בחודש מרץ בשנה שעברה עלתה לכותרות בארה"ב קבוצת הכדורסל של "ישיבה יוניברסיטי", לאחר שהעפילה, לראשונה בתולדותיה לשלב 16 האחרונות בטורניר סיום העונה של דרג המכללות השלישי. הקבוצה, שמייצגת את האוניברסיטה היהודית־אורתודוקסית המוכרת, היא בעלת זהות יהודית חזקה, שמתבטאת בתפילות בחדר ההלבשה לפני העלייה למגרש, בנוסף לשמירת שבת, כשרות וכמה שחקנים בסגל שלומדים במסלול הסמכה לרבנות. היא הפכה ללהיט, ועלתה לכותרות לאחר שהציגה יכולת נהדרת שהתבטאה במאזן מדהים של 27 ניצחונות מול הפסד אחד במהלך העונה הרגילה.
אחד האחראים הבכירים לפריחה המקצועית של הקבוצה הצנועה הוא ראיין טוראל – קומבו־גארד (כדורסלן המשחק הן כרכז והן כקלעי) יהודי דתי בן 22, המתנשא לגובה של שני מטר ונחשב היום לאחד השחקנים המסקרנים בליגת המכללות האמריקנית. היכולת המצוינת שהפגין הובילה את העיתונאים לבחור בו לחמישייה הראשונה של העונה, בנוסף לתואר שחקן העונה של המחוז. גם בטורניר סיום השנה הציג טוראל תצוגת תכלית מרשימה ובמשחק הראשון קלע לא פחות מ־41 נקודות, בערב בלתי נשכח שהסתיים בחגיגות ניצחון בחדר ההלבשה עם השיר "משנכנס אדר מרבים בשמחה", שתועד והפך לוויראלי. במשחק הבא תרם 30 נקודות נוספות, וכבר היה מוכן למפגש מול מכללת רנדולף־מייקון מווירג'יניה להתמודדות על הזכות להעפיל לשמונה הגדולות של הטורניר. אבל אז וירוס הקורונה השבית הכול ברגע אחד.
"העצירה ממש שברה לי את הלב, זה ריסק אותנו שלא שיחקנו בגלל הקורונה והיה עצוב בעיקר עבור מי שזו הייתה השנה האחרונה שלו במכללה", נזכר טוראל. "זה היה כמו סיפור שלא הגיע לסוף, לא זכינו ליהנות מתחושת הניצחון. אני יודע ש־15 קבוצות אחרות חשבו אותו דבר, אבל באמת האמנתי שזו השנה שלנו ללכת עד הסוף ולזכות באליפות. קלענו באחוזים נהדרים והיינו פשוט בלתי ניתנים לעצירה. אנחנו קבוצה לא אנוכית מלאה באהבה ופרגון, משחקים אחד עבור השני ובשביל ההצלחה של כולנו, מה שהפך אותנו ליחידה אחת חזקה מאוד.
"העצירה ממש שברה לי את הלב, ריסק אותנו שלא שיחקנו בגלל הקורונה. זה היה כמו סיפור שלא הגיע לסוף"
העובדה שכולנו יהודים גורמת לנו להבין שאנחנו משחקים גם למען הקהילה שלנו ולמען מטרה נעלה יותר". בסופו של דבר בוטל טורניר סיום השנה, והחלום של טוראל וחבריו לא התממש. השנה כבר לא התקיים טורניר ונערכו רק שבעה משחקי ליגה, שבהם ניצחה הקבוצה, מה שלא מנע ממנו בחירה נוספת לחמישייה הראשונה של העונה. "הרבה קבוצות פשוט לא הסכימו לחזור לשחק, הייתה בעיה של לוחות זמנים, ובלגן אחד גדול. לכל משחק התכוננו כאילו הוא יהיה האחרון שלנו, וכשקיבלנו הזדמנות נוספת לעלות על המגרש, פשוט היינו אסירי תודה", הוא מספר. "מבחינה אישית, עשיתי הכול כדי להישאר בריא אבל בסוף ינואר נדבקתי בקורונה. לא פיתחתי תסמינים אבל עדיין הייתי צריך לשבת בצד במשך עשרה ימים. היו גם לא מעט מקרים של שחקנים אחרים שחלו, מה שגרם להפסקות באימונים ולכניסה חוזרת לבידוד".
