"יש צד שלם של האובדן שהוא לא מוכר: לא בעיני הסביבה, ולא על ידי הגבר עצמו"

שיחת הטלפון שקיבל אמיתי מרכוס אחר הצהריים ביום חורפי אחד לא הייתה שונה משיחות רבות שקיבל באותם ימים. "התקשר גבר, בתגובה לפוסט שפרסמתי, וסיפר שאשתו עברה אובדן היריון לפני שבוע", מספר מרכוס. "הוא אמר 'חשבתי שאני ממש בסדר, עד שעשיתי את השאלונים שלך ופשוט ראיתי שאני עונה על המון מהקריטריונים שכתבת שם'. תוך כדי שאנחנו מדברים מתברר שהרכב שלו נתקע והוא כרגע במוסך. למעשה, הוא היה אמור במקביל לדאוג לאשתו שעברה חוויה קשה, להמשיך ללכת לעבודה וגם לטפל בעניינים יומיומיים כמו הרכב שנתקע במוסך".

הסיפור הזה ממחיש, לדברי מרכוס, את הדיסוננס הבלתי אפשרי שחווה גבר אחרי לידה שקטה. את הפוסט המדובר הוא פרסם בפייסבוק לפני קרוב לשנתיים, במסגרת לימודי התואר השני בפסיכולוגיה, ובו ביקש מגברים אחרי אובדן היריון להשתתף במחקר שלו: "החלטתי לשאול שאלה שכמעט לא שאלו לפניי בספרות המקצועית – איך אובדן היריון משפיע על הבריאות הנפשית של הגבר", כתב אז. "אני חושב שעצם השאלה נותנת מקום ולגיטימציה למשהו שכמעט ולא מדובר, ואני מקווה שהתוצאות גם ייתנו ביטוי לאופן שאובדן היריון משפיע על גברים, גם מצד היותם בני זוג וגם מצד היותם אבות".

אל שאלת המחקר הזו לא הגיע מרכוס במקרה. הוא וטליה אשתו עברו בעצמם לידה שקטה, ובהמשך הפלה נוספת, והוא ביקש להציב את הנושא על סדר היום בעקבות החוויות שלו עצמו.

איך חוויה אישית כואבת הפכה למושא מחקר?
"במהלך התואר השני הייתי צריך לבחור נושא לתזה. בדקתי את רשימת המנחים והמנחות והנושאים שבהם עוסקים המחקרים שלהם, ופתאום ראיתי מחקר סביב הנושא של לידה שקטה. רק ראיתי את הכותרת והלב שלי קפץ, בעיקר מפחד. שאלתי את עצמי 'אני באמת רוצה לגעת בזה? דווקא לנושא שהכי רלוונטי לחיים שלי? הכי רגיש וכואב?' זו באמת הייתה התלבטות. בהתחלה היה לי ברור שלא, ואז, עם הזמן, הבנתי שאני רוצה לחקור דווקא נושא משמעותי עבורי. ומעבר לזה שהוא משמעותי עבורי בפן האישי, זה נושא שהמחקר כמעט לא עסק בו.

"פניתי אל המנחות, פרופ' רונית אביצור־חמיאל וד"ר סיגל לוי, והבנתי שהמחקר עסק בפוסט טראומה אצל גברים. שאלתי אותן: 'רגע, מה עם דיכאון וחרדה?' ענו לי שאף אחד לא שאל את השאלה הזו לגבי גברים. אצל נשים ברור שיש דיכאון וחרדה, אבל אצל גברים? אמרו לי 'טוב, תנסה, אבל לא תהיה לך הרבה היענות, יהיה לך קשה, אתה הולך על נושא שלא אספנו עליו מידע בשנים קודמות ותצטרך לעשות הכול בעצמך'. הסברתי שזה מה שמעניין אותי, שזה מה שבעיניי חסר, ובסוף הייתה היענות מדהימה. אז כן, לא היה לי ברור שלשם המחקר שלי ילך, אבל החלטתי שאם יש משהו חסר בעולם ואני חושב שאני יכול להיות שותף לו – אז הוא חשוב מספיק".

