את רענן שקד פגשתי לראשונה במשלחת עיתונאים לארה"ב בקיץ שעבר. אז עוד החלפנו בינינו מבטים חשדניים – הרי הוא מהעיתון של נוני, אני מהעיתון של שלדון – טכנית אנחנו אמורים להיות מנוכרים.
האסימון הראשון נפל אי שם בשבילי הסנטרל־פארק, כשדיוושנו יחד על אופניים בבוקר ניו־יורקי חמים וגילינו להפתעתנו שאנחנו חולקים לא מעט קווי דמיון.
למשל – שנינו חייבים אחת לכמה חודשים לעוף מכאן לאיזו מדינה, ועדיף בחינם. שנינו מתלבטים גם על הילד הבא. שנינו מפרנסים פסיכולוגים במשך שנים (שלו, אגב, חובש כיפה). שנינו מנהלים יחסי אהבה־שנאה עם העבודה שלנו. ולמרות שמאה קילומטרים וקו ירוק ארוך מפרידים בינינו, שנינו שקועים עמוק בתוך הבלי הבורגנות. כלומר, חוץ מהעובדה שהוא גר בדירה נאה ומעוצבת עם פרופילים מודרניים ודק מרהיב בטבורה של רמת־ אביב ולא מפסיק ליילל כמה רע במדינה, ואני גרה בטיז אל שלוך בבית של חברת "אמנה" ודי מאושרת בחלקי.
מאז אנחנו מתחזקים יחסי עוינות וירטואליים וגוזרים קופון לייקים לא רע מהאיבה המדומה.
אם הייתי אומרת לאנשים "רענן שקד", מה לדעתך הייתה האסוציאציה שלהם?
"בטח דברים יפים. קשתות בענן, חתלתולים בסלסילה ולהקת חדי קרן".
לדעתי הם היו אומרים "ממורמר".
"יש מצב. אנשים שמכירים אותי גם יודעים שזה נכון".
מה לעשות שרענן שקד שמחוץ לעמודי הטבלואיד רחוק מאוד מתדמית טנצר המניאק שאולי דבקה בו. הוא נחוש לשלם על הקפה שלי, מתעניין בשלומם של הסועדים המקומיים, וכשאנחנו פורשים לשיחה שקטה בביתו הוא לא מפסיק להתנצל על הבלגן וטורח לבדוק כל חמש דקות שהכול סבבה עם הטכנאים שמתקינים לו מעקה.
נראה שבנית לעצמך פרסונה שמשרתת אותך טוב מאוד בעשייה העיתונאית שלך, כשבמציאות אתה ההפך הגמור. טיפוס מאוד מרצה ואכפתי.
"זה מאוד נכון. אני מרצה מדי, וסובל לפעמים במקומות שבהם אני כן אמור לעמוד על שלי. אבל האמת היא שאני לא חושב שזה סותר את המרמור, כי אני ממורמר על עצמי שאני כזה".
אני קוראת את הטורים שלך ואומרת לעצמי – כולה שני ילדים. אלוהים, כמה קיטורים! אצלנו מעבר לקו אנשים מגדלים חמישה ילדים בהליכה, ילד על כל יד ועוד שניים תלויים על הרגל ואף אחד מהם לא מתבכיין כמוך.
"אני נוטה לראות בעצמי ריאליסט ומפוכח. אדם שיודע להביט במציאות נכוחה. ואצלכם אנשים פחות יודעים לעשות את זה. אתם נמצאים בכל מיני סוגים של הכחשות ואמונות שווא ואין מה לומר, זה עוזר לכם מאוד להעביר את החיים. לי פשוט קשה מאוד לראות דברים כשהם לא שם. אני מתקשה לעשות שקר בנפשי, ולכן נגזר עליי לחיות בתסכול מתמשך".
אתה לא מקנא קצת בשמחה הטבעית שיש לדוסים?
"אני מקנא באנשים שמחים, זה כן. וזה כמעט תמיד הולך יחד עם יכולת הדחקה או סתם טיפשות בריאה".