לשבור את הסטיגמה
הסיפור של טוראל מיוחד בשל העובדה שהוא היה יכול לשחק ברמת המכללות הבכירה וליהנות גם ממלגת לימודים, שתכסה כלכלית את הוצאות הלימוד שלו, אך הוא בחר בדרך אחרת. "בהתחלה רציתי להיות שחקן בדוויז'ן 1 (הרמה הבכירה של כדורסל המכללות בארה"ב, ד"מ) ובשלב מסוים אפילו התחייבתי בעל־פה לקולג' הצבאי ווסט פוינט בניו־יורק, עם קבוצה ברמה הבכירה, שטענה שאוכל להמשיך לשמור מצוות. שבוע אחר כך התקשרתי לרב של חב"ד שחי באזור ומכיר את האוניברסיטה, והוא אמר לי שיהיה לי קשה מאוד להישאר יהודי דתי במסגרת כזאת, גם מבחינת האוכל וגם מבחינת העובדה שאצטרך להתאמן בשבת, ולפעמים לעשות מטווחי ירי ודברים בסגנון, והחלטתי לוותר", הוא מסביר. "ההורים שלי היו קצת מופתעים שוויתרתי על מלגת לימודים חינם אבל הם תומכים בי מאוד לאורך כל השנים, עוזרים לי להגשים את החלומות שלי ורצו שאהיה שמח במקום שהוא טוב עבורי, אז אני מניח שהם משלמים את שכר הלימוד בשמחה. כל חיי גדלתי כיהודי דתי שומר מצוות, זה מי שאני ומי שאני רוצה להיות גם בעתיד. למדתי בבתי ספר יהודיים ואני שומר שבת וכשרות, אז למה שאשליך את זה ברגע רק כדי להגיד שאני חלק מקבוצה ברמה הבכירה? אני שלם לחלוטין עם הבחירה שלי ומאמין שבסוף היום, אם תציג יכולת טובה ותנצח כקבוצה, מי שצריך יֵדע על זה וימצא אותך. אני גאה לשחק עבור אוניברסיטה יהודית, רוצה לגרום גאווה גדולה לכל היהודים בעולם, ולהראות לילדים דתיים שאפשר להצליח גם כשומר מצוות ואפשר לשחק כדורסל מקצועני עם כיפה".
צילום: גטי אימג'ס
ראיין טוראל נולד וגדל בקליפורניה, להורים שחזרו בתשובה עוד לפני שנולד, ויש לו שני אחים ואחות שגדולים ממנו. אביו שיחק כדורסל במכללת סנטה־ברברה מדרג המכללות הבכיר. "אבא הוא גורם מאוד משמעותי בחיים שלי, ובכל מה שקשור לכדורסל הוא הגיבור שלי ואני משחק עם גופייה מספר 11 כי זו גם הייתה הגופייה שלו", הוא מספר. הכדורסל היה חלק בלתי נפרד מחייו של טוראל מגיל צעיר. "התחלתי לשחק כבר בגיל שלוש", הוא נזכר, "היה לנו סל בחצר ובכל יום שיחקתי שעות מול אחי הגדול והחברים שלו, כשאבא שלי היה מצטרף מדי פעם. התייחסנו למשחק מאוד ברצינות, היינו מאוד תחרותיים והדברים גלשו הרבה פעמים לוויכוחים וצעקות. בנוסף לזה היינו גם הולכים לפארק ומשחקים מול שחקנים מזדמנים, והעובדה ששיחקתי מול ילדים גבוהים וחזקים ממני הפכה אותי בסופו של דבר לטוב יותר".
"אני שומר שבת וכשרות, למה שאשליך את זה ברגע רק כדי להגיד שאני חלק מקבוצה ברמה הבכירה?"