המודעות היא קריטית

היחס לנושא הלידה השקטה עבר מהפך בשנים האחרונות. מה שהיה כמעט מושתק ובגדר טאבו הפך לשיח רב־פנים על התמודדות עם כאב ואובדן. חודש אוקטובר הפך לחודש המודעות ללידה שקטה ולאובדן תינוקות רכים, וקמפיינים רבים בנושא, בהשתתפות ידועניות ונשות ציבור, תרמו להגברת השיח ולהעלאת המודעות. אך נדמה שעד כה דווקא מקומם של הגברים והאבות בהתמודדות עם האובדן ועם הטראומה הזו נשאר מאחור.

אצל גברים יש צד שלם של האובדן שהוא לא מוכר: לא בעיני הסביבה, לדוגמה אנשים שבכלל לא שאלו אותי מה שלומי אחרי הלידה השקטה שעברנו. ולא על ידי הגבר עצמו, שמאוד עסוק בכל מה שקורה ולא עוצר לרגע ומתבונן מה עובר עליו

מה מייחד את ההתמודדות הגברית?
"קודם כול, ההתמודדות דומה במובן הזה שהאובדן הוא גם של האבא. האמא, האישה, מאבדת את ההיריון, אבל שניהם ביחד מאבדים תינוק. זה משהו שקל לא לשים לב אליו, גם האבות בעצמם לא שמים לב, לא כי הם לא מאבדים, אלא כי הם עסוקים בדברים אחרים במקביל.

"איך זה שונה בין גברים לנשים? ברור שאנחנו מדברים בהכללות, כל זוג הוא שונה וכל אדם הוא אחר, אבל אני רוצה לשים את הדגש על הנושאים המאתגרים יותר עבור הגבר. הדבר הראשון הוא שיש צד שלם של האובדן שהוא לא מוכר. הוא גם לא מוכר בעיני הסביבה, לדוגמה אנשים שבכלל לא שאלו אותי מה שלומי אחרי הלידה השקטה שעברנו. ולפעמים הוא גם לא מוכר על ידי הגבר עצמו, שעסוק מאוד בכל מה שקורה, בתמיכה בבת הזוג, ולא עוצר לרגע ומתבונן מה עובר עליו. הוא עובר משהו, אבל רק אם ישימו לו שאלון, כמו שעשיתי במחקר, הוא פתאום ישים לב שהוא חווה תסמינים של דיכאון או חרדה או פוסט טראומה, רק שהוא לא מודע לזה. זה הדבר הראשון שמייחד את הגבר.

"הדבר השני זה שיש לנו – ואני חושב שזה בכלל מאפיין של גבריות – תפקידים בתוך המצב הזה. האישה היא אישה, היא האמא שעוברת לידה שקטה, והגבר הוא גם בן זוג, גם האבא שמאבד תינוק, גם אחראי על הבירוקרטיה שמסביב – הנסיעה לבית החולים והשהות שם או הטיפול בבית ובעניינים הטכניים, שלפחות בשבילי זה היה בלתי נסבל – והוא גם המסביר כלפי חוץ – צריך לספר לאנשים מה היה ולשלוח את ההודעות והעדכונים. הוא מחזיק לפחות ארבעה תפקידים שרק אחד מהם הוא האובדן שלו כאבא. ויש לזה מחיר. אני חושב שהמקום הזה של התפקידים שאנחנו לוקחים על עצמנו, שקיים גם פה, מאוד מייחד את החוויה של גברים באובדן היריון".

מה גילית במחקר?
"אחת התגובות המשמעותיות שקיבלתי, שלימדה אותי המון עוד לפני ניתוח הנתונים של המחקר, הייתה ממישהי שסיפרה על הלידה השקטה שהיא עברה לפני קרוב לעשרים שנה. היא כתבה לי 'בעלי נהיה ממש אדיש אחר כך, הוא בכלל לא התייחס אליי, ובסוף התגרשנו'. היום, אחרי המחקר, אני יודע להגיד שאחד מהתסמינים של דיכאון גברי הוא ריחוק רגשי ואדישות. בשורה התחתונה במחקר עלו שני דברים משמעותיים: קודם כל, גברים אחרי אובדן הריון נמצאים בסיכון ליותר תסמיני דיכאון ולעלייה ברמת הדחק הנתפס (מדד המעיד עד כמה מישהו תופס שהוא נמצא בסטרס). הדבר השני שעלה הוא שאובדן הריון, לא משנה באיזה שלב בהריון או מה היה סוג האובדן (הפלה יזומה/הפלה טבעית/לידה שקטה), נקשר לתפיסה שהעולם פחות בטוח ופחות צפוי, וגברים שחוו את העולם בצורה כזו – גם רמות הדיכאון והחרדה שלהם היו גבוהות יותר והם הפגינו יותר תסמינים של דיכאון גברי. דיכאון גברי יכול להיראות אחרת מדיכאון 'רגיל', והוא כולל סימנים של הדחקה שיכולים להתבטא בשתייה, אלימות, עצבנות, להישאר בעבודה עד מאוחר כדי לא לחזור הביתה ולהתרחק מהרגש, דברים שבאים להסיח את הדעת.

