יערה ישורון: "בתי חולים פסיכיאטריים מנתקים את הילד מההורים"

אל תתבלבלו ממעטה הסודיות ומהאיפול שחוק הנוער מבקש לשים על ילדים וילדות המאושפזים במחלקות פסיכיאטריות. לא נוכל בכתבה הזו לרדת לפרטים ספציפיים, אבל ננסה לראות את הטוב שבכך. אולי זה יעזור לנו להבין שהסיפורים האלו חוזרים על עצמם, כן, גם בסביבתנו הקרובה. יותר מכפי שאנחנו יכולים לדמיין. גם אם אין לנו פנים ספציפיות להלביש עליהן את הפרטים של האמא מספרה החדש של ישורון – "החיים הם טריגר" (הוצאת ידיעות ספרים) – שהחביאה את כל הסכינים בביתה מפחד שבנה ייטול את נפשו בכפו, נדע שהוא יכול להיות בן השכן, קרוב משפחה, ילדה בשכבה, אולי זה מי שעד לא מזמן היה המדריך בתנועת הנוער.

בתשעה סעיפים שונים מונה חוק הנוער מצבים שאם אדם מפרסם או מביא לידי זיהוי של קטין – הוא עלול לקבל שנת מאסר. רובם ככולם עוסקים בהתנהגויות עברייניות ופליליות, אבל לצידם סעיף אחד המוקדש לפרסום "דבר המקשר קטין לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטריים".

"בשונה מבדיקה פיזית או טיפול במחלת סרטן, אסור להורה לילד שחולה במחלה פסיכיאטרית לספר אפילו לסבא וסבתא מה עובר על הבן שלו", אומרת ישורון, "מה הקשר בין בדיקה פסיכיאטרית לעבירות פליליות? איך זה מתחבר לנושא אחד? ספר החוקים של מדינת ישראל מזהה מחלות פסיכיאטריות, אובדנות וטיפול פסיכיאטרי באותה פסקה עם עבירות מין או אלימות, שחיתות, חשדות בפלילים והליכים שמתנהלים בבתי המשפט".

"הסודיות המוטמעת במקצוע ובאנשי המקצוע מחלחלת אל המשפחות, אל ההורים והאחים, אל החברים וכך אל החברה כולה. הבושה המובנית שהרי אם אסור לספר על זה, סימן שיש במה להתבייש  מונעת דיבור על דיכאון, חרדה ואובדנות"

מה את מזהה שם בחיבור הזה בין עבירות פליליות לאשפוז פסיכיאטרי?

"את הבושה. אוהבים לדבר על הסטיגמה. יש סטיגמה נוראית על ילדים שמתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות ואנחנו רוצים להגן עליהם. עולות פה שתי שאלות: אם יש סטיגמה, למה אנחנו לא מטפלים בסטיגמה, והאם ההסתרה היא לא המחוללת של הסטיגמה?"

בפועל, הופך "הניסיון להגן" על אותם קטינים למעמסה כפולה על ההורים ובני המשפחה. "בגלל הסודיות המוגברת, לפני כל פיפס שהורה רוצה לעשות וקשור לעולם הפסיכיאטרי – יש הרים של בירוקרטיה שצריך לעבור. כדי שמידע יעבור בין המשרדים השונים והמחלקות השונות – צריך אלף מסמכים, אלף ויתורי סודיות, אלף חתימות. בין אם זה טופס 17 (התחייבות) במשהו שקשור לעולם בריאות הנפש, שצריך ללכת פיזית למזכירות של הקופה, לבקש את המסמך, לחכות עשר דקות כי הוא מוסתר גם מהם, לקבל מסמך פיזי ולהעביר הלאה מסמך פיזי. המערכת נורא דורסנית, וגם מאוד מפוצלת. כל חלק עובד לבד. הורים מכלים את זמנם וכוחותיהם בתיאומים בין משרד החינוך לבריאות, לרווחה. חוץ מזה שהם צריכים לטפל בילד החולה, בילדים האחרים ובעצמם – הם צריכים לטפל בכל הבירוקרטיה שהחוק מעמיס עליהם. לרוץ ולסנכרן ולחתום ולהתחנן ולהסביר שוב ושוב לכל בן אדם שמתעסק עם זה".