בניגוד לרבים אחרים, שבעיקר מצטיינים בלדבר על מה שקורה בשטחים בלי שבהכרח ביקרו בהם, שקד דווקא נראה כמי שמעודכן בניואנסים. "אצלנו בחבר'ה קוראים לכם מתנחבלים, המילה הזאת לא עברה. אבל בסיורים שערכתי עם יועז הנדל ביו"ש גיליתי את מה שחשדתי הרבה זמן – שכולכם סתם בורגנים חובבי נדל"ן שבאו לגור שם. מודיעין זה סלאמס לעומתכם. רוב המתיישבים אצלכם זה או ברדקיסטים שהתברגנו, או בורגנים מלכתחילה, או משפרי דיור, או מצביעי ליכוד ובנט שאין הדעת סובלת".
אז למה כשחיים אתגר חשף את דעותיו הימניות תיארת את המהלך בטור שלך כבגידה?
"כי קל להתקרנף. תשמעי, נורא קל להיות ימני היום. אתה מרגיש חלק מהרוב החמים והקונצנזואלי וזה מאוד כיף. זה לפטור את עצמך מכל הבעיות האמיתיות שיש לישראל. כמו לומר בעצם – 'נו, אז יש כאן שני מיליון פלסטינים, מי אמר שצריך לעשות עם זה משהו?'. במידה רבה זה מזכיר את הדתיים האלו שאומרים 'יהיה בסדר, אלוהים יעזור'".
אתה צודק. זה קל יותר. ובאמת קצת ריחמתי עליכם אחרי הבחירות האחרונות. כי להיות ימין זה קצת כמו מכבי תל־אביב בכדורסל כשהיא מגיעה לליגה הישראלית. כמה אפשר לנצח? לא נעים כבר. בא לי שתקצרו איזו הצלחה רק בשביל הפייר פייט. אבל אני לא חושבת שזה קל וגם לא אוהבת את זה שמזלזלים במצביעי נתניהו בתואנה שהם עדריים ומחוסרי מחשבה. יש משהו מאוד רציונלי בלהצביע לאיש הזה. מאוד מפוכח. זה להסתכל על המציאות ולומר – וואלה, טוב כאן. שיעורי האבטלה בשפל של פחות מחמישה אחוזים, נתב"ג מפוצץ בנוסעים. אין הלימה בין חיינו לבין הבכיינות של השמאל עליהם.
"אחוזי האבטלה לא מייצגים שום דבר. מה שבאמת מייצג זה השכר החציוני וממוצע השכר במשק. אנשים עובדים, זה נכון, אבל זה שהם מרוויחים 8,000 שקל וצריכים לפרנס מזה משפחה של חמש נפשות לא אומר שהם חיים טוב. גם טיסה לחו"ל כמדד לחיים טובים זה קצת אולד־פאשן. אני מסתכל על זה שההורים שלי רכשו לי ולאחי דירות ואני לא אצליח בחיים לקנות דירה לילדים שלי כי אני יושב בדירה ש־98 אחוזים ממנה משועבדים לבנק טפחות. את חיה במדינה עם יוקר מחיה פסיכי יחסית לכל מדינה אירופית אחרת".
כן, גם אני ראיתי את הרשימה שפורסמה לפני כמה ימים, שבה תל־אביב מדורגת במקום התשיעי בעולם במדד יוקר המחיה. אבל מה מצחיק? לפנינו ניצבות בגאווה מדינות סקנדינביות כמו נורווגיה, דנמרק וסינגפור בראש הרשימה. כלומר כשנוח אז משווים לתנאים של הסקנדינביות ולסינגפור אבל כשלא נוח אז "למה אנחנו שם". יוקר מחיה הוא גם מדד לשגשוג של מדינה. רוצה חיים זולים? לך לסוריה, ליטר דלק עולה שם עכשיו שני שקלים.