"האישה הזו שדיברנו עליה הייתה בטוחה שבעלה הפך אדיש – הוא לא שם לב שמשהו עבר עליו, והיא הבינה את זה כאילו הוא לא מתייחס אליה בכלל. כמו הגבר שהתקשר אליי מהמוסך, שהבין פתאום שהוא מגלה תסמינים של דיכאון, אלו ביטויים ברורים שהמודעות לכך שעובר משהו על הגבר היא מאוד קריטית".

מדברים היום הרבה על גבריות חדשה, על זה שבדור שלנו גברים רגישים יותר, אבל בעצם אנחנו מצפים מהגבר להיות חזק ליד בת הזוג, וגם להקשיב לעצמו ולמצוא את המענים האלה. אנחנו רק מטילים עליו עוד משימות.
"זה נכון, אבל זה שיצרנו לעצמנו מציאות יותר קשה ומורכבת לא אומר שהיא לא טובה. היה משהו נוח באדישות הזו ובלהיות החזק. מה שאתה מתאר מאוד נכון. חלק מהאנשים שדיברו איתי סיפרו שהם בכלל לא שמו לב לעצמם, כי בת הזוג שלהם עברה שבר מטורף, וברור שהדבר הראשון זה להיות שם בשבילה. אני חושב שזה גם הדבר הנכון, שקודם כול, בהקשר של לידה שקטה, אנחנו צריכים להיות שם בשביל בת הזוג. וכן, באיזשהו אופן זה יכול להשאיר את הגברים לבד, במיוחד כשהרבה גברים לא יודעים לדבר על נושאים כאלה, לחשוף רגשות ולהיות חלשים. היה מישהו שאשתו נתנה לו את המספר שלי כמתנת יום הולדת, חמש או שבע שנים אחרי שהם עברו הפלה. כי הוא לא דיבר על זה עם אף אחד חוץ מעם אשתו, ופתאום הם הבינו שזה ממשיך להשפיע עליו. אז כן, זה לגמרי חלק מהאתגר".

אמרת להיות חלשים. אתה רואה את זה כצורך, שגבר יהיה חלש?
"אני חושב שכן. לא בטוח שבהתחלה, שאז כאמור המענה הראשון צריך להיות לבת הזוג, לבית, לילדים האחרים אם יש, אם אתה מתחיל להתעסק בחולשה ובכאבים זה יכול לפורר את היכולת להחזיק את השאר. אבל בזמן הנכון ומול האנשים הנכונים, משפחה  או חברים, אם מישהו צריך להיות אבל וחלש ולפרוק – אז כן. אין פה נכון ולא נכון. דיברתי גם עם זוג שעבר לידה שקטה והגבר היה ממש מחוץ לסיפור, לפחות בסיפור ששמעתי, הוא לא היה נוכח, לא ראה. זה היה סיפור שהם רצו לשים מאחוריהם ויכול להיות שזה היה הדבר הנכון בשבילו ובשבילם. אבל מי שצריך את זה, מי שסוחב את האבל ואת המועקה ואת הכאבים שלו – אז כן, הוא צריך למצוא מקום להיות חלש בו".

