אנטולי וניסים ממשיכים לעשות בלגן, גם כשהמצלמות כבות

תארו לעצמכם שאדם מסוים, נגיד כותב שורות אלה, קובע איתכם ריאיון במסעדה תל־אביבית ואז מאחר בשעה וחצי? די מעצבן, נכון? ובכן, אתם צודקים. לזכותי יאמר שהגעתי מירושלים עם שלל תירוצים אמיתיים באופן חלקי, החל מתקלה ברכבת שהשביתה אותה ל־45 דקות ועד הכלבה אכלה לי את הרב־קו. זאת גם הייתה נקודת הפתיחה של המפגש שלי עם יניב סויסה ודניאל סטיופין, צמד השחקנים שמנפקים בשלוש השנים האחרונות את הכישרון הקומי האדיר שלהם לדמויותיהם של הקצבים ניסים ואנטולי (בהתאמה) בסדרה הקומית "קופה ראשית" (כאן 11), ששבה השבוע לעונה שלישית. באופן מפתיע, השניים דווקא קיבלו את פניי בסבר פנים יפות ולא המתינו לי בסכינים שלופות. שמחתי שניצלתי מלהפוך לנתח קצבים.

אתם מאוד סבלנים לאיחור שלי, אבל לא יכולתי שלא לתהות בדרך איך ניסים ואנטולי היו מגיבים לאיחור?
סויסה: "ניסים? מה אכפת לו. הוא היה דופק נומה טובה כזאת של כמה שעות. כל עוד זה לא פוגע לו ביציאה מהעבודה בזמן – הכול טוב".

סטיופין: "אנטולי כנראה היה מחכה לך בתחנה ומפוצץ אותך מכות".

אופס. ייתכן שהשמחה שלי בכל זאת הייתה מוקדמת מדי, אבל עד שגורלי יתברר נחזור לעניין. "קופה ראשית" עלתה ב־2018, אז עדיין במסגרת שידורי החינוכית של רשות השידור, והפכה בשלוש השנים שחלפו מאז למגה להיט של התאגיד. הסדרה, למי שפספס, מגוללת את קורותיהם של עובדי הסופרמרקט הפיקטיבי "שפע יששכר", ביניהם כוכבה הקופאית הצעקנית, ראמזי עובד הסופר טוב הלב ושירה המנהלת הקלולסית. שנת הקורונה גרמה לצופים רבים חדשים לגלות אותם. בשבוע זה, כאמור, החלה העונה החדשה שתכלול 20 פרקים נוספים ושלל הופעות אורח, בהן של יובל שרף, יניב ביטון ואפילו של אחת, מעריצה מושבעת בשם נטע ברזילי. מי שהיו שם עוד מהרגע הראשון הם סויסה וסטיופין (נטול מבטא כמעט לחלוטין, למקרה שתהיתם).

סויסה: "עבדתי בקייטרינג, ניהלתי מעבדת טלפונים, עבדתי בכל מקום. להיות במקום שאני נמצא בו היום, טפו טפו, זה ללכת לעבודה בלי לעבוד"

אתם זוכרים איך נראו האודישנים לסדרה?
סויסה: "אני הייתי האודישן הראשון בסדרה".

סטיופין: "ואני הייתי האחרון".

סויסה: "באיזשהו שלב הם אפילו חשבו לוותר על הדמות של אנטולי כי לא מצאו מישהו שיעשה אותו כמו שרצו. כשקראו לי לאודישן הייתי עוד עם שיער ארוך, בלי זקן, נראיתי כמו דורה. עכשיו אמרו לי שניסים הוא דתי עם זקן, בלי שיער ארוך, אמרתי מעולה – תירוץ להסתפר. באודישן הייתה הסצנה שאני נותן לאנטולי להריח את הנעל ולנחש איזה בשר זה, הוא אומר לי אנגוס, אני אומר לו קרוב. אחרי שבוע אמרו לי שהתקבלתי ומכאן התחלתי לעשות מלא מאצ'ים עם אנטולים ואף אחד לא התאים להם".

