זה היה ערב קיץ מלא כוכבים ובריזה בפארק קצרין העתיקה. השנה הייתה תשנ"ב או 1992, והיא הייתה שנה דרמטית בגולן. החורף האדיר שטף את כולנו בתחושה שהכול אפשרי. בבוקר נסענו לבית הספר וראינו את מאגר "דבש" גולש על ההר כמו סיר ענקי בלי מכסה, וכשחזרנו בצהריים כבר היה שם מפל של ממש. האביב שהגיע אחריו היה משוגע, ובקיץ הייתה הפקת הענק של חגיגות 25 שנה לגולן.
צוות תל־אביבי, אמרו השמועות, נשכר במיוחד כדי להפיק אירוע שטרם נראה כמותו במחוזותינו. חבורת הזמר עמלה על רפרטואר בלתי נשכח, והרבה חרוזים נרקמו כדי להגיד שהגולן הוא "שמורת טבע אנושית". "כשיקירי העם עושים בינינו דילים/ אתה עוד מאמין שיש עתיד לקרוקודילים", וגם "הולכים פה עם הזמן/ כנגד ראש קטן/ תוצרת הגולן".
הרגשנו שפיצחנו את הקוד, ניצחנו את הסיסטם. מתיישבים עם דובון אבל בלי עוזי, ציונים אבל לא (רק) דתיים, הייטקיסטים אבל ברפת. רומנטיקה מפוכחת, אם תרצו. מערכונים קצרים עקצו בחן את המתיישבים וקצת את שאר הארץ, ומילאו את הלב בגאווה. ובשיא האירוע, בחלק שנחרת בזיכרון הלאומי ושודר אחר כך אינספור פעמים, התגלגל מהרמקולים קולו הרועם של יצחק רבין: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן, יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל!". הייתי ילדה בכיתה ח', וזה הותיר עליי רושם בל יימחה. וואו, כל זה אנחנו.
כמה חודשים אחר כך הגיע החורף, וההבטחות נפוצו לכל עבר ברוח הסוערת של הרמה. די מהר חזרו ההפגנות והשלטים, ושב גם הז'רגון האידיאולוגי שאיתו גדלנו, גם אם הפעם הוא הוצג בחילונית. נכון ששביתת הרעב בגמלא עשתה הרבה כותרות, ומסע הטרקטורונים לירושלים היה באמת אחלה גימיק. אבל בסוף זה שוב היה סיפור של אקטואליה מול אידיאולוגיה, מתיישבים מול תושבי המרכז. זה היה הקטע שלנו בסיפור של עם הנצח, וזה היה בסדר.
אבל לפני כל הדברים האלה היו חגיגות ה־25, וזרמו בהן תמונות כמו מים ביהודיה של אותו החורף; בוקרים שרו בשני קולות על תנינים וסטארט־אפ, סוסים רצו על המסך שמאחורי המנחה ההיא, מהטלוויזיה, השמיים בבית הכנסת העתיק היו מלאי כוכבים ורבי אלעזר הקפר ורבין עשו יד אחת בעדנו. ולרגע אחד, בלתי נשכח, היינו לגיטימיים כמו תל־אביב, ויפים – אפילו יותר.
