דקה לסיום הקרב, לוח התוצאות הראה 3:11 לטובת אדריאנה סרזו הספרדית, אלופת אירופה באמנות הלחימה טקוואנדו. סרזו נראתה כבר בדרך הבטוחה לניצחון בקרב ולזכייה נוספת בתואר האירופי, אבל ברגע אחד, השתנתה התמונה לחלוטין. "המאמן שלי צעק לי לא לוותר", משחזרת אבישג סמברג (19), "הבנתי שעדיף לי עכשיו לחטוף ממנה בעיטה לראש, מאשר לחטוף ממנו צעקות בסיום. אז פשוט נתתי את כל מה שיש לי, כל בעיטה שהוא צעק לי לנסות נכנסה בול, ופתאום השגתי עוד נקודה ועוד נקודה". סמברג ביצעה מהפך מדהים בקרב ובסיומו זכתה בתואר האירופי למשקל עד 49 ק"ג.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
התוכנית המשפטית של סער: חשובה אך לא מחדשת
הדיפלומטים הישראלים מאפריקה: "עושים הרבה כדי להתחסן"
"ביום שאפסיק להתרגש מאייטם או כתבה שעבדתי עליהם – אדע שאני צריך לפרוש"
"המומנטום בקרב עבר אליי", היא ממשיכה לשחזר, "ראיתי כמה שהיא מופתעת, ואז הכנסתי לה בעיטה חזקה לראש, שעד עכשיו אני לא מבינה איך הצלחתי לבצע, מה שהוביל למהפך של 11:13 לטובתי. הבעיטה טשטשה אותה והובילה לספירה מצד השופט (ספירה שמטרתה לבדוק אם המתמודדת יכולה להמשיך בקרב, ד"מ), כשנשארו שבע שניות לסוף. כשהקרב חודש, היא עדיין הייתה מעורפלת, והמאמן שלי, יחיעם שרעבי, צעק שאמשיך לתקוף, שהיא לא תצליח חלילה לשנות שוב את התמונה בבעיטה אחת. זה הוביל לעוד שתי בעיטות מוצלחות מצידי ולניצחון 11:17 בקרב".
וכך, ב־11 בדצמבר 2020, הפכה סמברג לישראלית השנייה שזוכה בתואר האירופי, עשור אחרי בת־אל גטרר. "היה לי קשה בהתחלה לקלוט את גודל ההישג ולהבין שאני אלופת אירופה", היא מודה, "זה היה יום קרבות ארוך וקשה, שבמהלכו פגשתי יריבות שכולן גבוהות ממני, כולל כמה שניצחו אותי בעבר. בכל אחד מהקרבות נלחמתי בשיניים עד השניות האחרונות, ולמדתי שוב, שקרב לא נגמר עד שהוא לא נגמר. בטקוואנדו כל התחרות מתנהלת ביום אחד, אבל בניגוד לג'ודו, אם הפסדת אתה הולך הביתה, אין בית ניחומים ואופציה להילחם על הארד. שנייה של חוסר ריכוז ואתה בחוץ".
מתברר כי אפילו היציאה של סמברג לתחרות לא הייתה מובנת מאליה. "תחרות המיון למשחקי טוקיו הייתה אמורה להיערך בסוף ינואר, והמאמן שלי שאל אם אני בכלל רוצה לצאת אליה, כי יש סיכוי שאדבק בקורונה ואפסיד את האולימפיאדה. אחרי יומיים של מחשבות החלטתי שאני הולכת על זה, כי הרגשתי שאני רוצה להיות אלופת אירופה והאמנתי שאני מסוגלת. למזלי בסוף דחו את המיונים לטוקיו לחודש מאי".
"כל כך התרגשתי כשבן הזוג שלי נמרוד קרביצקי זכה במדליה. הרגשתי כאילו אני זו שזכיתי, עד שהמאמן היה צריך להבהיר לי שהתחרות שלי עוד לפניי.
הייתי פשוט מאושרת לראות אותו על הפודיום"
איך הרגשת על פודיום המנצחים?