אבל חולשה נתפסת כדבר שלילי.
"אני תופס חולשה כמשהו אנושי. אם אני מכיר בחולשות שלי כהורה, כאבא, איפה פספסתי, איפה אמרתי משהו שלא היה צריך להגיד, זה הופך אותי לאבא טוב יותר, אני יכול גם להתנצל וגם לשנות את זה. וגם לתת מקום לזה שהילד שלי לא צריך להיות מושלם. אני מאוד־מאוד רוצה שזה משהו שהבן שלי יידע, שזה בסדר לא להיות מושלם ולהיות חלש, שיש דברים שהוא לא טוב בהם. אז אני לא יודע אם חולשה זה מקום שאני לא טוב בו, אבל זה מקום שאני אנושי יותר, ואת זה אני גם מאחל לעצמי".

אבל בלי שבעה

מרכוס, בן 32, נשוי לטליה ואביהם של עמית, בן 4.5 ומטר, בת 8 חודשים. כיום הוא מתמחה כפסיכולוג רפואי בהדסה עין־כרם, במרפאת כאב ובמקביל במרפאת הילה לבריאות הנפש לאישה, המיועדת בעיקר לנשים אבל גם לגברים ולזוגות המתמודדים עם נושאים כמו קשיי פריון, אובדן היריון, דיכאון אחרי לידה ועוד. בנוסף הוא מוזיקאי ומנגן בלהקת החתונות "חופהל'ה". הלידה השקטה שעברו הייתה בהיריון הראשון שלהם, ובהמשך, לאחר שעמית נולד, הם עברו הפלה נוספת.

אחת התגובות המשמעותיות שקיבלתי הייתה ממישהי שסיפרה על הלידה השקטה שהיא עברה לפני קרוב לעשרים שנה. היא כתבה לי 'בעלי נהיה ממש אדיש אחר כך, הוא בכלל לא התייחס אליי'. היום, אחרי המחקר, אני יודע להגיד שאחד מהתסמינים של דיכאון גברי הוא ריחוק רגשי ואדישות

מה זו בעצם לידה שקטה? ומה ההבדל בינה לבין הפלה?
"מבחינה חוקית כל יציאה של עובר מהרחם אחרי שבוע 22 של ההיריון, או שהעובר במשקל 500 גרם ומעלה, מוגדרת כלידה, ואם העובר ללא רוח חיים היא נקראת לידה שקטה. בפועל ההבדל הוא שבלידה שקטה יש ממש לידה, יש זירוז וצירים ולידה ותינוק שנולד, בניגוד להפלה, שם יש דרכים אחרות אבל אין תהליך של לידה ומפגש עם תינוק. אז יש גם הבדל של זמן הלידה, וגם הבדל בתהליך ואיך הוא נחווה".

את הלידה השקטה הם עברו בשבוע 23 של ההיריון, תחילת החודש השישי. "גם בלידה שקטה יש שני סוגים. יש טבעית, לידה שמתרחשת כרגיל ובמהלכה או לפניה מגלים שהעובר נפטר, ויש הפסקות היריון יזומות בגלל מום שמתפתח או דבר אחר שמגלים במהלך ההיריון. אצלנו, בשבוע ה־18 של ההיריון מצאו מום בלב של העוברית, וחשבו שזה די פשוט ויחסית קל לתיקון, ואז בבדיקה נוספת אחרי כמה שבועות, התגלה שזה הרבה יותר מסובך, גם היכולת לתקן את המום וגם אפשרות לחיים מאוד קשים עבור העוברית, וכדי שהבת שלנו לא תסבול החלטנו לעשות הפסקת היריון, בהתייעצות עם רופאים ועם רבנים.

"התהליך שעברנו, בניגוד ללידה שקטה טבעית, כלל קודם כול את הפסקת הדופק של העוברית, ואז זירוז וצירים ואפידורל, ובסוף גם הייתה לידה, והבת שלנו נולדה. תכננו לא לראות אותה. לכל זוג שעובר לידה שקטה יש דילמה האם לראות או לא לראות את התינוק, ואנחנו תכננו שלא, ואז אחרי הלידה האחות שאלה 'אתם רוצים לראות אותה?' ופחדנו שהיא נראית עוברית, מוזרה. ושאלנו אם היא נראית נורמלית והאחות אמרה 'כן, ממש'. החזקנו אותה לכמה דקות ארוכות, נפרדנו, ובמבט לאחור זו הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלנו בכל התהליך, וגם הרגע הכי משמעותי ששינה אותנו בהרבה מובנים. אחר כך היא נלקחה לקבורה. יש אפשרות לקבור, אבל אנחנו נתנו לחברה קדישא לקבור אותה".