התעללות על התעללות

ישורון, אם לארבעה שהתגרשה לפני כשנתיים וחצי וסגנית ראש המועצה במזכרת־בתיה, אישה למודת מאבקים הקשורים לזכויות הורים. כשעמדה בראש העמותה שהקימה "הורים עובדים לשינוי" היא רשמה הישגים וביניהם צמצום החופש הגדול וייסוד בתי הספר של החופש הגדול והחגים. עד לפני כארבע שנים הייתה פעילה פוליטית מרכזית בפורום הנשים של מפלגת הבית היהודי. היום היא יודעת יותר מתמיד ש"האישי הוא הפוליטי", ולא, היא לא מתכוונת לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שהחוק ישתנה. היא מובילה מאבק ציבורי, מול המערכת לבריאות הנפש, על אף שהיא בכלל מתנגדת למינוחים "מחלות נפש ו"חולי נפש".

"גייסתי הורים למאבק בחיסיון הרפואי, וכרגע זה מונח אצל ועדת השרים. אני מתכוונת להילחם על הדבר הזה בכל הכוח. זו התעללות על התעללות על התעללות – להורים ולילדים ולמערכת. אני אומרת את זה בצורה הכי חדה וברורה שיש: אנשים מתים בגלל הדבר הזה וזה צריך להיפסק מיד.

"הסוד הוא בכל מקום והוא אחד הגורמים שהכי קשה להתמודד איתם בתוך ההתמודדות הקשה ממילא", היא מסבירה, "הסודיות המוטמעת במקצוע ובאנשי המקצוע מחלחלת אל המשפחות, אל ההורים והאחים, אל החברים וכך אל החברה כולה. הבושה המובנית – שהרי אם אסור לספר על זה, סימן שיש במה להתבייש – מונעת דיבור על דיכאון, חרדה ואובדנות, שהיא אחת מסיבות המוות המובילות. הבושה מונעת איתור מוקדם, אבחון, מניעה וטיפול מיטבי. היא מונעת אפשרות למאבק על משאבים, היא מונעת טיפול ומתן עזרה למשפחות עם בן שמתמודד עם מחלה פסיכיאטרית קשה. הבושה וההאשמה משפילות ורומסות את המשפחות שמתמודדות עם קושי אדיר ממילא. כשמשפחה לא יכולה לשתף את הסביבה בהתמודדות המשפחתית, כשהיא מואשמת מצד המערכת בלי סוף, נגזר עליה קושי נוסף מלבד הקושי בטיפול בילד החולה – היא צריכה להתמודד גם עם משא ההאשמה וגם עם הסוד הגדול. זהו משא שמאיים להטביע".

רחוק מהבית

בספרה "החיים הם טריגר", מביאה ישורון את סיפוריהן של משפחות שצעדו בדרך הייסורים של טיפול בבן משפחה עם מחלה פסיכיאטרית. ואם יש משהו אחד שהיא מתעקשת לעשות לכל אורך השיחה שלנו זה להשוות את הטיפול ב"מחלות נפש", מונח שמחקה ממילון המונחים שמופיע בתחילת הספר – אל הגוף. "קודם כול מרגישים את זה בגוף. וכדי להבין את האנומליות הכרוכות בטיפול במחלות פסיכיאטריות, חייבים לחזור לגוף", היא מסבירה בשיחה.

"נפש לא יכולה להיות חולה", מסבירה ישורון, "היא יכולה להיות עצובה, נרגשת, טרודה, שמחה, לחוצה, נסערת. הגוף חולה. הסיבה שקוראים למחלות האלה 'מחלות נפש' היא שלא נמצא שם למחלה שמאגדת את כל המאפיינים של המחלה, וכל מחלה שלא רואים בגוף – נכנסת מיידית לקטגוריית 'מחלות הנפש'".

