הסיפור של מירב הלינגר רחוק מלהיות הסיפור הקלאסי של זמרת־מוזיקאית. היא לא הייתה הילדה ששרה בכל הטקסים, ולא תמיד חלמה לעמוד על במה עם מיקרופון. כל זה השתנה בגיל 14, כאשר החלה לכתוב שירים ולשיר. רק אז החלה ללמוד נגינה, בהתחלה על גיטרה ואז בפסנתר. "הפסנתר היה אהבה ממבט ראשון. התחלתי לנגן בגיל 16, הייתי באותו זמן מדריכה בסניף עזרא, ופתאום המוזיקה הפכה להיות הדבר הכי חשוב בחיים שלי. השקעתי שעות בזה, ונסעתי לנגן על פסנתר בבית של סבתא שלי, כי בהתחלה לא היה לנו פסנתר בבית. כשהתחלתי ללמוד נגינה בצורה מסודרת המורה אמרה לי 'אם את רוצה לשיר את השירים שלך, אין בעיה, אבל קודם תלמדי תווים. אין קיצורי דרך', וכך היה".
16 שנה אחר כך, בגיל 32, היא מוציאה את האלבום השני שלה "שרשרת פרידות", המספק הצצה לעולמה הפנימי המורכב כזמרת־יוצרת דתייה. "כנערה, בראש שלי הייתה סוג של הבנה שזה לא יכול ללכת יחד, דתייה וזמרת. כשהתייעצתי עם אבא שלי הוא אמר לי משפט שהולך איתי מאז: 'החיים הם לא שחור לבן'. אז כן, אפשר גם להיות זמרת דתייה. החיים הם הרבה אפור. זה משהו שקיבלתי ממנו ומהבית. היה גם ברור שאם זה מה שארצה לעשות – ההורים יעמדו מאחוריי".
ולא רק ההורים: מי שבאמת האמינה בה מהרגע הראשון הייתה סבתה, חוה. "בכל ביקור שלה היא הייתה מבקשת ממני שאנגן עבורה. הייתי אומרת לה את הטקסט ואז מנגנת, והיא חיזקה אצלי כל הזמן את המנטרה 'תעשי מה שאת אוהבת'".
הגעתי ל'רימון' דוסית שלא מבינה מהחיים שלה. וההורים שלי פחדו שאני לא אהיה דתייה כתוצאה מהלימודים שם. בשבוע הראשון שלי שם יהודה עדר אמר לי ולעוד בחור דתי: 'את דוסית, הוא דוס, תתחברו, תהיו חברים, למה אין לכם כאן הרבה אופציות'
אביה של מירב, משה הלינגר, הוא פרופסור במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, ובעצמו דמות שלא מצויה בשחור או בלבן – הוא חובש כיפה שחורה אבל חי בכל עולמות התרבות העכשוויים ואוחז בעמדות שמאלניות. מרצה שתלמידיו מעריצים אותו או סולדים ממנו. בעמוד הפייסבוק שלו הוא מביע עמדות לא שגרתיות ומנהל ויכוחים סוערים.
איך את מרגישה עם ההתבטאויות של אבא שלך?
"אבא הוא בנאדם מורכב. גדלתי איתו, אז שום דבר שהוא אומר בפומבי כבר לא מפתיע אותי. אני כבר שורקת את ההתבטאויות שלו ואין לי בעיה איתן. אני אוהבת את זה מאוד, כי זה מי שהוא באמת. נכון שהוא אוהב לעשות בלגן לפעמים, אבל אני בצד שלו. אני נפעמת בכל פעם מחדש כשאני רואה איך הוא מגיב לכל הדיונים שמתפתחים בדף הפייסבוק שלו, והוא עונה בסבלנות. אנחנו שונים, אבל שנינו הולכים עם האמת שלנו".
בין אלתרמן לרב קוק
מאחורי הלינגר כבר עשרות הופעות בהרכבים שונים. ביצירה שלה היא עוסקת בשאלות של אמונה, מערכות יחסים, אהבה, ובציפיות החברתיות ממנה כאישה – שלא מתחברות להגדרות ולתוויות. באלבום החדש היא ממשיכה את מסעה האישי והחשוף בניסיון לגשר בין עולמות – האישי והמשפחתי, הדתי והליברלי. כל זאת בלי לזנוח את הרצון להעמיק את החותם האמנותי שלה עצמה, בכתיבה כמו בהלחנה, בנגינה ובשירה.
זה אף פעם לא היה פשוט עבורה, וזה עדיין לא. הפעם הראשונה שהרגישה שיש סיכוי שהשילוב הזה – זמרת ודתייה – יעבוד, הייתה כשהגיעה לבית המדרש מגדל עז. לכבוד המיני־אלבום החדש היא חזרה אל המקום הזה, אולי אחד המשמעותיים בחייה, ונפגשה עם ראש בית המדרש, הרבנית אסתי רוזנברג.
