חולף, אלא במשהו שלא ממהר ללכת לשום מקום.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
קומדיה דיאט, ללא אימה: הסרטים שפספסו את ליל כל הקדושים
על הגובה: כשיורד מבול בקניה לג'ירף יש יתרון
קריאה לכלי התקשורת: נצלו את כוחכם כדי לחבר ולא להפריד

תחנה ראשונה: מסיבת החלפת ייחורים בגינה הקהילתית בנחלאות, ירושלים

יום שישי בבוקר, סוף אוגוסט, עדיין חם. אני אורזת את הבנזוג יחד עם שני הילדים באוטו, מוסיפה לאווירה את בן השכנים ויוצאת אל הלא נודע. בגינה הקהילתית ברחוב נרקיס בירושלים מקדם את פנינו שהם גולדברג (34) שמתנדב בגינה כבר ארבע שנים ודואג לתפעולה השוטף. הוא שמח בנו כנראה כי הוא חושב שהגיעו האורחים הראשונים ל"אירוע החלפת ייחורים" שפורסם בפייסבוק והוא אחד ממארחיו. אם הוא מתבאס שזו רק הכתבת שהגיעה ללא שום ייחור מיוחד של צמח ראוי להחלפה, ורק עם כמה ילדים צרחנים, הוא מסתיר זאת יפה מאוד.

ובכן, אנחנו הראשונים, ולמשך כמה דקות ארוכות, גם היחידים. אני חוששת שאין לי פה סיפור, מתכתבת עם העורך בלחץ, אבל אז לאט־לאט מתחילים להגיע לגינה המוצלת המייחרים, בכבודם ובעצמם, חמושים בכלי פלסטיק מלאים מים ובתוכם – טא־דם! הייחורים.

טוב, אני חושבת שהשתמשתי בשורש יח"ר כבר מספיק פעמים בשלוש הפסקאות הנ"ל, שהן פרק זמן נכבד שבו למעשה התנשאתי עליכם קלות, קוראיי, או לפחות על חלק מכם שלא מבינים על מה לעזאזל אני מדברת. זה הזמן להסבר קצר: משמעות המילה ייחור היא לקחת חלק מצמח האם ולגרום לו להוציא שורשים משל עצמו ולהפוך לצמח עצמאי, ללא הזרעה כלל. סצנת החלפת הייחורים מתרחשת בתל־אביב כבר לפחות ארבע־חמש שנים, וקבוצות פייסבוק ייעודיות קיימות עבור המתעניינים (ייחורים בין חברים, ייחורים למסירה ועוד), אך לאחרונה עלה הטרנד מהשפלה אל ההר והגיע גם לירושלים.

זו הפעם הראשונה שמתקיים אירוע החלפת ייחורים בעיר, למיטב ידיעתם של היוזמים – גולדברג וציפורה אדלשטיין, שנכנסה לבידוד ולכן נמנע ממנה להגיע. בשיחה המקדימה היא סיפרה לי שבתל־אביב מתקיימות מסיבות ייחורים שמגיעים אליהן כל כך הרבה אנשים, שחילקו אותן לשלוש משמרות בגלל הקורונה. משם שאבה את הרעיון לעשות אירוע דומה גם בירושלים.

סביב שולחן האבן יושבים כעת שמונה אנשים (אני שוב כותבת לעורך: ניצלנו!) ומדברים על הא (סוגי דשנים) ועל דא (טיפים למייחרים המתחילים), כשעל השולחן מונחים זרעי טגטס (פרח כתום) וענפי הייחורים, וביניהם – גרניום, יהודי נודד סגול, סוג של סוקולנט, ביגוניה, ביגוניה רקס, היביסקוס, קולאוס (נדנונית). ייחורים אחרים הגיעו עם בעלים שלא חזקים כל כך בשמות. "אני גרועה בשמות של צמחים אבל יודעת שהוא משריש בקלות", אומרת אחת מהמייחרות ומצביעה על צמח ורוד יפהפה, "אני שמה על החלון במקום שיקבל כמה שעות של שמש בצהריים והוא מבסוט".

אז מה כללי הטקס? אני שואלת את החבר'ה. "אנחנו עוד לא יודעים, ברגע זה אנחנו ממציאים אותם!" עונה לי שירה אשכנזי (42), לקול צחקוקיהם של שאר המייחרים. "אני עדה להיסטוריה, חברים", אני עונה בהתרגשות. אשכנזי מספרת שהיא פוקדת את הגינה בקביעות יחד עם בנה רז בן השמונה, כדי לטפל בה, לעובדה ולשומרה.