"הרגשתי בעננים, זה היה שונה מכל מה שדמיינתי. היה ממש מרגש בשבילי, כששמעתי את ההמנון וראיתי את הדגל ואת המאמן שלי, החברים למשלחת והספורטאים הטובים באירופה עומדים מולי, כשאני שרה את המילים מתחת למסכה, ויודעת שהמשפחה והחברים צופים בבית. מהשנייה שזכיתי, הטלפון שלי פשוט לא הפסיק לצפצף. קיבלתי המון טלפונים והודעות וכבר לא ידעתי למי לענות קודם. בשלב מסוים שמתי אותו על מצב טיסה, כי רציתי להתקלח ולנשום רגע, וזו סיטואציה שאשמח לחזור להיות בה עוד הרבה פעמים. זכיתי בעבר בתחרויות גדולות, אבל מהר מאוד הבנתי את ההבדל בין זכייה בתואר גדול כילדה לתחרות בוגרים".
איך ההרגשה להתחרות בלי קהל ביציעים?
"לפעמים אני מעדיפה את הקהל ואת הצעקות ולפעמים אוהבת להתרכז בשקט שלי, ודווקא בתחרות הזאת נהניתי מזה".
יום לפני ההישג של סמברג, היא חגגה עם המשלחת את זכייתו של בן זוגה, נמרוד קריבצקי בן ה־22, בתואר סגן אלוף אירופה במשקל עד 68 ק"ג. "כל כך התרגשתי שהוא זכה", היא נזכרת בחיוך, "הרגשתי כאילו אני זו שזכיתי, עד שיחיעם היה צריך להבהיר לי שזה לא התואר שלי ושהתחרות שלי עוד לפניי. הייתי פשוט מאושרת לראות אותו על הפודיום. נמרוד הוא האדם הכי תומך בעולם, הוא מבין את הקשיים ואת מה שאני עוברת. הוא לא יהיה מתוסכל בגללי אם לפני תחרות יש לו יום הולדת והוא רוצה לחגוג, אבל לי אסור לאכול כי אני בדיאטה. אנחנו עוזרים אחד לשניה ברגעים פחות טובים, מעודדים ומאוד מפרגנים אחד לשניה".
האליפות שבה זכתה אבישג התקיימה בבוסניה, והתנהלה תחת הקפדה מחמירה בשל משבר הקורונה. "היינו בתוך קפסולה סגורה ומותר היה לנו לצאת רק למסדרון בקומת המלון, ולחדר אוכל בשעות מסוימות. כל דבר אחר היה מוביל לפסילה מהתחרות. לאולם עצמו, שהיה במלון, מותר היה להגיע רק שני קרבות לפני הקרב שלך, מה שאומר שאת החימום צריך היה לעשות למעלה עם הספורטאים האחרים. למזלי הייתי הבחורה היחידה במשלחת, אז קיבלתי חדר לבד".
למרות ההפרדה וההקפדה, זמן קצר אחרי הנחיתה בישראל גילתה סמברג שנדבקה בקורונה. "אני מאמינה שחטפתי את זה בטיסת המשך מטורקיה לישראל, כי היו שם הרבה ישראלים שפשוט סירבו לשים מסכה, לא משנה כמה אנשים ביקשו מהם, זה הגיע למצב שהדיילות ממש התחננו בפניהם. הימים הראשונים של המחלה היו ממש קשים. היו לי חום ושיעול נוראי ולא ישנתי כמה ימים. ואז הגיעו כאבי שרירים ואחרי שבוע וחצי התחלתי להרגיש טוב יותר. חזרתי כבר להתאמן ואני לאט־לאט נכנסת שוב לכושר".
בין הירדנית לאיראנית
סמברג נולדה וגדלה בגדרה. "הייתי ילדה היפראקטיבית עם המון אנרגיות ורק חיפשתי איפה להוציא אותן. לטקוואנדו הגעתי דרך חוג בבית הספר בגיל שש, בכיתה א', כשמקביל הייתי בחוג בלט, ריצה ושחייה. הייתי ילדה מאוד עסוקה. המאמן שלי היה מעוז, אח של יחיעם, וממש אהבתי את האימונים. הוא אמר לי שאני ממש טובה וביקש שההורים יתקשרו אליו, כדי שיעביר אותי לנבחרת של גדרה. אמרתי להם כמה פעמים אבל הם חשבו שהוא לא רציני וסתם רוצה ממני עוד כסף, והוא לא הבין למה הם לא מתקשרים".