"בכל מדינה שאת מטיילת בעולם, לא משנה איפה, כשאת נכנסת וקונה מוצרים בסיסיים את רואה כמה המחירים יקרים בישראל. את רואה את החזירות של המדינה ושל הטייקונים. הדירות והרכבים נמכרים במחירים שהם לא הגיוניים. את קולטת שאת יכולה לקנות ארמון קטן בדרום צרפת ב־150 אלף דולר? רוב תושבי העולם היו רוצים לחיות במרכז פריז. עדיין לקנות שם דירה עולה פחות מבתל־אביב. יש חוסר רצון של המדינה לקחת אחריות על רווחת התושבים שלה. היא הפכה להיפר־קפיטליסטית ברמה שארה"ב יכולה היום לקנא בנו. יושב לו ניסן סלומינסקי בוועדות עם כל מיני חוקים שאת לא מכירה, חוק ההעברות וחוק האמו והמחלקה להתיישבות – ומזרים שם כספים. אנחנו הרי יודעים לאן הכסף שלנו הולך".
בטח לא אלינו. אנשים מחכים אצלנו ביישוב שבע שנים לבית ועוד לא התחילו תשתיות.
"אבל נסללים כבישים. יש פיגוע בהתנחלות, וזה קורה כל שבועיים בערך, יוצאות אמהות לרחוב להפגין ואז סוללים כביש. פתאום נהיה נורא דחוף להעביר תקציב ענק להתיישבות בשביל סלילת כבישים, כי ככה זה פה – סוגרים את דלת המכלאה אחרי שהסוסים כבר ברחו. יש לכם כבישים פנטסטיים. הייתי גר בכבישים שלכם".
אמפתיה לשלושת הנערים
שקד (51), יליד חיפה, נשוי לאשת התקשורת דורית גבירצמן, ולזוג שני ילדים. הוא קנה את שמו בסוף שנות התשעים כמבקר הטלוויזיה הנשכני של ידיעות ומעריב. מאז הספיק לכהן כסגן עורך מוסף "7 ימים", כעורך מוסף "24 שעות", וכיום הוא עורך את מגזין "בלייזר". עד לא מזמן שימש כמגיש בתוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, ובזמנו הפנוי הוא גם מעביר סדנאות והרצאות, כותב סדרות לטלוויזיה (בלתי הפיך) ועוד כהנה.
לטוב ולרע, בעיניי הלא אובייקטיביות הוא אחד מכותבי הטורים הטובים ביותר שיש כרגע בארץ. וזה תקף גם אם מתעלמים מהפעמים שבהן הוא ממש מתאמץ להרגיז.
לפני כמה שבועות פרסמת טור מעורר הזדהות שבו מחית נגד הטוקבקיסטים שעשו לייק לתגובה על דריסתה של תינוקת בטיילת שבה נכתב "ועכשיו יש שמאלנית אחת פחות בתל־אביב". הסכמתי איתך מאוד. מצד שני, לא חסת על שלושת הנערים כשיום לאחר חטיפתם טרחת לציין ש"המטורללים האלה לוקחים את הילדים שלהם לגור בשטחים ואז מתפלאים". שלושה נערים נחטפים, ההורים שלהם אחוזי דאגה, איפה האמפתיה?
"אבל יש הבדל נורא עמוק בין שני המקרים האלה. אני לא מבין למה כל הזמן משווים ביניהם. יש הבדל בין ילדה שנדרסת בנמל תל־אביב ומישהו כותב 'יופי, פחות שמאלנית', לבין הנערים. אני לא מאשים אותם. האמפתיה שלי לרצח שלהם היא אינסופית. טענתי היא שהדבר הזה היה נמנע אם הורים לא היו מחליטים לגדל ילדים במקום שהוא מסוכן עשרות מונים מאשר היישובים שבתוך גבול ישראל".
אתה נוהג באופנוע. זה אחד מכלי התחבורה הכי מסכני חיים שיש. זה אומר שאתה חסר אחריות?