אז יש ממש אפשרות לעשות הלוויה?
"כן. פעם לא הייתה אפשרות כזו אבל העבירו חוק וכיום זה אפשרי. וזהו, נכנסנו לתקופה של אבל. בלי שבעה ובלי שאתה יודע לתאר את זה, ובלי כל כך להבין על מה האבל. לידה שקטה נקראת כך בגלל שבניגוד ללידה רגילה אין בה בכי של תינוק, אבל יש גם משהו שקט בכך שזה אובדן שנשארים בו בלי מילים. הרי מה עושים בשבעה? מספרים סיפורים. אנחנו לא יכולים באמת לדבר על האדם שנפטר או על מהות הקשר איתו, אז מתחברים דרך הסיפורים. ופה אין סיפורים – רק הסיפור של הלידה עצמה ומה קרה. אבל כן נולד תינוק וכן היה קשר איתו, ואין לך איך לתאר את זה. לא כלפי עצמך ולא כלפי אחרים. אין איך להסביר את זה, לעבד את זה, להתעסק עם זה, למשש את זה. יש פה עוד משמעות לשקט שמאפיין את האובדן".

ואחרי האבל הראשוני עשיתם גם תהליך ארוך יותר של עיבוד.
"נכון. הרבה זוגות בוחרים לעשות תהליכים שונים של הנצחה. אנחנו היינו בחנוכת פינה בגן החיות התנ"כי לזכר תינוקות שנולדו בלידה שקטה, ונטענו עץ לזכר התינוקת שלנו. עשינו גם אלבום תמונות של ההיריון. יצרנו לעצמנו את הסיפור של איך לדבר על מה שהיה, ואיך להחזיק במשהו קיים, כמו עץ או אלבום, שימשיך להיות חלק מאיתנו גם אחר כך. בסוף עברו מאז שש שנים, וברור שמבחינתנו המקום של הלידה השקטה הוא לא היכן שהיה אז, אבל זה ממשיך להיות משהו שמלווה אותנו, כמו כל אובדן, וממשיך לשנות ולתת משמעות למי שאנחנו או לחלקים בנו".

אתה מדבר על ליצור משהו כדי להרגיש את האבל, אבל בעצם, אם צריך ליצור משהו אז אולי למה ליצור בכלל? אולי עדיף לא לדבר?
"קודם כול צריך להגיד שאין פה כלל, ויש מי שעברו לידה שקטה ובאמת פחות חוו את זה כאובדן, ואז אולי אין באמת כל כך במה לעסוק. אבל כל כך הרבה אנשים כן מאבדים משהו, מאבדים מישהו. שאלת מה ההבדל בין לידה שקטה והפלה, ובעיניי בהפלה מאבדים משהו – מאבדים היריון או הליכה לקראת, מאבדים חלום, ובלידה שקטה מאבדים מישהו. כבר מרגישים את הבעיטות, לפעמים כבר נותנים שם, וגם פוגשים אותו או אותה אחרי הלידה. עבורנו, ועבור אנשים שחווים את זה כמונו, זה לא משהו שאפשר פשוט לשים בצד או להשאיר מאחור.

"אנחנו בדור שנותן הרבה יותר מקום לרגש, ואני חושב שזה מגיע עם שאיפה לא רק להמשיך לתפקד, אלא שנהיה אנשים רגישים יותר, טובים יותר, מכוונים יותר כלפי עצמנו וכלפי הילדים שלנו. כאדם דתי זה גם כלפי הקדוש ברוך הוא. אז האפשרות לשים דברים מאחור ולחיות עם איזושהי אדישות פחות רלוונטית או בכלל לא קיימת".

לתת מילים לתחושות

מרכוס הוא כאמור גם מוזיקאי, ולאחרונה בחר להעלות מופע אישי ואינטימי, תחת השם "שירים מקירות הבית", שבו הוא פורש בשירים שכתב בפני הקהל את החוויות שחווה, גם בנושא הלידה השקטה וגם בנושאים כמו הקושי להיכנס להיריון. וכאן המקום לגילוי נאות: אנחנו חברים קרובים, את הקשיים שעברו עליו ועל טליה חוויתי מהצד כחבר.