"אני זוכרת את עצמי בתור צעירה בת עשרים נכנסת לבית מדרש, ובכניסה בחוץ יש ספרייה עם נתן אלתרמן ותרצה אתר, וזה תפס אותי – אני באה לבית מדרש ללמוד הרב קוק וגמרא, והנה יש כאן פינה עם הדבר שהכי מעניין אותי בעולם. היה שם עולם של תרבות, זה כבר מסמל מבחינתי משהו.
אבא הוא בנאדם מורכב. גדלתי איתו, אז שום דבר שהוא אומר בפומבי כבר לא מפתיע אותי. אני נפעמת בכל פעם מחדש כשאני רואה איך הוא מגיב לכל הדיונים שמתפתחים בדף הפייסבוק שלו. אנחנו שונים, אבל שנינו הולכים עם האמת שלנו
"הרבנית רוזנברג אומרת שיש חיפוש אחרי האמת בבית המדרש, כי את לומדת תורה ומחפשת את עצמך בתוך התהליך הזה – איזה מין בנאדם אני רוצה להיות ואיך אני רוצה לעבוד את השם בעולם הזה. זה נמצא שם בשיח כל הזמן, אפשר ללמד תנ"ך או גמרא והשיח הזה שם בפנים".
היא הייתה אז כבר ארבע שנים בתוך המוזיקה, ובית המדרש הצליח להרגיע בה את החששות. "לא הכרתי מישהי שהייתה מוזיקאית ודתייה, וידעתי שאני לא רוצה לא להיות דתייה, כי זה בית בשבילי. במגדל עז הבנתי שאולי איכשהו זה יכול כן להצליח. כי זו האמת שלי וגם זו האמת שלי, ואני יכולה איכשהו להצליח להיות גם וגם. וכשאתה לא מתפשר על האמת שלך, אתה בסוף מצליח".
היא מסרבת למקם את עצמה על הרצף הדתי, אבל מגדירה את עצמה כדתייה, למרות שלדבריה כמעט כל מי שפוגש בה, בטוח שהיא דתל"שית. "באיזשהו שלב הפסקתי לתקן אנשים. אולי זה בגלל שאני לא מדברת את השפה החילונית עד הסוף, אולי זה בגלל שאני מסתובבת הרבה עם תל־אביבים. המצחיק הוא שגם חילונים חושבים שאני דתל"שית וגם דתיים. אבל אני אגדיר את עצמי דתייה, זה אחד הדברים שהכי חשובים לי בחיים. והמוזיקה בהקשר הזה לא סותרת בכלל, ההפך. להיות מוזיקאית זו דרך לעבוד את השם, אני לא אגיד שאני מצליחה כל יום, אבל זה חייב להיות כך, כי אם לא, אז למה אני עושה את זה?"
כאשר החליטה שהיא רוצה לעסוק במוזיקה באופן אינטנסיבי, נרשמה ללימודים ב"רימון".
זו לא הבחירה הכי טבעית לאישה דתייה.
"הגעתי לשם דוסית שלא מבינה מהחיים שלה. וההורים שלי פחדו שלא אהיה דתייה כתוצאה מהלימודים שם, אז כן, בהתחלה היה קצת שוקינג אבל זה עבר".
"בשבוע הראשון שלי שם יהודה עדר, מייסד בית הספר, אמר לי ולעוד בחור דתי: 'את דוסית, הוא דוס, תתחברו, תהיו חברים, למה אין לכם כאן הרבה אופציות'. אבל עם הזמן למדתי והתפתחתי שם מאוד, הקמתי להקה משלי, קפצתי למים".
המילה האחרונה
בימים אלו היא משיקה את המיני־אלבום "שרשרת פרידות", יצירה אינטימית שמעניקה הצצה לחיים שלה ולמורכבות שלהם. "אני מרגישה שיש הבדל מאוד משמעותי בגיבוש שלי כאמנית וכאישה בתהליך של האלבום החדש. במהלך היצירה הבנתי שהכי חשוב לי להיות נאמנה לעצמי ולהמשיך להתרגש מהשירים. אני רוצה להיות זו שאומרת את המילה האחרונה, ובאופן כללי, לנסות להביא את עצמי – עד כמה שאפשר – בלי פילטרים. אני מסוג היוצרים שמביאים את מי שהם, אני לא כותבת על אנשים אחרים. אני לא דיוויד בואי שמפתח דמות וכותב עליה שירים. זה לא הסגנון שלי. אני מי שאני, ועם זה אני באה לעולם. התהליך שלי זה יותר לנקות את המגננות, כמה שאפשר. זה לא פשוט, לשיר את עצמי ואת החיים שלי, זה קשוח".
