הגרסה הקולנועית המקורית של "סיפור הפרברים" זכתה בעשרה פרסי אוסקר ב־1961, כולל פרס הסרט הטוב, והפכה מאז לאחד ממחזות הזמר הנערצים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. אבל באופן אבסורדי, הסרט, שעסק בהרסנות שמביאות השנאה והגזענות והטיף לקבלה וסובלנות, הכיל בתוכו גם עוול לא מבוטל: את התפקידים הפורטוריקניים הראשיים של מריה וברנרדו גילמו נטלי ווד וג'ורג' צ'קיריס – שני שחקנים לבנים תחת איפור מכהה. וכאן בדיוק טמונה נקודת המוצא לגרסתו החדשה של הבמאי סטיבן ספילברג ליצירה – תיקון והתאמת החומרים למאה ה־21.
העלילה היא עיבוד מודרני לסיפור רומיאו ויוליה. שתי כנופיות נערים ממעמד הפועלים נלחמות על השליטה בשכונת "אפר ווסט סייד" המשתנה בניו־יורק של שנות החמישים – ה"ג'טס" הלבנים, ילידי ארה"ב ממקור אירי ופולני מול ה"שארקס", שחבריה הם עולים פורטוריקנים דוברי ספרדית. גיבורי הסרט הם טוני (אנסל אלגורט הסביר), מנהיג ה"ג'טס" לשעבר, ומריה (רייצ'ל זגלר הפורצת), אחותו של מנהיג ה"שארקס". הם מתאהבים עד אין קץ, אך המציאות החברתית אינה מאפשרת זאת והשנאה ההרסנית מאיימת לכלות את הכול.
גילוי נאות, אף פעם לא נמניתי על מעריצי סיפור הפרברים. טכנית, מדובר בסרט מרהיב ואף פורץ דרך לזמנו – עם כוריאוגרפיה, צילום ועריכה מודרניים שעד אז לא היו קיימים במחזות זמר, וגם היום לא נס ליחם. אבל העלילה הפשטנית שנשרכה על פני שעתיים וחצי והפאתוס שאינו מרפה לרגע מקשים מאד להתחבר ולהתרגש באמת. על כן, חשוב לומר: ספילברג מרעיף המון כבוד על הגרסה המקורית והוא אינו משנה שום דבר מהותי בסיפור ובסגנון (מלבד השמטתם המבורכת של קרבות הריקוד שתמיד נראו מעט מגוחכים במעבר מהבמה לקולנוע). כך שהעלילה, הקצב והפאתוס נותרו על כנם. לטוב או לרע, תלוי בטעמכם.
השינוי כאמור נמצא בפוליטיקה, וספילברג לא רק מקפיד הפעם על ליהוק נכון אתנית, אלא אף בוחר שלא להציג כתוביות בדיאלוגים דוברי הספרדית כדי לא לתת לאף אחת מהשפות יתרון על האחרת. אבל החידוש המהותי ביותר הוא הוספת דמותה של בעלת בית המרקחת הקשישה ולנטינה (במקומו של דוק במקור), בליהוקה המבריק של ריטה מורנו בת ה־90 שזכתה באוסקר משנה על תפקידה כאניטה בגרסת 1961. הליהוק הזה הוא הרבה מעבר לגימיק. באמצעותו יוצר ספילברג הכפלה מורכבת של המסר: ראשית בדמותה של ולנטינה – פורטוריקנית שהתחתנה עם גבר לבן ולכאורה מסמלת את האפשרות של דו־קיום. ושנית דרך מורנו השחקנית – שחוזרת עשרות שנים אחרי, בדיוק לאותו הסיפור ולאותו הגורל.
בכך, נכרכת סביב ולנטינה/מורנו פרספקטיבה של 60 שנה עם המסר העגום שבעצם שום דבר לא השתנה – השנאה והגזענות נותרו והם ממשיכים לגבות קורבנות גם היום. בצד הטכני, אי אפשר שלא להמשיך להתפעל מיכולתו של ספילברג קשישא, שמביים כאן לראשונה בקריירה מחזמר, ועושה זאת במעוף, וירטואוזיות וכושר המצאה מפעימים. תחת שרביט בימויו "סיפור הפרברים" הוא רימייק מוצדק שמצליח גם לכבד וגם לשדרג את המקור. אם אתם מחובביו המושבעים, הוסיפו לציון חצי כוכב נוסף.
סיפור הפרברים, ארה"ב 2021, במאי: סטיבן ספילברג. 156 דק'