"ברמה הזאת כן. אני לוקח את הסיכון. זו דווקא אמירה יפה. אבל אני נוסע בו לא כי יש לי אידיאולוגיה".
גם אלו שגרים ביו"ש לא נמצאים שם בהכרח בגלל אידיאולוגיה. חלק מהם לא היו יכולים לקנות בית באף מקום אחר. ובסוף־בסוף, איפה אתה שם את הקו? גם לגור באירופה הרבה יותר בטוח מכאן. מי שבוחר לגור במזרח התיכון בהכרח נוטל סיכון. ומי שהולך לשבת בשרונה גם חסר אחריות, כי היה שם פיגוע? ומה לגבי רחוב דיזנגוף – פעמיים היה שם פיגוע, אז תפסיק לצעוד שם? אין סוף לטענה הזאת.
"אלו טענות דמגוגיות. משום שסטטיסטית אני יכול להוכיח לך עכשיו שכמות הפיגועים מעבר לקו הירוק גבוהה יותר. אני כהורה שנוסע על אופנוע אחראי על עצמי. גופי ברשותי. ברגע שיש לי ילדים אני מרגיש את כובד האחריות ההורית ולא אעשה משהו שיסכן אותם. מקום שיש בו סיכוי סטטיסטי גבוה לאירועי פח"ע – אני לא אהיה מוכן לגור שם".
זו גישה מעניינת. כי כשקורה משהו בתחום ההטרדות המיניות אתם הראשונים לצעוק שאסור להאשים את הקורבן, אבל כשזה קורה ביו"ש, פתאום הכלל לא תקף. הקורבן הוא האשם. בקיצור, אני חסרת אחריות?
"אני חושב שאת פחות אחראית ממני, כן".
ומצד שני, ידעת שאצלנו אחוז התמותה הוא הנמוך ביותר בארץ? 15 אחוז פחות מהממוצע הארצי. אז נראה לי שאנחנו מקוזזים.
עיתונות היא כלב שמירה
"עכשיו אני אשאל אותך שאלה: מה את רוצה שיהיה פה. איך את רואה את ישראל בעוד עשר שנים. את מצפה שיהיה טוב יותר?"
אין סיבה שלא. תלוי אם נתניהו יישאר ראש ממשלה.
"הוא יישאר כאן לנצח. גם אחרי מותו".
אני יכולה להבין למה אנשים מעריכים אותו גם מבחינה ביטחונית. הם לא שכחו מה זה לנסוע באוטובוס ולפחד להתפוצץ שם כמו שהיה בימי ברק באינתיפאדה השנייה או בימי רבין ואוסלו. אי אפשר להתכחש לכך שהמציאות הזאת כבר לא קיימת. יש תחושת ביטחון גדולה מאז שנתניהו בשלטון. אבל אתה יודע מה מטריד אותי באמת? שאנשים כמוך יתחילו לרדת מהארץ. אין לי שאיפה להיתקע פה רק עם אנשים כמוני. יש משהו נורא נוח בזה שאתם מיעוט קולני וחסר השפעה כמעט לחלוטין. הרי ביום שלא תהיו כאן, הימנים יתחילו להסתכסך עם עצמם. יש לנו אינטרס לשמר את המצב שבו הכלבים ממשיכים לנבוח והשיירה עוברת.
"אני מוכן להתווכח איתך על עניין המיעוט. כי אני מאמין שרוב האנשים בארץ מוכנים להסדר בפורמט כזה או אחר. אני לא מצביע מרצ, אגב. הצבעתי ללפיד ולבוז'י. אבל אני מודה שלפעמים אני עייף. יותר מפעם אחת חלפה בי המחשבה להפנות עורף לדיון הציבורי ופשוט לחיות את חיי באדישות".
אבל תחשוב רגע, מי האנשים שמתבכיינים? אנשים שהחיים שלהם טובים ושיש להם זמן לעסוק בזה. אדם שהחיים שלו לא טובים עסוק בהישרדות, אין לו זמן לפולמוסים.