סטיופין: "ואני בכלל הייתי אז ביוון. הסוכנת שלי דיברה איתי משם ואמרה לי שרוצים שאני אשלח אודישן ושצריך לעשות את זה כדיאלוג עם גבר. אמרתי לה יש לי פה רק את אשתי, אז היא אמרה שהם לא מסכימים. לא מסכימים, אז ירדנו מזה. אחרי חודש וחצי כבר הייתי שוב בארץ ושוב ביקשו לבדוק לגבי אודישן. יום חמישי בשעה שתיים היה האודישן, שעתיים אחרי זה הודיעו לי שהתקבלתי".

סויסה: "רגע, אבל אתה לא מספר את העסיס. שקיבלת את הטקסט ומחקת חלק".

סטיופין: "אה, נכון. בגלל שכבר לא הייתי בטוח שיֵצא מזה משהו, אמרתי שאני אעשה את זה איך שאני רוצה ושיניתי קצת את הטקסט. באתי לאודישן והמלהקת אומרת לי 'זה לא בדיוק מה שהיה כתוב'".

זה קשור לזה שיש לך ניסיון בבימוי? אולי רצית לקחת את המושכות.
סויסה: "אני אענה במקומו רגע. זה כמו שעכשיו ייתנו לי משהו שאני שוחה בו ואני מבין אותו מדויק יותר ממה שהוא כתוב. הוא הביא את הפן הרוסי הקומי ובעצם סידר להם את זה. אם תסתכל בטקסט המקורי של הסצנות, אתה תמיד תראה שם מחיקות".

סטיופין: הם כבר אפילו לא כותבים! הם כותבים 'סוגריים אנטולי אומר משהו' ואני כזה 'חבר'ה, מה אני אומר'. ניסיתי להרחיק את אנטולי ממקום של דמות גנרית, שיהיה קצת יותר בן־אדם וזה נראה לי חלק מההצלחה של הסדרה. ניסים הוא בן־אדם, אנטולי הוא בן־אדם".

סויסה: "זה האנשים הכי שקופים והכי פשוטים, לכן אנשים מתחברים אליהם".

סטיופין: "מישהו בא אליי בסופר ואמר לי 'יא, גם לנו יש בצוות ניסים ויש אנטולי, אמרתי לו 'מה אתה מתפלא', זה באמת אנשים אמיתיים".

סויסה: "בפורים האחרון היה סופר שלם שהתחפש לשפע יששכר, זה מטורף. אתה כותב בגוגל שפע יששכר, רשום השלמה – הוסף כתובת".

סטיופין:"ניסיתי להרחיק את אנטולי ממקום של דמות גנרית, שיהיה קצת יותר בן־אדם וזה נראה לי חלק מההצלחה של הסדרה. ניסים הוא בן־אדם, אנטולי הוא בן־אדם"

אז איפה הכתובת באמת?
סטיופין: "יבנה, רחוב ראמזי 3".

סויסה: "האמת שאנחנו מצלמים בפתח־תקווה".

סטיופין (צוחק): "בוא נשים את הכתובת של אמיר שורוש (ראמזי). נעשה לו פיגוע. מחר אלף איש אצלו מתחת לבית".

ביחד ולחוד

לא רק חיבה לבשר ולקומדיה מחברים בין כוכבי "קופה ראשית" – סויסה וסטיופין שאפו שניהם אבק דרכים, כל אחד בנפרד, עד שהגיעו לסדרה. עד אז הם הספיקו לככב בשלל תפקידים קטנים וגם להשלים הכנסה בתפקידים שבדיעבד עזרו להם בהכנה לתפקיד. למשל, עובד מכולת.