כך גם במקום ויסות רגשי, היא תדבר על ויסות חושי: "כמו שנפש לא יכולה להיות חולה, גם רגש לא יכול להיות חולה. רגש לא מוּוסת, לא מתאים לסיטואציה, מעיד על חולי של הגוף. הכלי של הנפש והרגש שלנו הוא הגוף, וכשהגוף חולה – הנפש והרגש לא יכולים לבוא לידי ביטוי. בעיה בקולטנים הסנסוריים, במנגנון החושי והפיזיולוגי, לא מאפשרת לחולים לחוות את העולם כמו שאנחנו חווים אותו. הם פוגשים אותו אחרת, והראייה האחרת הזו משליכה על האופן שבו הרגשות שלהם והנפש שלהם יכולים לבוא לידי ביטוי".

ההשוואה ביחס בין הגוף ל"נפש" חוזרת גם בסוגיית האשפוז: "בעבר ההורים לא היו לצד ילדיהם באשפוז. בשנות השבעים התחילו להכניס הורים למחלקות שילדיהם היו מאושפזים בהן, וכמובן שהיום לא יעלה על הדעת לשלוח ילד לטיפול בלי הורה. אז למה הילד עם ההפרעה הפסיכיאטרית מופלה לרעה? מנתקים את הילדים מהבית ושמים אותם במחלקות סגורות, שם הם נמצאים עם חבורת ילדים. סיימנו עם הדבר הזה שנקרא חבורת ילדים בקיבוץ ובישיבות ובאולפנות – אבל במחלקות הפסיכיאטריות לא. שם זה נראה מאוד הגיוני לשים יחד חבורת ילדים שסובלים, עם כמה מבוגרים אחראים שלא יכולים להקל על הכאב. הדבר היחיד שבא לילדים האלו זה למות, ושם במחלקה הסגורה הם לומדים זה מזה לשכלל את היכולות שלהם למות לדרגת אמנות. וואו! גאונות!"

ובעוד השוואה נוספת, מזעזעת למדי, צץ הפער ביחס מצד המדינה לקטין שצריך לעבור אשפוז: "המדינה אומרת לילד בן 15, אה אתה לא רוצה להתאשפז? אתה רוצה למות? הילד אומר 'כן'. ההורים אומרים 'לא'. המדינה אומרת לילד 'אוקיי, אז בוא ניתן לך עורך דין'. המדינה מקשיבה לילד עם כושר שיפוט לקוי שרוצה להתאבד. לעומת זאת המדינה לא שואלת ילד בריא עם שיקול דעת בריא שצריך לעבור ניתוח אפנדיציט, מה הוא רוצה לעשות".

כאב בלתי נראה

בדו"ח מבקר המדינה (2020) העוסק ברפורמה בבריאות הנפש שנערכה בשנים האחרונות בישראל, מוגדרות הפרעות פסיכיאטריות כ"מערך של תסמינים התנהגותיים, רגשיים או קוגנטיביים". אין זכר לגוף. ישורון מערערת על ההגדרה הכי בסיסית של מהי הפרעה פסיכיאטרית, כשהיא מחזירה אותנו להסתכל ולדבר על הגוף.

"הדבר הראשון זה תלונה על הגוף. הגוף לא מרגיש טוב. כואבת לי הבטן, הראש, יש לי סחרחורות, אין לי כוח, אני חלשה, אני רעבה, אין לי תאבון, יש לי בחילות, הלב דופק מהר. יש לזה תופעות גופניות. הילד נורא כאוב אבל להורים הוא יכול להיראות בסדר, הם חושבים 'אולי זה סתם משהו'. הרי כל מה שאנחנו יודעים זה להתייחס לדברים שרואים, ופה אנחנו לא רואים שום דבר. 'אולי אין לי שום דבר?' יחשוב הילד. 'אני מרגיש משהו וכולם אומרים לי שאין לי משהו אז מה קורה לי?' האמא תשאל את עצמה האם זו מניפולציה, הצגה? אבל איך זה יכול להיות שילדים בכל הארץ ומכל העולם מתואמים ביניהם? יש קבוצת ווסטאפ נסתרת של ילדים מגיל 6 עד 18 שמתאמים בה מה לומר? ואז הם מפסיקים ללכת לבית ספר וההורים מבינים שזו בעיה קשה משחשבו.