"זה שבא ראש ממשלה ואומר שהתקשורת אויב, שהמשטרה אויב, ששלטון החוק אויב – את קולטת איזה נזק זה עושה לדמוקרטיה? את לא קולטת. כי הוא מהצד שלך. כי הצבעת בשבילו. אבל אני קולט".
אתם כל הזמן מנפנפים בנבואה האפוקליפטית של "נזק לדמוקרטיה", העובדה היא שאתה עדיין חי במדינה שבה אתה יכול לכתוב חופשי את הטורים שלך. אף אחד לא מוחק אותם. כל הדעות נשמעות וממילא באינטרנט כולם מתנגחים, מבחינתי זה המצב הכי דמוקרטי שיש. אגב, אני תוהה מתי תבינו שהדרך היחידה לחסל את נתניהו זה שהתקשורת תתחיל לחבק אותו. רק ביום שזה יקרה – העם יתחיל לפתח כלפיו חוש ביקורת.
"אבל זה מה שעושה עיתונות אמיתית. היא כלב שמירה. היא נושכת ומבקרת את מי שבשלטון. נתניהו בשלטון הרבה מאוד שנים, בשנתיים האחרונות הוא איבד את זה לגמרי ולכן רוב הביקורת מופנית אליו. את חושבת שאם לפיד יעלה לא יעשו לו את אותו הדבר?"
אתה יודע מה אני חושבת? שעמוק בפנים מה שמציק לכם לגבי נתניהו זו השאלה איך יכול להיות שאדם עם 180 איי קיו שמגזין הביזנס אינסיידר דירג כאחד המנהיגים החכמים ביותר בעולם לא בחר במחנה שלכם. למה הוא הולך עם ה"עמך" של הליכוד, ואיך זה שאצלכם בזמן הזה לא צמח אף מנהיג ראוי. לדעתי זה מקור הטינה האדירה כלפיו. אם הוא היה בצד שלכם הייתם מעריצים אותו.
"את יודעת מה? גם לאהוד ברק יש איי קיו גבוה אבל אפס אינטליגנציה רגשית. וזה לא נכון, מה שאמרת על המנהיגים שלנו, כי אני מעריך מאוד את גבאי. אני חושב שהבעיה העיקרית שלו היא לא הדברים שהוא אומר. הוא טוען טענות מאוד חכמות וגם אמרתי לו את זה. טוב שהוא הגיע. אני פשוט רוצה לראות בסיום שלטון נתניהו כי אני חושב שהוא נמשך יותר מדי זמן. בכל מה שקשור לאורחות חייו ולמעורבות בני משפחתו – נתניהו ללא ספק הושחת מבחינה אישית ואני מאוד בעד סיום הקדנציה שלו גם אם בעוד ארבע שנים הוא יחזור. שיֵשב קצת בבית וייכנס לפרופורציות על החיים שלו ואז ירוץ שוב. זה צריך לקרות, ולו כדי שישראל תוכל להתאושש ממנו ולבדוק אם יש אלטרנטיבה. ואני מאמין שיש".
בקיצור, גם אם צפרדע תעמוד בראש המפלגה שתוכל להחליף את ביבי, אתה תצביע לצפרדע.
"לא לצפרדע. אם כי אני מוכרח להודות שלא בטוח שהתוצאות שלה יהיו גרועות משל נתניהו".
היית מתפשר על תסריט שבו יעלה איש ימין אחר לשלטון, נניח איילת שקד?
"איילת שקד היא אישה שאני פשוט לא מעריך במיוחד. ראיינתי אותה ויצא לי לדבר איתה ממושכות. אין לי ספק שברמת התפיסות והאמונות שלה היא לא דמוקרטית גדולה".
אמרת עליה בגל"צ שיש בה משהו אוטיסטי.
"אוטיזם רגשי, כן".
וחטפת על זה נזיפה.
"זה לא משנה אם יש לה אוטיזם או לא, אני לא במערכת יחסים איתה עכשיו".