סויסה, 43, מתגורר היום בקיבוץ עין־החורש יחד עם אשתו עינב ושני ילדיו (הגדולה שבהם אפילו כבר השתתפה בפרק פסח של הסדרה, בתור בתו של פרנקו). כילד הוא היה מעט ביישן ומופנם, עד שבכיתה ח' נענה להצעה ספונטנית לעלות על במת בית הספר במופע אימפרוביזציה: "אין לי מושג למה עשיתי את זה ומאיפה היה לי הביטחון, אבל אנשים צחקו מזה ומאז הפכתי למוקד הצחוקים של החבר'ה". לאחר הצבא חיפש מעט את עצמו, למד במכינה למשחק של יורם לוינשטיין והופיע בערבי קומדיה שונים בצוותא. בהמשך זיהה היוצר והתסריטאי עוזי וייל את כישרונו ומשך אותו מהמועדונים לתוכנית סאטירה ניסיונית בשם "גם להם מגיע", ושיחק גם בשתי עונות של החידוש הישראלי ללהיט הבריטי "המשרד". ברזומה שלו אפשר למצוא גם תפקידים ב"רמזור", "שנות ה־80" ואפילו ב"כפולה" עם נועה קירל. בימים אלה, אגב, הוא מככב בהצגה "ניקוי ראש לשב"כ", קומדיה סאטירית על המתרחש כביכול מאחורי הקלעים של ארגון הביון הישראלי הסודי (לצד אמיר שורוש), וברזומה שלו גם תפקיד בסדרה "שב"ס".

"הדרך שלי לא הייתה של שחקן רגיל שלומד, עושה תיאטרון וטלוויזיה ובגיל 26־27 כבר מתחיל לפרוץ", מסביר סויסה. "עשיתי כל מיני ניסיונות בכל מיני הרכבים. היו שנתיים שבכלל לא הייתי בתחום. עבדתי במרכולית בקיבוץ, לא קשור לעולם המשחק. עבדתי בקייטרינג, ניהלתי מעבדת טלפונים, עבדתי בכל מקום. להיות במקום שאני נמצא בו היום, טפו טפו, זה ללכת לעבודה בלי לעבוד".

סטיופין, בן 35, נשוי לסהר, עובדת סוציאלית, ואביה של יולי בת התשעה חודשים. הוא גדל באוקראינה, בן להורים רופאים. כשהיה בן 13 החליטה אמו לעלות לישראל, אך אביו העדיף להישאר מאחור כדי לא להקריב את הקריירה שבנה. בטוויסט עצוב, האב נפטר כעבור שנתיים משבץ. "זה היה רגע של פספוס כי לא הספקתי לבקר אותו בעודו בחיים והמוות שלו תפס אותנו לא מוכנים. לא שאפשר להיות מוכנים למוות. כן הספקתי לטוס ללוויה שלו. עדיין, כנראה שזאת הייתה ההחלטה הנכונה עבורו. אם הוא היה עובר לישראל ומתחיל מאפס, המוניטין והזהות שלו היו נשברים וזה לא קל".

את נעוריו העביר בחוות הנוער הציוני, שם התנסה לראשונה באמנויות הבמה. אחרי שירות צבאי בחיל החינוך התקבל לבית הספר למשחק "בית צבי", למחזור שכלל את גיתית פישר, מעיין רובין ובתאל משיאן ("היורשת"). "לכל אורך הלימודים עבדתי בכל מיני עבודות", הוא נזכר, "הייתי קופאי בסופר פארם, מנהל משמרת, שטפתי כלים במסעדה. גם אמא שלי עזרה לי. היא הייתה זאת שהחזיקה את הבית, אבל ידעתי שאני צריך גם לתת את החלק שלי.