טוראל החל לשחק בליגה מסודרת כבר בגיל חמש. "היינו הקבוצה היהודית היחידה בליגה עם מאמן בשם קפלן, שהפך למנטור עבורי". על שנותיו כילד הוא מספר כי "בשנים הראשונות לא חשבו שאוכל לשחק כי הייתי רזה ונמוך ושיחקתי עם כיפה על הראש, כשהלכתי לפארק לא מיהרו לבחור אותי למשחקים, וגם כשכבר שיחקתי לא מסרו לי הרבה. הייתי צריך להוכיח את עצמי, לרכוש את הכבוד של הילדים האחרים, מה שגרם לי לעבוד קשה מאוד כי המטרה שלי הייתה להיות השחקן הכי טוב על המגרש. עם הזמן גבהתי והשתפרתי, היכולת שלי גרמה לאנשים להבין שאני בהחלט יכול לשחק כמו שצריך, והדברים החלו להשתנות לטובתי".
בתיכון שבו למד, Valley Torah בלוס־אנג'לס, כבר הפך ראיין לכוכב אמיתי. הוא צמח לגובה של שני מטרים ובשנתיים האחרונות בתיכון סיים עם ממוצע נפלא של טריפל־דאבל (ספרות כפולות בטור הקליעה, הכדורים החוזרים והמסירות, ד"מ). "באותן שנים הצלחתי בפעם הראשונה לממש את כל מה שהאמנתי שאני מסוגל לעשות, וגרמתי להרבה אחרים שלא האמינו שזה אפשרי להתחיל לתמוך בי", הוא נזכר. "בכל קיץ בשנים ההן נסעתי למחנות אימון עם השחקנים הטובים בחוף המערבי, שחלקם משחקים היום במכללות בכירות וחלקם כבר ב־NBA. הרגשתי מולם טוב מאוד על המגרש ורק העובדה שהייתי עדיין רזה ולא מספיק חזק גופנית מנעה ממני להתמודד מקצועית באופן מושלם". היכולת הגבוהה שהציג טוראל נרשמה ביומנים של מגלי הכישרונות, והובילה לגל של הצעות ממכללות בכירות, אך הוא כאמור בחר לשחק עבור הישיבה. "שלחו לי מכתבים הביתה, באו לראות אותי באימונים ובמשחקים, דיברו איתי בבית הספר ואז הגישו הצעות רשמיות". היכולת הגבוהה שהציג בישיבה כבר הובילה סקאוטרים בכירים יותר, של קבוצות NBA, להתעניין לגביו ולבקש הקלטות של משחקים שלו. "כששמעתי על זה שמחתי מאוד, זה לא הלחיץ אותי, להפך, זה רק הפך אותי ליותר רעב, וגרם לי לעבוד יותר קשה עד המגרש ובחדר הכושר כדי להמשיך ולהשתפר".
אתה מאמין שיהודי דתי יכול להיות שחקן מקצוען ברמות הגבוהות?
"אני מאמין בלב שלם שזה אפשרי. בתור מקצוען, כשלא אצטרך לדאוג גם ללימודים, שיעורים ומבחנים, אוכל למצוא פתרונות לכל סיטואציה שאתמודד מולה. לי אין בעיה לשחק בשבת, אבל לא אשתמש בתחבורה כדי להגיע לאולם, אז אם תהיה בעיה, פשוט אשן במלון סמוך ואלך ברגל למגרש".
אז למה לדעתך זה בעצם לא קרה עד היום?
"זו שאלה טובה ואני מקווה מאוד שזה ישתנה בעתיד ונראה יהודים דתיים בספורט המקצועני. כשגדלתי אף אחד מעולם לא אמר לי שאין לי סיכוי בגלל שאני דתי, ומשנה לשנה האנשים סביבי רק מאמינים בי יותר, מעודדים אותי וחושבים שזה אפשרי. זה יהיה מדהים אם אצליח להוכיח שיהודי דתי יכול להיות מקצוען. אני רוצה שילדים מכל העולם יראו אותי משחק ברמות הגבוהות עם כיפה על הראש, ולגרום להם להאמין שלא משנה מי אתה ומה אתה, אם תשקיע כמו שצריך ותאמין, אז הכול אפשרי".