אבל אתה מבין שיש לך נטייה לשלוף התבטאויות מאוד בוטות ולא לשים לב לעוצמת הפגיעה שלהן בזמן אמת? אותו דבר היה כשכינית את בנט "בניטו".
"נכון".
ואתה מתחרט על זה?
"כן. אני מתחרט שאני כזה. אני מתחרט על כך שלפעמים בעידנא דריתחא נורא קל לי לאבד את זה".
ובסוף השעו את עירית לינור ואותך לא.
"אני כרגע פוטרתי מגל"צ, זה יותר גרוע. הלכתי הביתה עם יתר השמאלנים שהגישו את המילה האחרונה".
כי היא עברה לשעה שהוקצתה לאנשי ימין. תבין כמה זה נורא, שצריך להקצות לנו שעה.
"מה זה שעה שהוקצתה? את קולטת מה את אומרת? זה מה שמדהים בכם. אחרי עשרים שנות שלטון אתם עדיין המיעוט הקטן והנרדף שצריך להקצות לו שעה. הימין שולט במדינה ללא עוררין".
לא בתקשורת.
"למה, מי שר התקשורת?"
כשאותי מזמינים לפאנל בטלוויזיה אף פעם לא תהיה שם בחורה ימנית לידי. אני תמיד משבצת משוריינת. ימנית אחת בין שלושה שמאלנים וגם המנחה מהשמאל. צריכה לצעוק את דעותיי כדי שישמעו, ואני אמורה לייצג את דעת הרוב בארץ. לא אבסורד?
"באופן מסורתי, בכל העולם המערבי בכלי התקשורת יש יותר אנשי שמאל ליברלי מאשר ימין שמרני. יודעת למה? כי הם משכילים יותר".
אתה הולך לחטוף על זה, תתכונן. אגב, זה לא נכון לגבי המגזר הדתי־לאומי. יש נתונים ברורים על כך שהוא משכיל יותר, מרוויח יותר ונמצא באחוזים נמוכים יותר של אוברדראפט לעומת שאר האוכלוסייה. המגזר הזה היה אמור להחדיר הרבה יותר עיתונאים לשורות המיינסטרים. אבל לא מכניסים אותנו בקלות.
"זה קשקוש. אני חולק עלייך. להיות מי שאני היום: גבר שמאלני־אשכנזי־תל־אביבי בישראל – זה להיות בפוזיציה הכי נמוכה מבחינת סיכוי להתקבל למשהו. כל טייטל אחר שתבחרי – ימני, מזרחי, אתיופי – הסיכוי שלו כל כך הרבה יותר גדול להיכנס. היום כלי תקשורת נמדדים ברמת הגיוון. אני באמת לא חושב שיש פוליטיקת זהויות בכלי התקשורת".
"תמיד הייתי ביקורתי"
פוליטיקה בצד, גם שקד מודה שמה שבאמת מטריד את מנוחתו היומיומית הוא לחם ושעשועים. סוגיות הרות גורל כמו העובדה שעדיין לא הספיק לטוס לאוסטרליה, וכל האלמנטים שהיה משנה כיום בעיצוב הבית שלו.
"מה שבאמת ממרמר אותי אלו הדברים הקטנים שקשורים לבעיות העולם הראשון. זה שלא נהייתי עשיר מאוד ממרמר אותי. אני מרגיש כישלון כלכלי. לא בגלל שאני חי בעוני, אלא כי לא מיציתי את הפוטנציאל. בשנות העשרים לחיי הייתי בטוח שכסף זה חארטה ותעשה רק מה שאתה אוהב, אבל משהו השתנה. פתאום הבנתי שכסף זה מה שחשוב באמת. ואתה צריך המון ממנו כשאתה חי בישראל. נמאס לי שכל הזמן אכפת לי מכסף. כשאני הולך למסעדה אני חושב על כסף. כשאני שולח ילדים לקייטנה עובר לי בראש כסף. קיוויתי שעד גיל חמישים אגיע למצב בחיים שזה לא יהיה אישיו. וזה לא קרה".