המייחרים מנומסים למדי. אף אחד לא ממהר לחטוף ייחור שמוצא חן בעיניו. גם את עוגיות התמרים האורגניות – הראשון לטעום היה בני (ילד, איפה אמא שלך?). "מישהו רוצה פה משהו?" שואל גולדברג, שחש אחריות על תפעול האירוע, ולאט־לאט הם נפתחים. זאת לוקחת את הצמח ללא שם, זה לוקח את הביגוניה רקס, עד שהמייחר שהביא אותה מעיד שהיא "רגישה, בעייתית ומפונקת" וש"קשה למצוא את האיזון איך לגדל אותה". כיתת אתגר, איך שקוראים לזה אצל אנשים. הביגוניה רקס מוחזרת למקומה, עד שאמיצה אחרת מאמצת אותה לחיקה. אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה? אני תוהה. אולי עכשיו צפיתי בנס האהבה. חן מויאל, המייחרת שעשויה ללא חת ונענתה לאתגר הביגוניה רקס, יוצאת מהאירוע עם לא פחות משישה צמחים חדשים. היא מספרת שבשנה האחרונה גידלה הרבה צמחים במרפסת: "ועכשיו גם בבית, בעקבות הקורונה".

רגע השיא של האירוע הגיע: הגרלה שבה משתתפים כל באי המסיבה.
הזוכה המאושר יקבל ייחור של צמח נדיר

גם עבור נירה טויק (31) הייתה זו פעם ראשונה שהיא נכחה במסיבת החלפת ייחורים. "לפני הרבה זמן חיפשתי בקבוצת נחלאות צמחים מסוימים שרציתי, ולא חשבתי שאפשר לפתוח קבוצה כזו שבה אפשר פשוט להחליף צמחים. אני חושבת שזה ממש מגניב". עידן הוא בעל הידע הרב ביותר במעמד. הוא עונה בסבלנות לשאלות. ממליץ ומייעץ לכל דורש.

"לפגוש אנשים בעלי אותו תחביב, שאוהבים ומתרגשים מאותו דבר שאני מתרגש ממנו, זה משהו שמוסיף לתחום העניין", אומר גולדברג, "אנחנו מקווים להמשיך, תלוי כמובן במה שהמצב יאפשר. אירועים כאלו, וקבוצות פייסבוק או ווטסאפ, הם מקומות שבהם אנשים מוצאים עצות ונוצרות בהם חברויות חדשות וקהילה. אני מקווה שהטרנד הזה יתפוס. אחרי הכול, זה כל כך הגיוני ומתבקש. רק טוב יכול לצמוח מזה".

הקצב מתגבר, הביישנות נעלמת. הסחר בעיצומו. הילדים שלי מבקשים גם לקחת כמה צמחים. הקטנה בוחרת רק צמחים ורודים. הגדול דווקא נדלק על היהודי הנודד. אנחנו מאלתרים כלי עם מים ויוצאים עם שלל רב. רגע השיא של האירוע הגיע: הגרלה שבה משתתפים כל באי האירוע. הזוכה המאושר יקבל ייחור של צמח נדיר מציפורה. "זו דוגמה טובה לצמח שיכול לעלות במשתלה מאות שקלים", מסביר לי גולדברג, "אם אנשים ישתפו בצמחים שלהם, אז לכולם יהיו גינות ומרפסות יפות יותר". אני מתפללת שלא אעלה בהגרלה, גם ככה הילדים לקחו ייחורים מכל הבא ליד ואני באתי בידיים ריקות. והשם ישמור, מה יקרה אם אזכה בצמח נדיר ואשמיד אותו במחי השקיה מוגזמת? זה לא בשבילי, האחריות הזו. איפה הן ההגרלות על דברים הגיוניים כמו טיסה בשמי הארץ, אני מהרהרת לעצמי. פעם היה היגיון בחיים. המספר 7 עולה בפּור.

ברוך שפטרנו מעונשו של ייחור נדיר, אני ממלמלת. הילדים כבר חוטפים אותי לקבל את מנת הסוכר שלהם. שלום שהם, שלום מייחרים. נעמתם לי בחייכם ובייחוריכם. ובכל זאת, למרות שקיבלתי הצצה חטופה לעולמם של המייחרים, אני מרגישה פספוס שלא פגשתי את ציפורה. אני מחכה שהיא תסיים את ימי הבידוד שלה וקובעת איתה פגישה בביתה בנס־הרים. היא קצה החוט שלי להמשך המסע.

תחנה שנייה: ציפורה אדלשטיין, מגדלת צמחים, מושב נס–הרים

ע ד לאחרונה עבדה ציפורה אדלשטיין (36), אם לשלושה המתגוררת בנס־הרים, במשתלת "על הדרך" בראשון־לציון. "עבדתי כמעט שש שנים במשתלות, אבל עכשיו פתחתי עסק של מערך חוגי גינון לילדים והתחלתי ללמוד גינון טיפולי בכפר־סבא", היא מספרת בשעה שהיא עורכת לי היכרות עם צמחי הבית שלה, ומתעכבת על "הנסיכה הוורודה" שלה – "ארואיד עם עלים שמתגוונים בוורוד. זה צמח שכמעט אין בארץ", היא מסבירה במבט מאוהב. היא מגדלת בעיקר ארואידים, ובציורים שהיא מציירת ומעטרים את קירות הבית נראים רק הצמחים שלה. הארואידים שייכים למשפחת צמחים טרופית שמקורה ביערות הגשם הטרופיים ומונה כאלפיים מינים, שהפכה להיות פופולרית בשנים האחרונות בארץ ובעולם. הארואידים מספקים תחושה של ג'ונגל אורבני, של טבע פראי ליד ספת האיקאה. מינים מסוימים נדירים מאוד, חלקם מפונקים וקשים לגידול, את חלקם אין להשיג בישראל ואת חלקם ניתן להשיג רק דרך מגדלים פרטיים.