אחד השירים האינטימיים שלך הוא "במה אנחנו דומות", שכתבה על הקשר עם אמך.
"הייתי בוכה בהקלטות של השיר הזה. הוא הסעיר אותי. בעיניי זה שיר אהבה לאמא. אני אומרת לה שהייתי רוצה להיות דומה לה, אבל אנחנו לא בדיוק אותו דבר, ואני אוהבת אותה מאוד למרות זאת. למרות המורכבות, אמא שלי שיתפה את השיר הזה עם החברות שלה ביום שהוא יצא, וזה שימח אותי מאוד, כי הבנתי שהיא אוהבת אותו".
אני מניחה שלא פשוט לה עם הבחירות שלך.
"היחסים עם אמא הם יחסים של המון אהבה וכבוד, אבל כן, אנחנו מאוד שונות, אז שם זה יותר מתנגש מאשר עם אבא. אמא יותר שמרנית. אני לא רוצה לדבר בשמה, אני לא מרגישה עם זה בנוח. אני חושבת שאנחנו לא מתמודדות עם אותם דברים, לכן לא תמיד היא תבין את זה. אם אין לך את הסערה המסוימת הזאת בנפש יהיה לך קשה להתחבר למי שנפשו סוערת, וכן, שם יש התנגשות בינינו".
וזה משתנה עם השנים?
"עברנו דרך ארוכה. להגיד לך שזה קל? זה לא קל עדיין. זה מאתגר, כי בסוף הורים דתיים רוצים חיים שגרתיים לילדים שלהם, לצערי. אותי זה מבאס. כשאת משהו מסוים והבת שלך נראית שונה, זה כואב להורים, ואני יכולה להבין את זה. גדלתי לבית הזה וזה עדיין מה שזה. זה ישתחרר, אבל זו התמודדות מגיל עשרים. אין דרמות. בכל פעם שמנסים להוציא ממני סיפור דרמטי, זה לא הסיפור, כי יש בינינו המון כבוד ואהבה. גדלתי בבית משפחתי מדהים, ועדיין יש התנגשות במקומות בעייתיים. יש סוג של הפי אנד, אבל זה לא קל".
היא נולדה בפתח־תקווה, בת יחידה בין שלושה בנים. "ההורים שלי חינכו אותנו, ואפשר לראות את זה גם על האחים שלי, לעשות קודם כול מה שאנחנו אוהבים. זה היה מאוד נוכח בחוויה שלי".
היא עצמה למדה במוסדות "נֹעם" בעיר. "הרגשתי שאני גדלה בבית שהוא שונה מהחברה, אבל בית הספר היה הכי מיינסטרים. זה היה בשבילי גם קושי, רציתי להיות משהו אחר, הרגשתי שבסביבה שלי אין את התמיכה לזה. באולפנה זו לא הייתה אופציה בשום צורה להיות זמרת".
ולעומת זאת, הבית?
"הבית גרם לי לשאול שאלות, כי אבא שלי מראש הוא פרגמטי כלפי דברים, משהו קצת אחר. למשל אם כל החברות שלי נוסעות לגוש קטיף להפגנה, אז אני לא. אני עוצרת ושואלת למה. אני לא עושה דברים באופן אוטומטי אלא שואלת קודם, מבררת".
יוצאת מהכלל
כמו בסוגיית הרצף הדתי, גם מבחינת זוגיות הלינגר בודקת גבולות. ארבע שנים עבדה על השיר "איילת", שיר אהבה לאישה. היא לא ידעה אם תעז לשחרר אותו, ובסוף אזרה אומץ. "אני בודקת את המקום הזה מגיל 25, זה קצת כמו המוזיקה. נורא פחדתי להיות מוזיקאית אבל אמרתי שאם לא אהיה מוזיקאית, כל מה שכן אעשה – אני אתבאס. וכאן הייתה לי תחושה דומה. אני רוצה להישאר דתייה, ומצד שני אני מבינה שזה מקום שיש בי ואני לא יכולה להתעלם ממנו".
כשפרסמה את השיר כתבה בפייסבוק: "אני מודעת לזה שיש אנשים שלא היו רוצים אותו בחוץ, ותכלס אני מבינה אותם – כי זה המקום שגדלתי בו, והוא בתוכי מילדות… מקום עם כללים של 'עשה ואל תעשה', כללים מלאי עומק ותבונה. אבל במהלך השנים למדתי שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, הם מגדירים ומשלימים זה את זה… בשיר הזה אני יוצאת מהכלל. וכן, זה מפחיד להיות פשוט אני, אבל הכי מפחיד בשבילי זה להתפשר ולא להביא את עצמי כמו שאני. את השיר הזה אני מוציאה עם תפילה לעצמי: שאלמד לאהוב יותר, ולפחד פחות".