"אחרי הלימודים החלטתי שאני מתפרנס מהתחום ולוקח מה שאני מוצא. עשיתי הצגות במתנ"סים, ימי הולדת, הפעלות בתור בובה, הכול. עבודה הזויה שזכורה לי במיוחד הייתה לאיזו עמותה פרו־ישראלית שרצתה להעלות את המודעות לבעיית הנשק האיראני והחליטה לעשות פרובוקציה מול הקריה בתל־אביב. העמידו אותנו מחופשים לאיראנים עם שלטים בערבית וביקשו שנחלק עלונים. תוך כמה דקות הגיעו לשם מג"ב ומשטרה, באו גם חוקרים מהשב"כ. לקחו אותנו לפינה וכמובן הסברתי שאני שחקן ושאין לי מושג מה זה העמותה הזאת ומה רוצים ממני. בסוף שחררו אותנו והבנתי שמעכשיו אני קורא כל מה שאני מחלק".

לאחר הלימודים הייתה לסטיופין גם אפיזודה לא קצרה של ארבע שנים כשחקן בתיאטרון "גשר", שבמהלכה השתתף במספר הצגות של התיאטרון ואף שימש עוזר במאי של יבגני אריה, המנהל האמנותי של התיאטרון. בתום ארבע השנים הוחלט שלא להאריך את החוזה שלו ושני הצדדים נפרדו: "זה היה אירוע עצוב בשבילי כי מאוד רציתי וקיוויתי להתפתח שם, אבל זה לא קרה. זה היה בית ספר שני מבחינתי לאיך להיות שחקן, איך צריך לעבוד בתיאטרון מקצועי, ואני אסיר תודה על זה. היום אני כותב מופע משלי, מופע יחיד בידורי, לא סטנדאפ, ואני כותב אותו ממניע אינטרסנטי לחלוטין – אני ממש מתגעגע לבמה".

לפני כשנה וחצי הוא גם פתח סדנת משחק משלו: "הרבה שנים התחבטתי עם עצמי אם אני מספיק ראוי ללמד ובסוף החלטתי שיש לי מספיק ניסיון וידע לתת לאחרים. חשוב לי מאוד שהתלמידים שלי יבדילו בין משחק מקצועי לבין משחק כתחביב. בסדנה אני בא לתת טעימה מעולם המשחק. אני מאושר שהסדרה הביאה לי את החשיפה שאפשרה לי לפתוח את הסדנה הזאת".

לא צמחונים

לצד העובדה שהם מגיעים מעולמות שונים, קשה להתעלם מהכימיה הנפלאה ששוררת בין שני השחקנים. המעריצים שנתקלו בהם בצילומים ברחוב התל־אביבי לגמרי מזהים אותם כצמד ומבקשים להצטלם איתם יחד. גם שאלה פשוטה למדי מובילה אותם לדיאלוג עצמאי שהופך מהר מאוד לדיון פנימי ביניהם.

יש לכם מנת בשר אהובה?
סויסה: "האמת שכל דבר שקשור לאוכל של אמא שלי".

סטיופין (צוחק): "מה יהיה עם המרוקאים האלה? לא משנה מה אתה שואל – זה תמיד מגיע לאוכל של אמא. אני אוהב סטייק אנטרקוט".

סויסה: "ואנחנו מתנצלים בפני הטבעונים".

סטיופין: "הבעיה לדעתי היא לא צריכת בשר, אלא צריכת האוכל והזריקה בכמויות. זה כואב לי".

סויסה: "ביהדות אין איזה חיוב לאכול בשר. עונג שבת, למשל, לא חייב להיות בשר. כמה דורות לפנינו הם לא אכלו כל כך הרבה בשר, הם היו יותר צמחוניים".

סטיופין: "למה? לא היה להם כסף?"

סויסה: "כי להעביר פרה את התהליך הזה זה סוג של סבל. בעבר היו עושים את זה עבור קורבנות, לא כדי לאכול".

אגב אוכל, איך התכוננתם לתפקיד מבחינת העבודה כקצבים?
סויסה: "אני הייתי שלוש שנים גריל־מן. בעונה הראשונה באו להסביר לנו איך חותכים בשר, עמדתי בצד ואמרתם 'בוא'נה, בשביל זה הבאתם אותי היום?'"