"במשתלה שעבדתי בה, המכירות הכפילו את עצמן בתקופת הקורונה. היה 'בייבי בום צמחים'. אנשים הרגישו 'דאון' בבית וחיפשו דרכים שבהן הם יוכלו להרים את עצמם ולהרגיש טוב יותר. הקורונה גם העלתה מודעות לצמחים מיוחדים, כי אם אני מביאה הביתה צמח מיוחד וחברה מבקרת אותי, פתאום גם היא רוצה. בתל־אביב הטרנד התחיל לפני חמש שנים. אנשים גרים בדירות קטנות ומדכאות ורצו להוסיף לבית אור וחיים. אנשים התחילו להעלות תמונות לרשתות החברתיות – לפייסבוק, לאינסטגרם ולפינטרסט, ופתאום אחרים התוודעו לדברים מדהימים שלא ידעו שקיימים בכלל. זה מעגל שמזין את עצמו, כי ככל שיש יותר ביקוש לזנים מיוחדים, המשתלות מגדילות את ההיצע. אין שום ספק שהקורונה האיצה את העיסוק בנושא".

ציפורה מצביעה על גורם נוסף שהשפיע על שוק הצמחים הישראלי: "רוב הצמחים הנדירים מגיעים מהולנד, ומאחר שבגל הראשון ארצות־הברית הפסיקה את היבוא מהולנד, שפע גדול מהיצוא שיועד לשם הגיע לישראל".

אפשר לקרוא למה שמתרחש עכשיו בארץ "טרנד"?

"אפשר לקרוא לזה טרנד, אבל אני קוראת לזה משהו שגורם אושר. אנשים שהייתה להם נטייה לקנות בגדים או רהיטים באים לקנות צמחים. אנשים שהיו רגילים לגהץ אשראי בשופינג בקניון, הגיעו במקום לזה למשתלה".

היא חוזרת שוב ושוב לנקודה הכי משמעותית מבחינתה – האפקט התרפויטי שיש לצמחים על האדם. "בשבילי זה מאה אחוז תחום טיפולי. אני אוהבת את הצמחים שלי, לא ברמה של כלב או ילדים, אבל הם מרגיעים אותי. אני יודעת שזה נשמע דפוק, אבל הם גם מחזירים אהבה. לטבע יש השפעה מרגיעה עלינו. אם עבר עליי יום קשה, אני משנה את המיקומים של הצמחים. אני מטפלת בצמחים בימים שאני זקוקה למנת רוגע לנשמה. בדיוק בגלל זה אנשים שחיפשו איזה אוויר לנשימה בימי הקורונה, עם כל המצוקות הנפשיות שהסגר והבידוד מביאים איתם, פנו אל הצמחים. היו לי אנשים שהזמינו כל שבוע כשהייתה אפשרות לקנות רק באמצעות משלוחים. 'אני עצובה היום, לא יכולה לראות את אמא שלי, אני שולחת לה ולי צמח'.

הנסיכה הלבנה שלי הייתה גדולה והיו  לה המון עלים לבנים, בן ה־11 שלי היה נשכב מתחתיה ואשכרה מנהל איתה שיחה. זה משהו שהשרה עליו שלווה. הייתה תקופה שהוא התעסק בייחורים, מכר אותם והצליח להרוויח 1,500 שקל. אבל הגענו להחלטה שלא מוכרים יותר ייחורים".

למה? לא רציתם "ללכלך" את זה בכסף?

"כי אנחנו רוצים לתת! הוא אמנם עבד על זה קשה, אבל הפריע לו שהוא עושה כסף כאילו מכלום, אז החלטנו שאנחנו רק רוצים לתת מזה. מונסטרה אלבו, למשל, זה צמח שהגיע לארץ בתחילת הקיץ ועלה 1,500 שקל. לכל מי שהקשיב לי, המלצתי לא לקנות כי המחירים יֵרדו. היום הוא עולה 600 שקל, עדיין יקר. להביא גידולים חדשים עולה הרבה כסף, אבל המחירים יורדים ככל שהשוק מתפתח. העלויות הגבוהות הרגיזו אותי. צמחים נדירים הם רק לעשירים? זה לא הוגן, מדובר בצמחים. זה צריך להיות נגיש לכולם".

מלבד סצנת מסיבות החלפת הייחורים שהיא מנסה למסד באזור ירושלים, היא גם מנהלת קבוצת ווטסאפ להחלפת ייחורים של ארואידים.

יש מריבות בעולם הצמחים?