בשבוע הקרוב, אחרי כמעט שנה של הפסקה, תחזור הלינגר להופיע על במה. עוד לפני הקורונה אימצה מודל של הופעות אינטימיות בסלונים, אבל עכשיו היא עולה לבמות גדולות יותר, בסוזן דלל, בצוללת הצהובה ובתיאטרון תמונע.
"ביום של הופעה אני תמיד מתפללת. גם ככה אני מרגישה כל כך אנוכית, אז זו הזדמנות לעצור לרגע, ולהפסיק להיות מרוכזת בעצמי. בסוף מוזיקאי עובד בלהיות עצמו, לדבר על עצמו, לחשוב על עצמו, לשפר את עצמו, ותכלס אני לא עושה את זה בשביל עצמי. זה מגיע מרצון אמיתי של להיות כלי. אני עושה את זה כי אני חושבת על הילדה שהייתי בגיל 18 ושמעה מוזיקה וכמה זה נתן לה כוח בחיים. אני רוצה לתת את זה הלאה, רוצה להצליח לגעת באחרים. אני מאמינה במוזיקה שהיא מרפאת. לעמוד על במה זו התנגשות של הדבר הזה, כי את רוצה להגיע לאנשים אבל את גם הרבה בתוך עצמך. על הבמה עוברות לך מחשבות של: אמרתי את הדבר הנכון? מה התו הבא שאני מנגנת? יש התנגשות פנימית. זו חוויה".
במופע ההשקה הקודם שלה אירחה על הבמה את אחד ממושאי הערצתה – יוני רכטר. "הפכתי לשלולית. מבחינתי הוא גיבור, מוזיקאי־על והאיש הכי חמוד שפגשתי. לראות אותו על הבמה איתי זה היה כזה 'או מיי גאד, אנחנו חולקים במה'".
סדר היום שלה מורכב מחזרות, הקלטות וגם עבודות אפורות יותר כמו הנהלת חשבונות ושיווק. "זו זכות וכאב ראש רציני להיות מוזיקאי. אני עובדת מהבוקר עד הערב, מנגנת וכותבת, מופיעה בכמה הרכבים, ביניהם ההרכב 'תמונת אישה', שמורכב כולו מנשים. אני עוסקת בניהול הלהקה, בניהול הרשתות החברתיות שלי".
בקיצור את עובדת בלהיות מירב הלינגר.
"חד־משמעית".
את מי מהזמרות את מעריכה?
"אני אהיה שגרתית יחסית. אני אוהבת את ג'וני מיטשל, יהודית רביץ , פטי סמית'. וגם הרבה מוזיקאיות עכשוויות כמו דניאלה ספקטור או רונה קינן".
איך את עם המוזיקה היהודית המתחדשת – עקיבא, חנן בן־ארי, ישי ריבו.
"אני הרגשתי שהביטוי שלי יבוא ממקום אחר. אבל אני מעריכה למשל את ישי שהוא כותב ויוצר מדהים. זה מבאס אותי מהמקום הפמיניסטי, כי אני מרגישה שיש משהו בסצנה הזאת שהיא מדירה נשים. אני באה מהמקום הזה ואני אבין, אני אכבד הלכתית, אבל בסוף את רואה קליפ ויש חמישה גברים ששרים שיר ואין אישה אחת על הבמה. זה ספציפית מקום שאני בתור אישה חושבת שחשוב שיהיה מאזן, וזה מתסכל".
אבל גם מחוץ לסצנה היהודית המתחדשת, זמרות בכלל ויוצרות בפרט הן עדיין מיעוט.
"אני עושה תואר שני במוזיקולוגיה ויצא לי לכתוב על זה עבודה. אין תשובה אחת למה זה ככה. אבל זה נכון, יש ייצוג נמוך של זמרות נשים, זה הלך וירד עם השנים. בשנות השישים והשבעים היה ייצוג יותר הולם. אחת הסיבות היא שאנחנו חברה מיליטנטית, ואיכשהו קל יותר לאנשים לשמוע זמר, אם זה מסיבה דתית ואם לא. דווקא בתעשיית האינדי אני מכירה הרבה אמנים בגילי, ושם יש מספר גבוה יחסית של נשים, ואת שואלת את עצמך, אם 50 אחוזים מהזמרות משם בגילי 30 הן נשים – למה לא משמיעים אותן ברדיו?
"ויש עוד עניין, שבגללו יש פחות נשים. כדי להיות זמרת צריך להקדיש המון. יהודית רביץ פעם אמרה לי שהיא בגילי עשתה חרקירי בשביל להיות יהודית רביץ, זה בא עם הקרבה, אי אפשר להגיד שלא. בסוף זו לא הסיבה העיקרית. יש פה גם וגם וגם, אין תשובה אחת, המצב הוא לא הוגן, וצריך לפעול לשנות אותו".