בקיצור, יש לך חרדה כלכלית, וממנה נובע הכול. יש מצב שחזרה בתשובה תעזור לך?
"אני חושב על זה לפעמים. אני גם מאמין באלוהים, באמת. לא כל כך רחוק ממנו כמו שנדמה לך. לא יודע מה הפורמט שלו בדיוק אבל מאמין שיש אותו".
קרה לך פעם שהתפללת?
"היו כמה פעמים. ואלוהים גם עזר. אבל אני לא רוצה לספר כי זה יישמע מגוחך. אם כי אני מוכרח לציין שאני לא מטריח אותו על קטנות".
אתה יודע, הזיכרון הראשון של הרבה אנשים ממך מתחיל ברגע שבו דודו טופז מצלצל לך באינטרקום ומזמין אותך ללכת מכות אחרי טור ביקורת נשכני שכתבת עליו. מאז הספקת לצבור לעצמך לא מעט שונאים.
"לא חושב שיש לי הרבה שונאים. אולי במגזר שלך. ייתכן שלא הצלחתי להיות יאיר לפיד ברמה הזאת. הוא אחד שחשוב לו להיות מקובל ואני אדם הרבה יותר עימותי באופי שלי. בגלל זה אני הולך לפסיכולוג. ישנו האני היומיומי הנחמד ואוהב האדם שבי, וישנו המרמור, שלפעמים משתלט עליי כתוצאה מזה שגדלתי במשפחה חד־הורית, בלי אבא, ובנסיבות לא פשוטות. אבא שלי נפטר בתאונת עבודה כשהייתי בן חמש. זה לא באמת מנמק את המרמור אבל תמיד הייתי ביקורתי. תמיד ידעתי לראות את הרע בכל דבר. את לא ממורמרת אף פעם?"
לא. אני טיפוס די נינוח.
"כל יום קמה בבוקר והכול סבבה?"
לא. אבל יש לי תפיסה הרבה יותר אופטימית על החיים ואני מניחה שהיא קשורה גם לזה שנולדתי דתייה. הדברים שמתסכלים אותי קשורים להתנהלות של בני אדם – לצביעות, לקנאה ולחוסר פרגון. תכונות אנושיות יכולות למרמר אותי, אבל לא עמדות פוליטיות. ההפך – יש לי נטייה להתחבר לשונה ממני ואני סקרנית כלפיו.
"תמיד כשאני פוגש מתנחלים כמוך אני מרגיש שיש לכם תשוקה לא ממומשת לחיות את החיים שלנו. שבכל זאת מסתתרת שם איזו קנאה קטנה, וכל הקטע של להתנשא על מדינת תל־אביב נובע מהעובדה שעמוק בפנים אתם יודעים שכיף שם. אתם יודעים שהאוכל שלנו יותר טעים וחיי האהבה יותר חופשיים. הביטוי מדינת תל־אביב מדבר אלייך? את מרגישה ככה?"
אגיד לך מה אני מקומם אותי – שאני מכירה את התרבות התל־אביבית הרבה יותר ממה שהתל־אביבים מכירים את התרבות שלי. מכירה את הזמרים שלכם, את האופנה שלכם, את הספרות ואת המוזיקה. בכל פעם אני נדהמת לפגוש אנשים בתל־אביב שיש להם עמדה מאוד מגובשת על ההתנחלויות בלי שביקרו שם אפילו פעם אחת.
"ואת לא מתוסכלת שלא ראית מספיק מהעולם?"
לא. קיבלתי את זה. אני גם לא אספיק להיות רופאה וכנראה גם לא אצא עם מק'דרימי. השלמתי עם העניין הזה שאמות מתישהו והחיים ימשיכו.
"אז אני לא מקבל את זה שאני אמות והעולם ימשיך בלעדיי. אם אני מת – אני רוצה שהמסיבה תיגמר ביחד איתי".