"יש אינטריגות, והרבה מהן. בכל דבר שאנשים מעורבים בו יש גם לכלוך, אבל יש דרך לשנות את זה. כשאני נותנת לאנשים ייחורים מיוחדים הם מתרגשים ושואלים אותי איך אפשר להודות לי. אני אומרת להם: 'תעבירו את זה הלאה'".

בסוף השיחה היא אומרת: "אבל תקשיבי, האוסף שלי לא רציני, יש פה בסך הכול איזה 35 ארואידים. את חייבת להכיר את עוז". אם אני חייבת להכיר את עוז, אז אין ברירה, אני אכיר את עוז.

תחנה שלישית: עוז טל–שחר ועידן אלבז, האספנים מתל–אביב

הכול התחיל ממתנה תמימה. עציץ דקל נחמד שעוז טל־שחר ועידן אלבז (בני 24) קיבלו מתנה מהוריו של עידן לפני כשנתיים. מי לא קיבל עציץ מתנה מוועד הורים? מי לא העניק עציץ לחבר כשלא ידע מה לקנות לו? עציץ – מתנה חביבה, כמעט בנאלית, שקולה והגיונית. אף אחד לא חשב שעציץ דקל נחמד עומד להיות מתנה משנת־חיים. אך האדם קונה מתנות, והצמחים מתכננים תוכניות. מפה לשם, עוז ועידן התחילו לבקר במשתלות, התוודעו לעולמם של "המשוגעים־לדבר", והופ! איכשהו הפכו למשוגעים בעצמם.

עוז הוא מחנך כיתה ד' בבית ספר גורדון בתל־אביב, ועידן עובד סוציאלי שמלווה חולי סרטן וביתר הזמן עובד באוניברסיטה כעוזר הוראה. הם כבר הוציאו עשרות אלפי שקלים על צמחים, לא לגמרי בתמיכתו הנלהבת של עידן ("לי מותר לטפל רק בצמחים הפושטים שמעבר לחלון").

בוקר אחד, כששלח עוז סלפי לחבריו לעבודה, הם שאלו אותו האם הוא גר במשתלה – ורק אז נפל לו האסימון. הוא סרק את הבית במבט מהיר והבין שהחברים צודקים. ביום הבחירות הם עברו במסע ציד מטורף בלא פחות מ־15 משתלות מדרום הארץ עד חיפה כדי להניח את ידם על צמחים נדירים. כשאני שואלת אותם האם הם שמעו על דבר כזה שנקרא טלפון, הם מתגלגלים מצחוק. "השתגעת? שנסמוך עליהם? מה הם מבינים, במשתלות? יכול להיות שיגיע אליהם משהו מיוחד, אחד או שניים, והם לא ידעו מה יש להם בידיים בכלל". דירתם המוארת של עוז ועידן אכן מלאה צמחים, כ־150, בעיקר ממשפחת הארואידים. "אחד הדברים שגרמו לי להיכנס לעולם הזה של הצמחים היה ביקור אצל ידידה שמגדלת הרבה צמחים בבית", מתאר עוז, "מה שתפס אותי הייתה התחושה הזו של החוץ בתוך הבית". היום יש להם גם חשבון אינסטגרם לצמחים, ozidan_plants.

"את רואה את הצמח מימין?" שואל עוז ומצביע על מדף קטן במטבח, "אם הוא מת, אין עוד כזה צמח בישראל. הוא היחיד". אני חשה יראת כבוד קלה כשאני מביטה בצמח הזה, שעוז ועידן ירשו מחברה שהביאה אותו לארץ ביבוא מיוחד מהולנד וטענה לפינוק־יתר. "היא הרגישה שהיא צריכה להתעסק בו עוד ועוד ושהוא לא מתפתח אצלה יפה. פה הוא הצליח לגדול".

אתם מרגישים אחריות שלא ימות ולכך שתעמידו לו צאצאים אצל מגדלים אחרים?

"חד משמעית!" (עוז), "ממש לא!" (עידן) – הם עונים לי ביחד. "אני מחכה שהוא יגדל, הוא יהיה מטורף", אומר עוז בעיניים בורקות.

ומה הצמח הכי יקר כאן?

"המונסטרה הצהובה עלתה 1,200 שקלים, שזה הצמח הכי יקר ששילמנו עליו. מצד שני יש פה גם מונסטרה דליסיוסה אוורה שלא שילמנו עליו שקל כי קיבלנו במתנה ממישהו שלא רצה להמשיך לגדל", אומר עוז. עידן לא מוותר על הזדמנות חגיגית כזו להתנגח: "סבבה שקנית ב־1,200 שקל", הוא מצביע על האזור במטבח מול החלון שבו גדל ג'ונגל קטן, "נניח רגע למחיר, אבל אני לא רואה אותו בכלל, אז למה קנית אותו? כדי לדעת שיש לנו אותו?"