אתה מקפיד לשחק עם הכיפה על הראש. עד כמה זה מורכב?
"היה שלב בליגת הקיץ ששיחקתי בלעדיה, כי עדיין לא הבנתי את החשיבות, ולא הייתי חוזר על זה היום. זה יכול להיות קצת מסובך לפעמים אבל למדתי איך להצמיד אותה בצורה טובה שלא תיפול".
"לא הלחיץ אותי כששמעתי שקבוצות NBA מתעניינות בי. להפך, זה רק הפך אותי ליותר רעב וגרם לי לעבוד יותר קשה"
סבלת מגילויי אנטישמיות כלשהם לאורך השנים?
"היו כמה מקרים ששחקנים זרקו כמה מילים לא לעניין, אבל בכל פעם בחרתי לא להגיב, והנשק שלי היה בלהתרכז לנצח אותם על המגרש וזה מה שעשיתי".
הרגע שהלב נשבר
סגנון המשחק של טוראל מגוון מאוד. הוא קולע שלשות, מטביע, מוביל כדור ושומר חזק. הממוצעים שלו בשלוש העונות במכללה עומדים על 22.5 נקודות באחוזים מצוינים, 5.7 ריבאונדים ו־3.4 אסיסטים ב־32.9 דקות בממוצע לערב. בימים אלה הוא נמצא בקליפורניה בבית הוריו ומחכה לתחילת העונה הבאה, האחרונה שלו במכללה, שצפויה להתחיל רק בנובמבר. "אני נהנה לגור עם ההורים שלי ולהיות בסביבה שלהם, וברוך השם אני עובד כאן קשה מאוד בכל יום", הוא משתף. "אני מתאמן שלוש פעמים ביום, משחק מול שחקנים מאוד איכותיים ומשפר אלמנטים במשחק שלי. אני מאמין שבעונה הבאה נהיה קבוצה חזקה מאוד. רוב הסגל נשאר, יגיעו כמה שחקנים חדשים ואם כולם יישארו בריאים, בהחלט נהיה מועמדים לאליפות".
טוראל מודע היטב לסיפורו של תמיר גודמן, יהודי דתי אמריקני שהפך בסוף המאה הקודמת לכוכב התיכון שלו, סירב למלגה יוקרתית ממכללת מרילנד, ומגזין הספורט היוקרתי, ה־Sports Illustrated, העניק לו את הכינוי "מייקל ג'ורדן היהודי". בסופו של דבר אמנם הייתה לגודמן קריירה של כמה שנים כמקצוען, אבל בפועל הוא התקשה לעמוד ברף הציפיות הגבוה שהוצב בפניו ולמצות את הפוטנציאל המקצועי שלו, ואחרי כמה שנים פרש ממשחק פעיל. "יצא לי לפגוש את גודמן, המאמן שלו הוא חבר טוב ומנטור שלי אבל הסיפור של כל אחד שונה. אני צריך להמשיך להתפתח ולשמור על הגוף שלי כמו שצריך, במטרה למצות את הפוטנציאל שלי ככל האפשר".
עם פגרה כל כך ארוכה בגלל הקורונה, לא עלתה לך מחשבה פשוט לעזוב ולהפוך למקצוען?
"אני חושב על זה לפעמים ואין ספק שהשאיפה שלי היא לשחק ברמות הגבוהות ביותר, אבל אני רוצה לסיים את הלימודים שלי בישיבה, שם אני גם לומד לתואר בניהול ושיווק, ובעיקר חולם לזכות עם הקבוצה באליפות הארצית. אז עד שנחזור למסגרת אמשיך להתאמן ואכין את עצמי לשלב הבא בקריירה".
אתה מאמין שיש לך סיכוי אמיתי להגיע ל־NBA?
