01 זיכרון ילדות תרבותי. גדלתי בקיבוץ דגניה, ובשנות ה־80 אמפי צמח, שהיה במרחק הליכה, הפך למוסד כזה של הופעות רוק. אני ועוד חבר היינו הולכים להופעות באמפי כבר בגיל 12, לבד בלי ההורים, נמחצים בתור הצפוף בין אלפי המבוגרים, וכדי שלא יסתירו לנו היינו מטפסים על הברושים שהיו באמפי ורואים את ההופעה מהעץ. ככה ראינו בין היתר את שלום עם "מחכים למשיח" וגם את אריק קלפטון. זה היה המפגש הראשון עם הרוקנרול – שנשאר האהבה הגדולה שלי.
02 יוצר שאתה אוהב במיוחד. יש המון יוצרים שאני אוהב, אבל במתי כספי יש משהו מיוחד. הוא באמת גאון. זה המלודיות, המקצבים, הפירוק של הליווי לבס ולאקורדים. וכל זה כשהבנאדם אומר שפרט לשיר אחד, הוא לא ישב להלחין באופן מודע שום שיר שכתב. הכול זה איזו השראה ומשהו שהתנגן לו בראש והוא פשוט נתן לזה לפרוץ החוצה. אני מנגן כתחביב, וזה יכול להיות מאוד מתסכל לנסות לנגן שירים של כספי עם כל הליווי כמו במקור. אבל כשזה מצליח יש לך תחושה שאתה נוגע במשהו נשגב.
03 עם מי היית רוצה לשבת לכוס בירה. עם סבא של אבא שלי, יוסף בוסל, שהיה ממקימי דגניה, ונחשב להוגה רעיון הקבוצה. הוא היה נער במזרח אירופה שהצטיין מאוד בלימודי התורה ונשלח ללימודי הסמכה לרבנות, וב־1908, בגיל 17, החליט למרוד בהכול, לנסוע לארץ ישראל, וכעבור שנתיים הוא וחבריו חוצים את הירדן מזרחה ומקימים יישוב שיתופי ראשון בחום המטורף של עמק הירדן, כשהוא היה האידיאולוג של הקבוצה. היה מעניין אותי מאוד לשמוע מה היה חושב היום על הבחירות שעשה אז, והאם גלגולו של החלום הציוני למדינת ישראל של ימינו, דומה או שונה מאוד מאיך שראה בדמיונו את העתיד שלנו במקום הזה.
04 מאכל שאתה לא יכול לעמוד בפניו. לחם. חד־משמעית. הייתי ילד רזה, בלי שום צורך להגביל את האכילה. אבל מגיל 30 בערך המטבוליזם כבר לא עושה מה שאנחנו רוצים, והמאבק בעלייה במשקל הוא עניין נוכח אצלי ברמה יומיומית. בגלל מיליוני שנים שבהן המין האנושי חי במציאות של מחסור, המוח שלנו עדיין מתוכנת לאהוב מזון עתיר שומן וסוכר, כבר מגיל ינקות. אני מקנא בצאצאינו שבעוד משהו כמו מיליון שנה יהיו כנראה משוחררים מהמשיכה הזו.
05 עם מה אתה נרדם. בדרך כלל זה או מול CNN בטלוויזיה, או מול הטוויטר בנייד – שזו מחלה חשוכת מרפא. יש לי סוג של הפרעת קשב וריכוז, והטוויטר הוא כאילו הדבר שהומצא במיוחד כדי למנוע מאנשים עם הפרעת קשב לעשות כל דבר אחר. הוא לא דורש שום העמקה, שום ריכוז, הוא אקדח שיורה גירויים בלתי פוסקים. לפני כמה ימים הטלפון שלי התקלקל, והייתי ערב אחד פשוט ללא טלפון. פתאום לא הייתה האפשרות לקרוא כל ווטסאפ שמגיע ולגלול את הטוויטר, והתפנה המון זמן. זה היה ערב נפלא. הצרה היא שהטוויטר הוא כלי עבודה די מדהים. אי אפשר איתו, אבל כרגע בעבודתי הנוכחית גם אי אפשר בלעדיו.