רבות דובר על כך שהקורונה גורמת לנו לנקות את עצמנו מתכונות שליליות שדבקו בנו בגין חיי השפע המערביים כמו צרכנות יתר, רכושנות וראוותנות, ומחזירה אותנו אל השורשים, אל הטבע והפשטות. אפילו אביב גפן סיפר שפתאום התבייש בעצמו ונפטר ממכונית היוקרה שרכש. המכה הכלכלית שספגו  רבים גורמת לאנשים להצטמצם, לא לקנות בלי מחשבה בגדים או כל מה שסין מספקת לנו במחירי רצפה, ואילו דווקא במשתלות חוו פריחה. בגל הראשון, בעלי משתלות דיווחו על עלייה של כ־30 אחוזים במחזור המכירות, ואפילו הכפלה של המכירות. אי אפשר להתעלם מהטבע ההישגי והתחרותי שמביא את האנושות לפסגות שלה, ושיש לו גם צדדים שליליים. אם אין לאחרים, אז מה שיש לי ביד יפה יותר? "זה שילוב", אומר עידן, "זה שאין לאחרים עושה משהו. אין ספק. אבל אם אראה צמח נדיר שהוא לא יפה בעיניי, לא אקנה. בהתחלה כל מה שנדיר היה מושלם בעיניי ורציתי כל צמח כזה, אבל אין לזה סוף, ולכן החלטתי לאחרונה: אם יש צמח שנראה כמעט אותו דבר כמו משהו שיש לי והוא רק קצת שונה – אני כבר לא קונה. למשל, יש לי שני סוגים שונים של קולקוסלה שחורה, אז יש לי אחד כזה ואחד כזה. אני כן רוצה את הנדירים, אבל לא בכל מחיר, והבנתי שדי". כאספן שמכבד את עצמו, מחזיק עוז 11 מונסטרות מגוונות (וכפי שלמדנו, העלים שמשנים צבעים נחשקים בקרב האספנים), ובכ־15 סוגי קלדיומים. "מדובר בצמחים נדירים מאוד שגדלים מתוך פקעת והגיעו רק לאחרונה לארץ. עכשיו אני חולם על מונסטרה אדנסוניי מגוון. זה צמח שעולה מעל 4,000 שקל ואין בארץ. זו אחת המטרות הבאות שלי".

צמח אחד לוכד את עיני מהרגע שנכנסתי לדירה. הוא נשפך באלגנטיות מהקיר מטה, בכל עלה כשישה־שמונה חירורים שצורתם כצורת עלים קטנים. מביני עניין מביניכם ודאי כבר מזהים את המונסטרה־מאנקי. אני, שהתוודעתי אליו לראשונה בדירה הזו, לא יכולתי להוריד את עיניי ממנו. מיותר לציין שיצאתי משם עם חתיכה ממנו. וכן – אני, שעד לפני שיצאתי למשימה העיתונאית שלי, להבין את הבהלה לייחורים, היה לי מושג קלוש מאוד לגבי המושג "ייחור" – ייחרתי את הצמח, ובשעת כתיבת שורות אלו הוא כבר הוציא שורשים. זמן לעבור לאדמה, בייבי. "כשקיבלנו אותו הוא היה נדיר. היום הוא נפוץ למדי ונמצא במשתלות בעקבות זה שהצליחו להכין לי תרבית רקמה" (שיטה לגידול חלק רקמה או תאים בודדים מחוץ לגוף האורגניזם שממנו נלקחו, ב"ק).

עוז מסביר: "במקום להתחיל לייחר כל צמח, לחתוך, להשריש, לתת לו זמן להתאקלם עד שיגדל – שיהיה מוכן למכירה, כשכל התהליך הזה לוקח המון זמן – בתרבית רקמה אפשר ליצור מחתיכה פיצית שלושים צמחים, ואז, ברגע אחד המחירים צונחים. למשל את הוורוקוסום מכרו בהתחלה ב־450 שקל, תוך שבועיים השגתי בחצי מחיר, עבר עוד קצת זמן והמחיר ירד ל־90 שקל, הגיע עוד יבוא ועד יבוא ומפעם לפעם זה נהיה זול יותר". "זה כמו מניות", מסביר עידן.

הם מובילים אותי לחדר קטן. "בואי תראי את התינוקייה שלנו", אומר לי עוז. "בתינוקייה שמים ייחורים קטנים במיוחד שזקוקים לאחוזי לחות גבוהים מאוד. בין אם אלו פקעות שאני מגדל אותם במצע פרלייט ובין אם אלו ייחורים־תינוקות. יש פה פקעת של צמח סופר נדיר, ובואי נתפלל שיקרה פה משהו". ליד התינוקייה ניצב הפרופוגטור (חממית), שהוא כמו מעבדה קטנה. "אם אתה מגיע לחנות ומבקש דברים כאלו, המוכר בטוח שאתה סטלן ובאת לגדל קנאביס, ואנחנו נראים שני חננות", הם צוחקים. "יש בפנים ממטרה עם שעון שבת, כל שעתיים היא עובדת רבע שעה וזה יוצר מצב של המון לחות. המים מטפטפים ומתנקזים למין בריכה קטנה. הצמחים לא יושבים בתוך המים, וזה גורם להם לפתח שורשים במהירות ולהאריך אותם כי הם מנסים להגיע למים למטה".

ואיך הגיבו בסביבה לתחביב הזה?