"בגיל 11 יצאתי בפעם הראשונה לתחרות מחוץ לישראל, בפולין, והפסדתי בגמר בקרב על המדליה ולא הפסקתי לבכות. הייתי עצובה במשך חודש כאילו הפסדתי את האולימפיאדה, מה שמסביר לי היום כמה אהבתי את הטקוואנדו כבר אז"
בסופו של דבר ההורים התקשרו והיא עברה להתאמן במועדון "שרעבי אומנויות לחימה". בגיל תשע כבר עלתה לנבחרת הבכירה, שבה מתאמנים המצטיינים בגילים השונים. "היו לי ארבעה אימונים בשבוע והכול הפך להרבה יותר רציני", היא מתארת, "היו שלבים בגילים האלה שחשבתי לפרוש, כי רציתי להיות יותר עם חברים והיה לי קשה לוותר על הרבה דברים שילדה אוהבת לעשות, אבל ההורים שלי אף פעם לא ויתרו לי. עזר לי גם שהיו לי חברים במועדון, ובשלב מסוים זה פשוט השתנה. כל מה שרציתי היה רק להיות באימון והיה לי קשה להתרכז בבית הספר. באיזשהו שלב הבנתי שחברים זה משהו שאי אפשר לשלב בצורת החיים שלי. זה קרה באופן טבעי כי רציתי להתקדם מקצועית ותמיד העדפתי ללכת לאימון".
איך הגיבה הסביבה לעיסוק שלך?
"אני נראית עדינה ואנשים לא מבינים איך אני לוחמת, אבל תמיד פרגנו לי, ומעולם לא שמעתי מישהו שאומר שזה לא ספורט לבנות. רק בראיונות בתקשורת התחילו לשאול אותי אם זה לא ספורט של בנים".
מהרגע שהחלה להתאמן, הציגה סמברג יכולת גבוהה, שהתבטאה בזכייה ראשונה באליפות ישראל כבר בגיל שבע וחצי. "לשמחתי זכיתי בכל אחת מהשנים שבהן התחריתי באליפות ישראל, וסך הכול יש לי עד היום 13 מדליות זהב, כולל משנים שבהן התמודדתי בכמה קטגוריות במקביל. עד היום כל זכייה מרגשת אותי מאוד. בגיל 11 יצאתי בפעם הראשונה לתחרות מחוץ לישראל, בפולין, והפסדתי בגמר בקרב על המדליה ולא הפסקתי לבכות. הייתי עצובה במשך חודש כאילו הפסדתי את האולימפיאדה, מה שמסביר לי היום כמה אהבתי את הטקוואנדו כבר אז".
סמברג המשיכה להצטיין גם בתחרויות ברחבי העולם, ולשיאה הראשון הגיעה בנובמבר, 2016, כאשר זכתה במדליית ארד באליפות העולם לנוער, שהתקיימה בקנדה. היא הפכה לשנייה שעושה זאת, אחרי נועה שמידע (שזכתה במדליית הכסף ב־1998), שאימנה אותה בילדותה ותמונה בקרוב למנכ"לית האיגוד של הענף.
"זה היה יום בלתי נשכח, שעד היום אני זוכרת ממנו כל רגע; איך קמתי בבוקר, החימום שעשיתי, הצרחות שחטפתי אחרי ההפסד בחצי הגמר והחגיגות אחרי הזכייה במדליה. הזכייה הזו הייתה הפריצה שלי, שנתנה לי הרבה ביטחון. הייתי מדורגת שלישית בעולם בג'וניור, הבנתי שיש לי אופי ולכל קרב עליתי בתחושה שאני יכולה לנצח כל אחת וזה מה שבנה אותי".
בשלב הראשון של אליפות העולם, נאלצה סמברג להתמודד עם קהל עוין ביציעים. "התחריתי מול ירדנית, שעלתה עם דגל פלסטין בתור מגבת, בידיעה שאם אני מנצחת אותה עולה מולי מתחרה איראנית. זה הוביל את הקהל הירדני והאיראני לעודד אותה בקולניות. אבל זה לא עזר לה וניצחתי בקרב. בתחילת הקרב השני, האיראנית הלכה לשופטים ואמרה שיש לה שבר ברגל ושהיא חייבת לפרוש. היו לה דמעות בעיניים והיה עצוב לראות את זה. כשאנחנו נפגשים עם האיראנים מחוץ לתחרות הם מאוד ידידותיים וחמודים, באולימפיאדת הנוער הם גם נתנו לנו סיכות עם הדגל שלהם ואפילו סייעו לפיזיותרפיסט שלנו בעניין כלשהו. הדברים משתנים כשאתה רוצה להצטלם איתם, כי תמונה ברשת חברתית עלולה לסכן אותם, ובזירה הם מאוד מבואסים, כי מכריחים אותם לפרוש".