"אני מאמין בלב שלם שזה אפשרי. יש עדיין הרבה עבודה לפניי, אני צריך להיות מרוכז במטרות שלי ועקבי בדרך שבה אני פועל, אבל אין ספק שזו מטרת העל שלי. נהניתי לראות השנה את דני אבדיה מגשים את החלום הזה. נהדר שהוא בליגה והוא משמש השראה לכולנו, ילדים ומבוגרים, ובעיקר מוכיח שהחלום הזה בהחלט אפשרי להשגה".
מה דעתך על הסקר שפורסם, שלפיו בני הדור שלך פחות צופים במשחקים ומסתפקים רק בצפייה בלקט האירועים הבולטים?
"אני לא חושב שזו בעיה אם חלק מהצעירים מעוניינים לעקוב אחרי הליגה בצורה כזו, זה לא מאיים על הליגה בשום צורה שהיא. אני באופן אישי מעדיף לראות משחקים שלמים ומאוד נהנה מזה".
אם לא יצליח להגיע לליגה הטובה בעולם, האפשרות השנייה הטובה שעומדת בפני טוראל היא הליגה הישראלית, שם ודאי אחת הקבוצות תשמח לתת לו הזדמנות. "הייתי עד היום בארץ רק פעם אחת, בבר המצווה של אח שלי, ואני זוכר שזו הייתה תחושה נהדרת להיות אצלכם, הרגשתי מיד בבית", הוא נזכר. "אני לא עוקב באופן קבוע אחרי הליגה הישראלית ורוצה לעשות את זה יותר, ואף אחד מהענף בארץ מעולם לא יצר איתי קשר, אבל אני כמובן מכיר את מכבי תל־אביב, ואחת המטרות שלי היא לשחק בישראל וגם בנבחרת הלאומית. זה יהיה חלום שהתגשם. הסיבה היחידה שעדיין לא חזרתי לביקור היא רק בגלל העומס עליי גם בין העונות, כי חשוב לי להמשיך בעבודה היומיומית".
"אני רוצה להראות לילדים דתיים שאפשר להצליח ואפשר לשחק כדורסל מקצועני עם כיפה"
הקבוצה שטוראל אוהד מילדות היא לוס־אנג'לס לייקרס, שזכתה באליפות בעונה שעברה, כמה חודשים לאחר שאיבדה את אחד מכוכבי העבר הגדולים שלה, קובי בראיינט, שנהרג עם בתו בתאונת מסוק. "קובי היה הגיבור שלי והרגע שבו שמעתי שהוא נהרג היה נוראי, פשוט נשבר לי הלב, בכיתי ועברתי כמה ימים קשים", הוא משתף. "גדלתי כאוהד של הלייקרס והערצתי את קובי. אהבתי את דרך המשחק שלו והוא השפיע מאוד על ההתפתחות שלי כשחקן. כשהוא היה על המגרש, הייתה תחושה שהוא בלתי ניתן לשליטה ולעצירה, והמחשבה שהוא איננו קשה מאוד לתפיסה".
יש לך זמן פנוי גם לדברים אחרים מחוץ לכדורסל?
"מדי פעם אני משחק גולף עם אבא שלי. קשה לו כבר בגילו לשחק מולי כדורסל אז זה פתרון טוב לשנינו, גם שם אפשר לריב ולהתווכח. מעבר לזה, אני יודע שיום אחד, אחרי שאסיים עם הכדורסל, ארצה לעסוק בנדל"ן, אבל היום כולי מרוכז בחלומות ובמטרות הספורטיביות".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בחמש. אני אוהב את החיים ואת המסע שאני עובר. אני שואף להגשים את המטרות שלי ובינתיים נהנה מהדרך. החלום שלי הוא לשחק כדורסל מקצועני ואני שמח שהמשפחה שלי בריאה ושההורים שלי החלימו מהקורונה. התברכתי להיות בסביבה עם כל כך הרבה אנשים טובים, אוהבים ותומכים, ואני מאמין שדברים טובים ימשיכו לקרות".