"בהתחלה זה נראה מוזר, וברגע שסיפרתי למשפחה ולחברים שאנחנו מוֹכרים קצת הם שינו את היחס שלהם לנושא. הם פתאום קיבלו את זה, וזה נראה להם הגיוני יותר", אומר עוז. עידן מוסיף: "ברגע שהכסף מתערב, נוספת יוקרה לתחביב. אנחנו כבר לא רק 'משוגעים'. אנשים נותנים יותר משמעות למשהו שיש לו ערך כספי".

"לא משנה כמה אמכור, זה בחיים לא ישתווה לסכום שהוצאתי, זה באמת בור בלי תחתית. היו מכירות מאוד גדולות שהיינו מעורבים בהן והיו הרבה עניינים, פוליטיקות ואינטריגות. יש פה ייחורים שאפשר למכור באלף שקל בלי בעיה, אבל הפסקנו עם זה. זה עולם מאוד תחרותי", אומר עוז, "למי יש יותר ולמי יש יותר נדיר, מי מגדל יותר טוב, אצל מי הצמח גדל יפה, 'אני רוצה שיהיה רק לי'". "זה כמו הקלפים האלו כשהיינו קטנים", עידן משלים את דבריו, "פשוט הקלפים של המבוגרים". אני נוגעת בצמח שתפס את עיני ועוז מסביר לי, "ככל שנכנסים לעניין, מה שמעניין את האנשים אלו הצמחים המגוונים, עלים שיש להם חלקים צהובים, לבנים או ורודים בתוך העלה. ייחור של צמח כזה שמתגוון שווה אלף דולר לעלה אחד. הטירוף של הייחורים הגיע למצב שראיתי פוסט של אדם שפוטר בעקבות קורונה בחו"ל, ששקל לאסוף כסף מחברים כדי לקנות צמח כזה ולחיות מהמכירה שלו".

אז כמה זמן צריך כדי לטפל בכל הצמחים?

"יש כאלו שעושים השקיה להכול ביום אחד", מסביר עוז, "אני לא מסוגל, וזה גם פחות נוח לי. אני אוהב את ההתעסקות סביב הצמחים, אבל לא יותר מדי. זאת התעסקות גם בשיחות עם חברים – איך לגדל. אני עוזר לאחרים, עונה על שאלות. אנחנו במצב שאין לנו מה לחפש במשתלות".

מלבד ההשקיה, מסביר עוז, צריך תמיד לוודא שאין בבית מזיקים זעירים שבלתי ניתנים לראייה ללא עזרים מיוחדים כמו אקריות הקורים (סוג של עכביש). עוז מוציא זכוכית מגדלת בצורת משקפיים ומדגים לי כיצד הוא עובר צמח־צמח.

זו ללא ספק הייתה חוויה מעניינת, אבל משהו מפריע לי. אני מרגישה שעוד לא חזרתי לאדמה ממש. בדיוק בגלל זה אני מגיעה לתחנה הבאה שלי במסע.

תחנה רביעית: הגינה של נמרוד, פרדס–חנה

״ קטן זה יפה יותר ולאט זה שפוי יותר. שפוי ונכון יותר. לא תמיד חזק, מהר, גדול זו התשובה לכול", אומר נמרוד ולד (46) בגינה שלו, הלוא היא "הגינה של נמרוד". לו הייתי מבקשת ללמוד את התורה שלו על רגל אחת, היה מסתפק במשפט הזה. אבל למרות שאני פוגשת אותו לצד יהונתן שגב בסוף יום רביעי, כשהם על אדי הדלק האחרונים שלהם, והדבר האחרון שבאמת מתאים להם זה לפגוש אותי אחרי לילות מעוטי שינה וימים מרובי עבודה – השיחה ניצתת מהר, האור שב לעיניים ואני יושבת איתם בערך שעתיים. ככה זה כשנותנים לחקלאים לדבר על הבייביז שלהם. "כל הרעיון לשלוח שתילים לכל הארץ נולד בערך לפני שבוע וחצי", מספר נמרוד, "הקמנו את המערך הזה מהיום למחר. יצרנו דרך להנגיש שתילת ערוגה בצורה נוחה גם למי שהוא גנן מתחיל וגם למי שיש לו יותר ניסיון. יצרנו שישה סוגים של מארזי שתילים, ויש רציונל ותכנון מקדים מאחורי כל חבילה. ככה אנחנו מאפשרים לכל אחד לבחור מוצר שהוא חבילה מובנית שיש בה היגיון חקלאי – הסלט שלי, המרק שלי וכן הלאה. יחד עם מארז השתילים, אנחנו גם מנגישים את הידע: איך מסדרים את השתילים נכון בערוגה, באילו מרחקים זה מזה, אילו צמחים כדאי לשתול בסמיכות וכולי.

