לפעמים אני קולט כמה שאני זקן. כמה העולם התקדם והשתנה בעשור החולף, ובתוכו עולם הישיבות כמובן. כבר סיפרתי פעם שהדימוי האהוב ביותר על המשגיחים בעולם הישיבות הוא תיבת נח. הישיבה היא תיבת נח, בחוץ מבול. מי שבפנים ניצל, מי שבחוץ טובע ואפילו להציץ לא כדאי. אני לא יודע מי הגה את המשל הזה של תיבת נח, אבל עם כל הפופולריות שלו אני חושב שהתפספסו כמה פינות כמו למשל העובדה שבתוך התיבה היו בעיקר חיות, זכרים ונקבות, והייתה קומה שלמה של זבל (!) אבל אין טעם להיות קטנוני עכשיו, והנמשל ברור. עכשיו, בגלל שישיבה היא כמו תיבה, עושים המשגיחים מאמצים רבים לאטום את התיבה הזו מפני חדירה של דברים שעלולים להטביע אותה. זה נשמע מוזר, אבל בחיי שאחד המאבקים הכי מרים של המשגיחים בזמני היה רדיו (!) אחד האיסורים הכי חמורים היה להחזיק נגן עם רדיו או רדיו של ממש עם סקאלה ואנטנה או כל וריאציה שיכולה לקלוט תחנות שידור למיניהן. ולא, לא למדתי בוולוז׳ין או בסלבודקה. למדתי בישיבה מודרנית לפני כמה שנים בודדות, וזה היה הדיבור. אם יש לך נגן עם רדיו או לא. כמובן היו מאבקים נוספים וקשים לא פחות בגזרות נוספות, אבל דווקא המאבק ברדיו משעשע אותי כשאני חושב עליו היום. הרי לכאורה אין דבר מיושן יותר מרדיו בדור האינטרנט. רדיו זה של פעם. טרנזיסטור, בעיות קליטה. ובכל זאת הוא כנראה דבר שלא ינוס לחו לעולם. ובישיבה, אפשר כמובן למצוא את הפריקים הכי גדולים של הפורמט.
אני רוצה לספר על חברי הטוב בולי (קיצור של זבולון, שם בדוי), שהעיד על עצמו כי ביום הראשון של הישיבה הוא הפעיל בחדר הפנימייה את הרדיו במערכת הסטריאו החבוטה שלו וכיבה אותו רק כמה שנים אחר כך, ביום חתונתו. ולא מדובר במטפורה. הרדיו בחדר של בולי היה דלוק 24 שעות ביממה, שבעה (!) ימים בשבוע. בלילה, לפני שבולי היה נכנס לישון הוא היה מסובב את גלגל הווליום הכי ימינה שיש וככה משקיט את הרדיו רק כלפי חוץ, אך בפועל הוא המשיך לשדר תדרים ברצף במשך שנים ועצם העובדה הזו עשתה לבולי טוב. כך הוא גם נהג בערב שבת מתוך איזה עיקרון מקודש שלא ברור לי עד היום.
פעם אחת נכנסתי לחדר של בולי בשעת לילה מאוחרת, כשכולם כבר ישנו. רציתי לקחת משם כוס חד פעמית או משהו ובדממת הלילה אפשר היה לשמוע מכיוון הרדיו רחש דיבורים חלש־חלש ואחריו שיר שלא ניתן היה לזהות ואז הטו־טו־טו של החדשות, ואני מוכרח לומר שהיה ברגע הזה משהו מיסטי. כאילו שהרדיו החי שמר על בולי ועל חברי החדר שלו גם בשעה שהם ישנים. אני יודע שזו מחשבה משונה אבל ממש ככה הרגשתי. אין מה להגיד – ואני אומר את זה בהרבה הזדמנויות שמדברים איתי על עולם הישיבות – כאשר בחורי ישיבה מתבייתים על תחום כלשהו הם הופכים תוך זמן קצר לידענים הכי גדולים בו. בחור ישיבה שמתעניין בספורט, מבין בספורט יותר מאשר מודי בר־און. בחור ישיבה שמתעניין בפוליטיקה, מבין בפוליטיקה יותר מאשר עמית סגל. כן, כן! יותר מעמית סגל הגאון הגדול, סיני ועוקר הרים. בחור ישיבה שמתעניין בטלוויזיה יהיה מסוגל להפגין בקיאות גם בטווין פיקס וגם בגאליס עונה אחת פרק 47.
כשבחור ישיבה צורך, אז הוא צורך. בראבק. וככה בולי היה עם רדיו. הוא ידע איזו תוכנית משודרת ובאיזו שעה ובאיזו תחנה, הוא היה מזהה את מגיש החדשות עוד לפני הפתיחה ״קול ישראל מירושלים והרי החדשות מפי״. טוב, אני לא רוצה להפוך אותו לאחד שלא עשה כלום ורק ג׳נגל בין תחנות שידור, בולי גם למד וגם התפלל וגם היה יוצא להליכות מדי פעם, אבל הייתה תוכנית אחת, שגם אם היה מת העולם או נשרף הים, בולי לא היה מפספס. וכאן, אני מאמין שכל בחור ישיבה מתקופתי כבר מנחש לאיזו תוכנית אני מתכוון.
בולי לא פספס אף לא פעם אחת את "שיחות לילה" עם ז׳וז׳ו אבוטבול. לפעמים הוא אפילו היה עולה לשידור ומתקשקש עם ז׳וז׳ו להנאתו. הוא אפילו שאל אותי פעם אם יש איזה קשר משפחתי, ואכזבתי אותו כשאמרתי שלא, הוא אבוטבול, ואני זה אביטבול, ביו"ד.
יום אחד שאלתי אותו, תגיד בולי, מה יש לך עם ז׳וז׳ו? מה יש בתוכנית שלו שאתה ככה מוסר נפש עליה? ואז בולי אמר לי משהו כל כך נוגע ללב, שגם עכשיו שאני כותב אותו עוברת בי צמרמורת קלה. בולי אמר, ז׳וז׳ו פשוט מקשיב אחי. זה מה שהוא עושה. ואני צריך אנרגיה כזו לפני השינה. אני צריך להקשיב למישהו שמקשיב.
