בשבוע שעבר חגגנו שולי ואני חמש שנים להיכרותנו. יש לנו קטע כזה שאנחנו לא חוגגים יום נישואין כמו שמקובל אבל כן חוגגים את היום של הדייט הראשון שלנו. אנחנו חוגגים את הנס הזה של הפגישה הראשונה, בגלל שגם היא וגם אני זוכרים טוב־טוב "פגישות ראשונות" אחרות שלנו וגם זוכרים סיפורים של חברים על פגישות ראשונות, הבנו יחד שראוי לחגוג את היום הזה ממרחק הזמן עוד לפני המשמעויות הרומנטיות שלו. ואולי בעצם המשמעויות הרומנטיות הן חלק בלתי נפרד מהנס של שידוכים ושל פגישה ראשונה, דווקא בגלל שפגישה ראשונה בקונספט השידוכים של עולם הישיבות והסמינרים יכולה להיות אירוע מוזר מאוד, מביך מאוד, הרבה פעמים לא הוגן ובעיקר מאוד מלאכותי ומבוים. אז דווקא על הפגישה הראשונה של שולי ושלי אני לא רוצה לכתוב כי ממש קשה לקמט ניסים לטור של 600 מילה, אבל זו הזדמנות טובה לספר סיפור אחר שקרה לי בפגישה ראשונה אחרת עם מישהי שבסוף לא התחתנה איתי למרבה המזל.
האמת היא שזה סיפור בלי פואנטה ממשית, בלי מסר או רעיון. זהו סתם סיפור משונה ואפילו קצת הזוי, שיש מצב שרק קוראים מעולם הישיבות יבינו עד כמה, אבל אני מתכוון לפשט אותו לטובת כולם. זה היה בקיץ הראשון שלי בתקופת השידוכים; בנצי־שם־בדוי הציע לי לצאת עם מישהי שלומדת עם אחותו בכיתה. הוא סיפר עליה שהיא מהממת וחכמה, מיוחדת ונדירה ומוצלחת ובעלת חסד (בחיי שהוא אמר שהיא בעלת חסד למרות שזה הדבר הכי לא אמין להגיד על בחורה בת 19) ושהוא חושב שנועדנו זה לזה מששת ימי בראשית. וגם המשפחה טובה ואבא שלה יהודי של תורה וגדולה במקום אחד ואמא שלה פסיכולוגית או משהו כזה, והאחים שלה לומדים בישיבות טובות שכן "הנושא את הבתולה יבדוק באחיה", אז בנצי־שם־בדוי בדק באחיה עבורי ומצא שהם אחלה. אז אני סמכתי עליו ואמרתי לו סבבה אחי, תקבע לנו פגישה. והוא שאל אם יש לי עדיפות ללוקיישן מסויים ואמרתי לו שלא ושאבוא לאיפה שהיא תגיד. אז היא החליטה על לובי של מלון אחד בירושלים בשעה שמונה וחצי בערב, ממש כמו שנהוג ובלי חריגה אחת מכללי הספר של העולם החרדי. לבשתי חליפה כחולה כהה ועניבה מדהימה בצבע ירוק בקבוק שהשאלתי מתישהו לצביקה והוא לא החזיר לי עד היום (צביקה!) והייתי נרגש וקצת מיואש, כמו רוב הזמן בתקופה ההיא. וככה נכנסתי ללובי ופגשתי אותה והיא חייכה חיוך רגיל ולבשה שמלה שחורה מחויטת ורגילה ונעלה נעליים אלגנטיות שחורות והשיער שלה היה אסוף בתסרוקת רגילה ואם אני זוכר טוב הייתה לה צלקת קטנה על גב היד. אבל יכול להיות שאני מתבלבל עם מישהי אחרת בעניין הזה של הצלקת. והתיישבנו בספות הלא נוחות של הלובי והזמנו מים מינרליים ודיברנו שיחה לא משעממת מדי ולא מסעירה מדי. שיחה של שני זרים שנפגשים בפעם הראשונה וצריכים לשחק איזה משחק ולשווק איזה שיווק ולהיות ערניים מה אומרים ומה לא, ולזכור מה מתאים לפגישה ראשונה ומה לא.
והשיחה נגמרה והמלצר הביא חשבון על סך שבעים שקלים עבור שני בקבוקי מים מינרליים בגלל שיש מינימום הזמנה על ישיבה בלובי ולא מעניין את הנהלת המלון שלפי הכללים אנחנו לא יכולים לדפוק עכשיו עוגות גבינה וקפה הפוך. אז שילמתי ויצאנו לחכות למונית שתיקח אותה הביתה ובזמן שחיכינו למונית שלה וחיפשנו במבוכה עוד נושא שיחה לדבר עליו, הבחורה פתחה לרגע את התיק הקטן והחגיגי שלה להוציא פלאפון או טישו ואני בלי כוונה הצצתי לה לתוך התיק ברגע הזה. לא בכוונה. בחיי. המבט שלי פשוט נפל על התיק הפתוח שלה. לרגע חשבתי שאני מדמיין אבל מה שראיתי בתוכו היה יותר מדי ברור. בתיק הקטן של הבחורה המגונדרת היתה מונחת חפיסת מרלבורו אדום. שיואו! שפשפתי עיניים והמשכתי להסתכל במשך שניות ארוכות לתוך התיק שלה, ולא, זו לא הייתה חפיסת מסטיקים, זו הייתה חפיסת מרלבורו אדום בתוך התיק המסוגנן של בחורת הסמינר הענוגה והמחויטת שפגשתי עכשיו. זהו. פה הסיפור נגמר. בנצי־שם־בדוי אמר ביום למחרת שהיא אמרה לאחותו שאני בחור חמוד אבל היא מחפשת מישהו פחות שחום או משהו כזה. ואני לא התבאסתי למרות שהייתי ממש רוצה לפגוש אותה רק עוד פעם אחת ולהגיד לה, סליחה יש לך אולי אש?