"מכרנו במבצע הזה קרוב ל־50 אלף שתילים. אם הייתי צריך לשתול בגינה שלי 50 אלף שתילים, הייתי צריך פי עשרה גינות משלי. זה דבר מדהים, איך 300 מרפסות עם ירקות באדניות יכולות לעשות משהו שהגינה שלי לא יכולה. המבצע הזה לגמרי ממחיש כמה כוח יש למערכת מבוזרת, להרבה קטנים. במקום להאכיל את אלילי האנרגיה, נאכיל את השכנים שלנו ואת החבר'ה הצעירים והמשתחררים שמחפשים איפה לעבוד. אני לא אעבוד עם תאילנדים, לא כי הם לא נחמדים. זו עבודה עברית לא מתוך אנטי למשהו אחר, אלא מתוך הראייה של עניי עירך קודמים".

עד לפני כעשר שנים, עמד נמרוד בראש בית תוכנה קטן, כלומר עבד בהיי־טק. הוא ואשתו מיכל בן־צבי גרו עם שני ילדיהם בתל־אביב. כיום לזוג שלושה ילדים. הם המירו שטח שהיה להם בגבעתיים בשני דונם בפרדס־חנה ועזבו את העיר הגדולה לפני כתשע שנים. "הלוואי שהייתי משתכנע לעזוב קודם", אומר נמרוד.

מיכל, אדריכלית שמתמחה בבנייה אקולוגית וגם תכננה את הבית היפה והקסום של המשפחה, היא זו שהניעה את המהלך. "הרבה זמן חיפשתי את הדרך החוצה", נמרוד מתאר בפניי. "התחלתי לצמצם פעילות בחברה והפכתי להיות גנן. עשיתי את מה שאני הכי אוהב לעשות. ואז גיליתי שלהיות גנן בגיל 40 זה לא דבר פשוט כל כך. זו עבודה פיזית קשה, ומעבר לזה היו הרבה אלמנטים של חברה שנותנת שירות שמאוד לא אהבתי מעולם המחשבים וחזרו על עצמם בתור גנן – רף מחירים, תחרות ועוד.

"נקודת המפנה הייתה קישור ששלחה לי אשתי לקורס חקלאות אורגנית שנפתח ב'חווה ואדם'. שם פגשתי את המורה היקר שלי, עידן אליקים. היינו שישה חבר'ה שעיבדנו דונם אדמה ביחד. בהתחלה האדמה הייתה מפוצצת גדילנים, אבל לאט־לאט הצלחנו להוציא ממנה ירקות. אחרי שעברתי שם קיץ וחורף, הבנתי שיש פה לא רק משהו שאני אוהב לעשות, אלא גוף ידע ושיטת עבודה סדורה שיש לה היגיון והיתכנות כלכלית ואקולוגית. וזה היה הסוף של החיים הקודמים שלי, ומה שהביא אותי לשיטה הספציפית שאני עושה היום, שנקראת מרקט גארדנינג. אני עובד בשיטה של פוליקולטורה אקולוגית אינטנסיבית בשטח קטן – כלומר, אני מגדל מגוון גידולים בשטח, עובד בשיטה צפופה, מוציא מכל מטר אדמה הרבה יותר, וזה חשוב לא רק מההיבט של שטח האדמה שאני תופס מבחינת כדור הארץ, זה משמעותי לכל התשומות: כמה להשקות, לעשב, לדשן וכדומה. כלומר, אני מוציא מכל שטח קבוע פי ארבעה משדה רגיל".

נו, אז למה לא כולם עושים את זה?

"המשוואה היא אף פעם לא סכום אפס. אנחנו משלמים מחיר כבד של עבודה בידיים. מחליפים את הטרקטור. זה משהו שאנשים לא אוהבים לעשות – לעבוד קשה. אנחנו מחזירים את בני האנוש לעבוד בחקלאות. חוץ מזה עבודה כזו גם גורמת לך לעבוד מחוץ לשיטה, שזה עוד משהו שאנשים פחות נלהבים לעשות. המערכת של העולם המודרני התעשייתי בנויה על שרשראות אספקה. חומרי גלם שמייצרים, יצרן, משווק, מפיץ ורשת השיווק, ואז הצרכן ואז פח הזבל. קו ליניארי ישר. ככה עובד העולם המודרני הקפיטליסטי. אם רוצים לייצר מזון טרי, בריא, מקומי ובר־קיימא – אנחנו צריכים לשנות את השיטה מהיסוד".

בהתחלה היה נמרוד מכין 17 סלי ירקות, מוכר כל אחד ב־70 שקל, ואם היה מתקשר הקונה ה־18 הוא היה מודיע לו שנגמרה הסחורה. מהגינה הקטנה שבה התחיל הכול, בשטח שמסביב הבית, לאט־לאט גדל השטח עד ל־4.5 הדונמים שהוא מעבד היום.

החווה היום הומה כמרקחה. שבעה צעירים מותשים מנסים להשלים את אריזות השתילים לקו הדרומי, אבל נמרוד תופס רוח פיקודית ומצווה עליהם להפסיק לעבוד. "נשלח הכול בבוקר. אין מה להגיע בחצות ללקוחות".