אתם מקבלים יחס מועדף בקצביות?
סויסה: "יש אלה שמזהים וישנם אלה שלא קולטים בדיוק מאיפה, אבל אני מוכר להם מהנוף של הקצביות".

סטיופין: "אני שאלתי פעם 'מה הנתח הכי טוב שיש לך?' והוא אמר לי 'אתה שואל אותי?' האמת שאני לא מבין גדול בבקר".

אז אף אחד מכם לא צמחוני? חבל, זאת הייתה יכולה להיות אחלה כותרת.
סטיופין: "אני מגיע ממדינה קרה. היינו אוכלים שם בשר שלוש פעמים ביום. שבע בבוקר פסטה עם עוף. חוזר מבית ספר וישר אוכל גולאש".

ואיך מתמודדים עם הריח בצילומים? יש המון בשר סביבכם כל הזמן.
סויסה: "אחרי כמה ימים הוא באמת מתחיל להעלות ריח. אי אפשר להפעיל מקרר על הסט כי זה מפריע לסאונד. הייתה עונה אחת שהעוזר־במאי ממש הקיא. אנחנו כבר התרגלנו. הייתה סצנה שאנחנו משחקים שחמט עם איברים פנימיים. היה שם ריח שאף אחד לא יכול היה להתקרב. חוץ מהצלמים כל הצוות עמד בחוץ".

טיפול זוגי

אתם מרגישים שהקשר שלכם השתנה במהלך העונות?
סטיופין: "בטח. אנחנו כבר מכירים היטב אחד את השני, יודעים מה הנקודות הרגישות של כל אחד ומשתדלים לעבוד ביחד. גם ככה ימי צילום זה עבודה קשה. זה אולי נראה כיף, אבל אלה הרבה שעות ביחד. עם ההיכרות יש כבר יותר שיחות אישיות על החיים".

סויסה: "כבר בקריאה הראשונה היה חיבור חזק מאוד. ברמה שכמעט לא היו צריכים תיקונים, עבדנו יחד טוב גם ברמת הניואנסים. היה חיבור טוב מההתחלה, עד עכשיו אגב".

סטיופין: "לא, עכשיו פחות".

סויסה: "נכון, פחות".

סטיופין: "לא, סתם. עכשיו אנחנו עושים יחד גם פודקאסט חדש בשם 'הקצבייה', אנחנו עושים את זה בתור הדמויות של ניסים ואנטולי".

סויסה: "בכלל, בתוך המערכת הזאת יש עוד אנשים שנמצאים איתנו כבר שלוש שנים – זה אורן שקדי הבמאי הגאון ויניב זוהר ונדב פרישמן שהם היוצרים והכותבים".

נשמע אידילי. אתם חושבים שתהיה עונה רביעית?
סטיופין: "אני מקווה שתהיה. משער שכן".

מעריצים קראו לכם קודם בשמות של הדמויות. אנשים מופתעים לגלות שבחיים האמיתיים אתם דווקא שפויים?
סויסה: "איזה שפויים?!"

סטיופין: "לא ראית אותי בתור לדואר".

סויסה: "אם היית מגיע בזמן היית רואה אותו, הוא זרק פה איזו שקית שחורה לפח…"

יש שאלה אחת שאני חייב לברר לסיום – מה זה טאק?
סטיופין: "מילה ברוסית. המשמעות שלה היא כמו 'אז?', SO? אבל זה כל כך תפס, כמו מילת קישור. טאק תעביר לי את המלח".

אה. כשאנטולי אומר ככה זה נשמע כועס, כמעט כמו קללה.
סויסה: "זה מה שיפה בסדרה הזאת, שאין קללות. אישית, כשאני על הבמה או בטלוויזיה אני נורא לא אוהב לקלל. אפשר להצחיק בלי ואנחנו מוכיחים את זה כבר שלוש עונות עכשיו".

סטיופין: "אבל אותך כשאיחרת, קיללנו".