נתחיל מהסוף: ב־ד־י־ו־ק טסתי לברצלונה, מזמן לא קראתי ספר מתח טוב, כזה שירתק אותי ויעניין אותי וירחיב לי אופקים. והאמת? אחרי "צופן דה וינצ'י", לא הייתה לי יותר מדי הצלחה עם דן בראון. גם עוביו של הספר נראה לי כמו מחויבות גדולה מדי. במצבי אני מתחייבת רק למידה מסוימת של חיתולים, וגם זה זמני. אבל אז ראיתי שהעלילה מתרחשת בברצלונה, והרגשתי שהספר הזה הוא הבאשערט לטיול שלי.
תחילת הספר באירוע שמארגן מיליונר ענק שעשה את הונו בתחום העתידנות. באירוע הוא עומד להכריז על תגלית שעתידה לשנות את פני העולם, המדע והדת לנצח. הספר עצמו מצליח לדייק בתיאוריו, כך שממש ניתן לדמיין את האירוע הזה, החדשני כל כך, עם אפקטים שעובדים על כל החושים בצורה חדה ונהדרת. הכול כל כך משכנע – בינה מלאכותית, מחשבים יודעי כול – אבל בלב הדבר ניצב המתח הענק שקיים בין הדת לבין המדע.
כשהאירוע משתבש, רוברט לנגדון (כן, ההוא מ"דה וינצ'י", וכן, תיאלצו לדמיין אותו כל הזמן כמו טום הנקס, וחבל) בורח לברצלונה כדי לפרסם את התגלית. יחד עם אוצרת המוזיאון הוא יוצא למסע מסוכן שבמהלכו עליהם לפענח סיסמה מוצפנת שתחשוף את סודו של המיליונר המהפכני. הצמד מנסה לנווט את דרכו בנבכי ההיסטוריה הסודית ונאלץ להימלט מאויב עוצמתי, שיעשה הכול כדי להשתיק את התגלית.
אני מודה שההקדמה להכרזה הזו של המיליונר הצליחה לגרום אפילו לי לזוז באי־נוחות. הוא מתגרה, מתחצף ושואל: האם הדת עוד רלוונטית? האם יש מקום לאמונה? פעם האמינו שהאלילים אחראים לגאות ולשפל, אבל ברגע שהמדע גילה שהמחזוריות הזו קשורה לירח, האמונה באליל הזה פסקה. והוא ממשיך ושואל ושואל, ומציע שעכשיו כשהכול במדע מתקדם בקפיצות של ימים, קרוב היום שבו נקבל כולנו הסברים רציונליים שישאירו את כל האמונה במקום לא רלוונטי; שבקרוב גם הדתות הגדולות ימצאו את עצמן עוברות מעניין חי למיתולוגיה ריקה. מצאתי את עצמי שואלת שאלות שאינן רק האם הסימילאק שלי כשר לפסח. שאלות אמיתיות, כבדות.
שאר הספר מעולה. יש בו עלילה שמסתבכת וכוחות עוצמתיים שמקורם בהיסטוריה, חידות וסמלים ושאר ירקות – בדיוק דן בראון, אבל דן בראון של 2018, שהוא הרבה יותר מכל זה. יש ב"מקור" חדות גדולה, מתח ויכולת לאתגר את הקורא האינטליגנטי במושגים מתחומי תרבות רבים. את הקורא האינטליגנטי. ואותי.
מקור דן בראון, מאנגלית: אסף שור
כנרת, זמורה–ביתן, 541 עמ'
