החגיגה האמיתית /// מיכאל בוטיר / 34 / 1+
הטור הזה היה אמור להיכתב ברבע שעה, כניסוי. הוא היה אמור להיכנס לגיליון ברגע האחרון כי הייתי אמור להחליט שאכתוב אותו בבוקר שלאחר מסיבת יום ההולדת הפרועה שלי. דמיינתי שאכתוב אותו גונזו סטייל, ממש מתוך הנגאובר, דמיינתי שאכתוב שמסיבות יום ההולדת של גיל 34 יכולות להיות כמו אלו של גיל 20, אם ממש רוצים. אבל אז ירד לי מזה.
התבאסתי על אובדן הספונטניות שלי, בסך הכול בן 34 וכבר מתקרב לאזור המנטלי של האבות מהסיטקומים הישנים, שחוזרים מהעבודה ומתיישבים על הספה ורק רוצים שיניחו להם. כי זה קצת משונה לחגוג יום הולדת בתור אבא, קצת מוזר לפנק את עצמך בטובין כשיש ילד שצריך לדאוג לו. הבאסה הקטנה הזו הביאה איתה באסה נוספת של יום הולדת, כי אי אפשר לצאת לחגוג, אז אתה מזמין כמה חבר'ה טובים לחגוג איתך על ויסקי שגילו מחצית מגילך – כשהילד ישן בחדר הסמוך ואתה יודע שבמהלך הלילה כנראה תצטרך לקום אליו.
אחרי דקה של התבוססות ברחמים עצמיים, שיניתי גישה, תפסתי פרספקטיבה, והבנתי שהכול נפלא. אבל ממש. כי אשתי הנפלאה לא מוותרת לי על חגיגת יום הולדת למרות הקורונה, וארגנה ארוחה עם החבר'ה. כי בעבודה עשיתי קפיצה בחצי השנה האחרונה ולקחתי על עצמי עוד תפקידים ואחריות שמעולם לא חשבתי שאקח. כי בחדר הסמוך ישן ילד ששינה לי את החיים, וגרם לי לדבר ולחשוב עליו פשוט בכל הזדמנות.
אז אולי אני פחות נוטה לספונטניות, אבל זה רק משום שהפיקים האלה לא חסרים לי. משום שעבדתי קשה כדי להגיע למקום שמאוד טוב לי בו. כל כך טוב, שהולדתי את הטקסט הכי פחות ציני שכתבתי אי פעם. מזל טוב.
להפוך את החיים /// רועי קדם / 29 / 3+
אוטוטו בן שלושים, ועדיין לא הבנתי מה טיבו של היום הזה שנקרא יום הולדת ובו אתה מחליף ספרה ואמור להרגיש אחרת. בתור ילד לא ממש אהבתי את היום הזה, ובתור מי שאני עכשיו לא הבנתי מה בדיוק אני אמור לעשות. הרי אם הוא לא נופל על סופ"ש שמאפשר לעשות עם זה משהו, אתה די תקוע עם יום חול שאמור להיות עבורך מיוחד, בזמן שלכל שאר העולם מדובר ביום שגרתי לגמרי. אחרי ההתלבטות האם לקחת חופש מהעבודה ביום הזה (ברור שלא) ובניסיון ליצוק לתוכו תוכן כלשהו שיהיה מספיק משמעותי תוך כדי תנועה (ברור שזה לא מתאפשר), כבר יורד הערב והנה גדלת בשנה.
האדישות העצמית הזאת חולפת מהר כשמדובר בימי ההולדת של היצורים הקטנים שהבאנו לעולם. לא משנה אם זה יוצא בשישי, שני או חמישי, כל היום אתה מסתובב בהתרגשות ובאיזה רחש פנימי לא ברור. לא בהיבט הקיטשי, אלא בקטע של לתפוס רגע את הראש ולהצליח להסתכל על כל הסיטואציה הזאת בפרספקטיבה אחרת, של שנים.
ומוזר וגם מרענן לחשוב על זה בשנים, כי ההורות האמיתית, זו היומיומית – היא טובה ומשמחת אבל היא כל כך הרבה חלקיקי זמן קטנטנים ומאתגרים. של דקות ההתארגנות בבוקר, של לילות שלא נגמרים בלילה. של שעות על גבי שעות בשבתות ארוכות של קיץ. של הליכות קצרות אך מסורבלות עם עגלה, בשבת של גשם. של חצי שעה בגינה אחר הצהריים. של שבוע הסתגלות בגן, של יציאה מהעבודה בזמן כדי להספיק להוציא מהגן. של משחק אחרון ודי. ואז גם עוד משחק בפעם האחרונה. של הרמה על הכתפיים חצי מהדרך. של הקראת הספר הזה שוב ושוב ושוב, בפעם החמישית ברצף. של תופעות לוואי שיכולות להופיע 48 שעות אחרי חיסון. של נובימול כל ארבע שעות. של להחזיק אותם ערים עוד עשר דקות ברכב כי כבר ממש מגיעים עוד רגע הביתה. זו האמת, יש שבועות שאי אפשר לראות את מחרתיים.
עם כל הכבוד לזה שנולדת, ימי ההולדת של הילדים הם תזכורת לשינויים הכי גדולים שעברת בחיים, ולאסופת הזמן הזו של דקות וימים שמצטרפת לכדי שנים שמקבלות משמעות. לגדל ילדים זה להפוך את החיים ולשמוח. זה כל כך גדול ועוצמתי כשזה מגיע ליום ההולדת שלהם, וזה אשכרה מצליח לרגש. הנה יצא לי קיטש בסוף.