אני מודה שהיה לי קשה מאוד עם החשיפה שלך מעל הבמה.
הוא מופתע – אבל מבין: "הגישה שלי היא להיות גלוי לב, אבל יש הרבה בחירה של מילים, מה להגיד ומה לא. מה לשמור אישי או זוגי. יש בי איזו חוויה שיש דברים שאני חייב – ברצון שלי – להגיד אותם. שהם לא נאמרים מספיק ולא ידועים מספיק. ולכן מבחינתי זה כאילו שאין לי ברירה, כי יש פה איזו מחויבות ורצון שדברים יהיו פתוחים יותר וידועים יותר ולתת מילים לאנשים אחרים שעוברים דברים כאלה. אני וגם אשתי הלכנו באמונה שזה הדבר הנכון, שזו האמירה שלנו לעולם, קול שאנחנו רוצים להוסיף אליו, ולהתפלל שזה יוסיף טוב גם לאחרים וגם לנו".

אז אתה אומר שהחשיפה נובעת משתי סיבות, גם מעין תחושת שליחות וגם צורך אישי שלך?
"זה מאוד מעורבב, נכון. יש נבואה של ירמיהו שהוא מתאר איך שהוא לא יכול לא להתנבא, אז זה צורך שלו? זו שליחות? קשה להפריד ביניהם. נכון שזה גם וגם, אבל כן".

איך היו התגובות לחשיפה הזו?
"בעיקר תגובות של תודה על נתינת המילים. חבר התקשר וסיפר שהוא ואשתו שמעו את השיר 'מלא ידינו' שכתבתי, מיד אחרי הפלה שעברו, וששניהם בכו וכמה זה היה להם משמעותי. השיר לא היה על לידה שקטה, הוא מאוד קשור, אבל הוא היה על כך ששנתיים וחצי ניסינו להיכנס להיריון, וגם זו חוויה שעוברת על הרבה זוגות ושקשה לתאר אותה, של אובדן זמן.

"מבחינתי אחד החלקים הכי משמעותיים בריפוי ממשהו הוא כשמצליחים לדבר עליו, לראות אותו, לחוש אותו, לבכות עליו, לבטא אותו. ככה במחקר, למרות שהוא שכלתני יותר וכולל סטטיסטיקה, וככה בשירים ובמופע שהוא גם על הצדדים העצובים האלה, וגם על הצדדים המשעשעים שיש בזוגיות".

אתה מרגיש שחוללת שינוי?
"מבחינת הרגישות והדרך להתייחס לחברים או שכנים שעוברים אובדן היריון או לידה שקטה, אני חושב שכן. ועבור הסביבה הרחוקה אני חלק משינוי של הגבריות והאבהות. חלק משיח שרואה אותנו לא רק כמפרנסים ובעלי תפקידים אלא קודם כול כאנושיים, כחלשים. דברים שפעם פשוט לא היו בשיח, לא היו חלק מלהיות גבר".

מה אתה רוצה להשיג? רק את הדיבור ברמה האנושית, או גם משהו פרקטי?
"אני מקווה להיות חלק משינוי סביב הנושא. כיום יש רק קבוצת תמיכה אחת או שתיים לגברים אחרי לידה שקטה. מבחינה חוקית, החוק לא מעניק חופשה לאבא אחרי לידה שקטה, הוא בעצם צריך לחזור מיד לעבוד, לפרנס, לעשות את 'התפקידים' שלו. ואני מקווה לעורר את המודעות. יש ביטוי שקשור בדרך כלל לחשיפת שחיתויות, שאומר שהדבר המחטא ביותר זה קרני השמש, אז בעיניי הדבר המרפא ביותר הוא תשומת הלב ומודעות, בזמן הנכון ובדרך הנכונה. תשומת לב לחבר וגם לעצמנו. בסוף זה מה שהייתי רוצה – עולם שיש בו מרפא, לא עולם שאין בו אובדן היריון ולידות שקטות, זו לא אופציה כרגע, אבל עולם שאנחנו מתרפאים בו, לא  שזה נשכח ונעלם אלא במובן שזה מעניק לנו משמעות והופך אותנו למי שאנחנו".