ההישג באליפות העולם הקנה לסמברג מעמד מכובד: היא נשאה את דגל ישראל בטקס פתיחת האולימפיאדה לנוער, שהתקיימה ב־2018 בבואנוס־איירס. "אירוע הפתיחה היה יום לפני התחרות שלי, ולרגע חשבתי לוותר על הטקס, אבל אמא שלי אמרה לי שלא אעז והיא צדקה, כי בהתחלה באמת לא הבנתי את גודל המעמד. רק בטקס הבנתי באמת שמדובר בתחרות מיוחדת במינה, עם אנשים מכל העולם, ואתלטים מכל הענפים האפשריים, לא רק שלי. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת עבורי. לצערי בתחרות עצמה הפסדתי כבר בשלב השני ולא הצלחתי לזכות במדליה".
להישג מרשים נוסף הגיעה ב־2019 כאשר זכתה במדליית ארד באליפות אירופה עד גיל 21 בשוודיה. "זו הייתה אמנם זכייה משמעותית, אבל אז כבר הייתי עם הפנים לתחרות המיון למשחקים האולימפיים והייתי פחות מרוכזת. זה היה עוד הישג שרק הוכיח לי שוב שאני יכולה. יום אחרי שחזרתי כבר התאמנתי, ושבוע אחר כך יצאתי לתחרות נוספת".
בשנה האחרונה שלה בגילי הנוער, החלה סמברג להתחרות גם בתחרויות לבוגרות, ולפעמים התמודדה גם מול לוחמות בנות 30. "התחרויות הראשונות עברו ממש טוב, ואז באליפות העולם ניצחתי את המדורגת במקום השביעי בעולם, שהייתה בת 29. בסוף סיימתי תשיעית, וכבר לא ייחסתי חשיבות גדולה מדי למעבר הזה כי הרגשתי טוב עם היכולת שלי".
המאמן שלך, יחיעם שרעבי, כבר נחשב לאגדה בענף בארץ. מה מיוחד בעבודה איתו?
"הוא המאמן הכי טוב בעולם ואני מרגישה בת מזל שהוא מדריך אותי. הוא רואה דברים שאחרים לא רואים, מבין את החשיבה שלי ויודע איך לעבוד איתי – מצד אחד לדחוף לקצה ולהשתפר, ומצד שני עוזר לי להירגע ולהיות מוכנה לתחרות".
את משקיעה עבודה גם בצד המנטלי?
"בהחלט. אני נפגשת פעם בשבוע לשיחה עם פסיכולוג ספורט ומדברת איתו על הכול, כולל על דברים שמפריעים לי בחיים עצמם ומשפיעים על הריכוז שלי. בנוסף, כל מחשבה שעולה לי בראש אני משתפת עם המאמן שלי ולא שומרת בבטן, כי אני בוטחת בו ויודעת שהוא יֵדע איך לעזור לי. אני מדברת לעצמי המון ובאופן כללי יש כאלה שטוענים שאני חופרת, אבל אני כל הזמן מנסה להרים לעצמי, ולפעמים אני צריכה שיזכירו לי דברים טובים שקרו".
מבחינת מעטפת, יש לך היום כל מה שאת צריכה?
"בעיקרון, היום לא חסר לי כלום אבל זה היה תהליך. בשלב הראשון הייתי צריכה לשלם על טיסות, אבל היום, כשאני חלק מסגל הזהב האולימפי ויש לי ספונסרים, המצב הרבה יותר טוב. לפני שנתיים עברתי לגור בדירה של האיגוד ברמלה, הרוב מכוסה לנו אבל אנחנו עדיין צריכים לשלם על חלק מהדברים".
מה דעתך על מצב הטקוואנדו בישראל?
"ברור שזה לא ענף פופולרי כמו כדורגל וכדורסל, אבל עדיין הייתי שמחה אם היו משדרים את אליפות אירופה בטלוויזיה ומביאים פרשנים מהענף. לצערי זה לא המצב ואין לי אפשרות כרגע להשפיע על זה, אבל כולי תקווה שעם הישגים גדולים תגיע גם חשיפה גדולה יותר".
"אני עדיין גדלה"
ענף הטקוואנדו הפך לאולימפי רק במשחקי סידני 2000, ועד היום שתי הנציגות הישראליות היחידות שלנו במשחקים היו מאיה ערוסי ובת־אל גטרר, שחזרו ללא מדליה. "אני מכירה את בת־אל מגיל צעיר, כי היינו שייכות לאותו מועדון ואז לנבחרת ישראל. מעולם לא התחרינו זו בזו כי הייתי עדיין צעירה מדי, אבל היא תמיד פרגנה לי, ועד היום, גם אם זו תחרות קטנה שאני זוכה בה, היא כותבת ומברכת אותי".