"זה לא מצב רגיל", מסביר לי יהונתן שגב שלוקח אותי לסיבוב בחלקות המרוחקות קצת יותר מהבית של נמרוד. שורות ערוגות בירוק בוהק. בכל ערוגה גדל זן אחר של צמח – רוקט, חסה ערבית, עלי בייבי, בזיליקום, קולרבי, סלק ועוד ועוד. האמת שרק מלהסתכל על הערוגות היפות האלו, אני נהיית רגועה יותר. אני טועמת את האוכל הטרי־טרי שיוצא מהאדמה. לעולם לא אפסיק להשתומם מהפלא הזה. אוכל! גדל! באדמה! בחיי שזה נס. שגב, שבימים כתיקונם עבד גם כגנן בגן ילדים, חוץ מעבודתו החקלאית בגינה, החל לעבוד בהקמת גינות ירק ביתיות. "והוא מפוצץ עבודה", מעיד נמרוד, "אנשים רוצים שיבוא ללמד אותם איך עושים את זה. הוא לא בא ועושה להם את הגינה, הוא עוזר להם בהקמה ומשלח אותם לדרך, ומשם והלאה הם לבד. זה טרנד מאוד־מאוד חזק. שילוב של עניין אידיאולוגי וזה שלאנשים יש זמן עכשיו, אין מה לעשות. זה לא עיסוק שדורש הרבה כסף. זה כן דורש זמן".

אתה מזהה את הקורונה כנקודת מפנה?

"ללא ספק. קודם כול יש עלייה מטורפת בביקוש, גם לתוצרת מקומית טרייה וגם לידע ולרצון לגדל אוכל בבית. בסגר הראשון יהונתן פתח קבוצת פייסבוק של הקמת גינת ירקות בבית והתחלנו להעלות שם טיפים ומידע מתוך הניסיון שלנו. יש בשוק הרבה קבוצות גינון, צמחים ופרחים, אבל אין כמעט מידע נגיש כיצד לגדל אוכל בבית. ומבחינתנו אם זה לא אוכל, זה לא מעניין. הקבוצה מונה היום כ־8,000 איש, וכל פעם שמוציאים עוד שתילים, הקבוצה גדלה והשיח ער. אנחנו ממש מרגישים צמא לידע".

ואתה חושב שהטרנד הזה יישאר איתנו?

"אני לא יודע כמה אנשים מאלו ששלחנו אליהם שתילים היום ימשיכו לגדל ירקות באדמה;  אם יותר אנשים ינגישו שיטות גידול קלות, וציוד וחומרים, זה יקרה יותר. ואם אחד מכל מאה שיתחיל לגדל ירקות בגינה, יעשה את מה שאני עושה היום, אני מבחינתי את שלי עשיתי. אני מברך על כל מתחרה שנולד. אחד ההבדלים הגדולים בין עולם ההיי־טק לחקלאות זה שפעם היו לי מתחרים, והיום יש לי קולגות, שותפים לדרך. קודם כול אלו אנשים שעושים מהפכה ביחד איתי, אחר כך הם קולגות. ככל שנהיה רבים יותר, כך יגדלו הסיכויים שלנו להצליח לשנות".

 

 

עשו זאת בעצמכם: טיפים למייחר המתחיל

 

מה זה ייחור?
ייחור הוא חלק של צמח שעדיין לא השתרש באדמה.

מהי השרשה?
1) השרשה היא למעשה "שכפול" של צמח. לוקחים ענף, להלן הייחור, שמים אותו במים או באדמה, במקום מואר ללא שמש ישירה, והוא מתחיל להוציא שורשים. קחו בחשבון שלא כל ניסיון השרשה שלכם יצליח. בסופו של דבר מדובר בניסוי וטעייה. תבואו עם ראש פתוח, סקרנות וסבלנות. מתישהו זה ישתלם.

2) יש שממליצים להשתמש בהורמון השרשה. רגע, רגע, אל תיבהלו ותחשבו שזה לא בשבילכם. עלותו לא גבוהה וקופסה קטנה יכולה לשמש אתכם למאות השרשות.

3) איפה חותכים את הייחור? רצוי לחתוך קטע גבעול שיש בו לפחות מספר עלים, ולפחות שלושה מפרקים (מפרק זה האזור שהעלים צומחים ממנו). מורידים את העלים כדי לא להכביד על הענף, ומשאירים רק עלים צעירים וקטנים בקצה הענף. עדיף לקחת ייחור קרוב יותר לקצה הענף. היכן שהענף צעיר יותר, קיים ריכוז הורמוני גדילה גבוה יותר.

4)  עדיף להשריש במים או באדמה? שניהם טובים וגם פה נחלקות הדעות. תחזוקה של הצמח שמושרש במים היא הכי קלה שיש. לא צריך להשקות! לכן זו שיטה שמתאימה לעצלנים שבינינו. אך כל עוד הצמח במים, הייחור לא יגדל הרבה, ואם רוצים שימשיך לגדול צריך לשתול אותו באדמה בהמשך. ייחור באדמה צריך לחות גדולה מהרגיל – זה אומר השקיה תכופה יותר ולחלוח העלים.