"חודש לפני תחרות קשה מאוד למצוא אותי שמחה. אני בדיאטה, כמעט לא אוכלת כלום ובנוסף עושה סאונות ורצה עם חליפות הזעה. זה סיוט והדבר הכי קשה עבורי בספורט"
טקוואנדו הוא אחד הענפים עם הקריטריון הקשה ביותר להעפלה למשחקים האולימפיים. "זו שיטה שבה ששת המדורגים הראשונים בעולם עולים באופן אוטומטי, ועל עשרת המקומות הנותרים מתחרים בתחרויות מיון בכל אחת מהיבשות בעולם. אני למשל אתמודד בסוף במאי בבית האירופי, שם יתחרו כעשרים לוחמות, ורק השתיים שעולות לגמר יקבלו כרטיס כניסה. יגיעו לשם מתחרות מעולות, שמכירות היטב אחת את השנייה ויבואו במטרה להגשים חלום. הזכייה בתואר נתנה לי ביטחון אבל פשוט זה לא יהיה".
איך הגבת כאשר הודיעו על הדחייה של המשחקים האולימפיים?
"מבחינתי זו דחייה טובה כי אני עדיין גדלה ומחזקת את הגוף, ועבורי כל שנה היא קריטית להתפתחות. בטקוואנדו מגיעים בדרך כלל לשיא בגיל 24, אז כרגע אני עובדת לקראת השנים הללו".
אחד הקשיים הגדולים בטקוואנדו הוא ההכנה לתחרות בכל מה שנוגע לקטגוריית המשקל. "אני בגובה 1.68 מטר ומתחרה בקטגוריה עד 49 ק"ג, וזה מהווה קושי גדול עבורי בשלב ההכנות", היא מודה, "חודש לפני תחרות, קשה מאוד למצוא אותי שמחה. אני בדיאטה, כמעט לא אוכלת כלום ובנוסף עושה סאונות ורצה עם חליפות הזעה. זה סיוט והדבר הכי קשה עבורי בספורט. זו הסיבה שבארץ אני מתחרה לפעמים גם בקטגוריה עד 53 ק"ג, וגם זכיתי באליפות הארץ השנה".
סמברג היא ספורטאית מצטיינת בצבא, ומשרתת בפיקוד העורף ברמלה. "קשה לי מאוד לשלב בין האימונים ובין הצבא ולפעמים זה מתסכל, בעיקר כי אני פראיירית שלא אומרת כלום, ותמיד נותנים לי תורנויות מטבח. משמרת כזו היא מהבוקר עד חמש אחר הצהריים, מה שמצריך ממני לוותר על יום אימונים. מאז הזכייה תומכים בי יותר וקצת מוותרים לי על משמרות. לפעמים זה עובד ולפעמים אפשר להשתגע".
איך נראה לוח הזמנים השבועי שלך?
"כל בוקר יש לי אימון בין שעתיים לשלוש, בנוסף לאימוני ערב כמה פעמים בשבוע, אימוני גמישות וחדר כושר. בסוף השבוע לפעמים יש אימונים קלים רק להזיז קצת את הגוף, או מנוחה מלאה שאני מעדיפה כדי לאושש אותו".
על מה את חולמת?
"החלום הוא להגיע לאולימפיאדה ולנצח בה, ואני מאמינה שעם עבודה קשה ונכונה אצליח להגיע לשם. זו המטרה שלי, ואני מרגישה שהיא ריאלית. גם אם זה לא יקרה בטוקיו, בתקווה שאשאר בריאה, אוכל להשתתף גם בשתי האולימפיאדות הבאות. אין עליי את הלחץ של ההזדמנות האחרונה וגם לתחרות המיון אגיע ככה, במטרה לתת הכול אבל בלי לחץ מיותר".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני בארבע. טוב לי, כיף לי שאני מצליחה ואני מאמינה שאמשיך להצליח. ברור שיש קשיים, זה לא כיף לאכול כל יום את אותו חזה עוף ואורז, ויש ימים שאני קמה בבוקר, מגיעה לאולם ואין לי כוח לעשות אותו אימון ולעבוד על אותה טכניקה, או לחטוף מכה בראש מיריבה באימון ולאבד את הביטחון ברגע ולהתעצבן. אבל בסך הכול אני אדם שמח, אני עושה את מה שאני אוהבת וזו עבודת החלומות שלי". 