"דרך ההימנעות מבית הספר הם בעצם מנסים להימנע ממשהו שנורא כואב להם. איך כל הילדים עושים את אותו הדבר? הם שומעים בטיקטוק? קוראים כתבות? איך זה קורה? התשובה היא פשוטה: זו אותה מחלה אצל כל הילדים. הם מרגישים בגוף את אותם הדברים והתופעות ההתנהגותיות שלהם זהות. יש כאן כאב פיזי שהמערכת מתעלמת ממנו ולא רואה אותו, ואז היא מתייחסת רק לתופעות שמסביב לזה וחושבת שאם היא תגיד לילדים 'לא כואב לכם' – משם תבוא הישועה".

יגידו, טוב, יערה היא סך הכול מקסימה, אבל היא מתווכחת פה עם כל עולם הפסיכיאטריה.

"נכון, אני לא אוטוריטה מקצועית. אבל יש לי עיניים ולב ואני אומרת – משהו כאן לא הגיוני. אני גם מדגישה את זה בספר. ונכון, זה יהיה הכי קל לתקוף אותי. לאנשי המקצוע אני אומר: קודם תראו לי שהשיטות שלכם עובדות, שהילדים מחלימים או מרגישים טוב, שהם לא חוזרים לאשפוזים, שהחיים שלהם הולכים ומשתפרים, שהמשפחות מרגישות יותר טוב. אחר כך נדבר".

לריאיון עם ישורון הגעתי עם גב תפוס באופן קיצוני. כל צעד גרם לי סבל וההליכה שלי הייתה מאוד לא חיננית. "את הולכת עקום כדי שלא יכאב לך, נכון? תבוא הפסיכיאטריה ותגיד שיש כאן בעיית התנהגות. כשהגוף חולה, ואין שום דבר שמרגיע את הכאב הגופני או את התחושות הגופניות הלא נעימות – אנשים מנסים להתגבר על הכאב באמצעות התנהגות. אני אומרת – תפתרו את הבעיה בגוף, ואז לא תצטרכו להתמודד עם הבעיה ההתנהגותית. היום אנשי הטיפול מודים בזה. רק שאין להם אלטרנטיבה".

מהן הבעיות הכי אקוטיות בכל הנוגע לטיפול במחלות פסיכיאטריות?

"הבעיה הראשונה היא שחסרות מילים. ההורים אפילו לא יודעים מה לכתוב בגוגל. למרות שנכתבו מיליוני מילים על דיכאון, חרדה, אובדנות, מחלות נפש, ויסות רגשי, ויסות חושי או תחושתי, הפרעות אכילה, הפרעות אישיות ועוד מילים מפחידות כאלה שהם לא באמת מכירים – ההורים, שאינם אנשי מקצוע, לא קראו אותן מעולם. למעשה, לא היה להם מושג שהן קיימות. מה שמדהים הוא שהספרות המקצועית מלאה במילים האלה, בתופעות האלה, בהשפעות ובהתפתחויות שנובעות מהמילים האלה, אבל ההורים, בדרך כלל לא חלק מהשיחה.

"הבעיה השנייה היא שנגיד שכבר יש הבנה כלשהי מה עובר על הילד, אין מענים. משרד הבריאות מודה בזה. אין משאבים. מטפלים רק במה שאקוטי. הילד במצב מאוחר מדי, ההורים במצב מאוחר מדי – הכול מאוחר מדי. המערכת כמערכת מוכוונת לטפל רק במצב אקוטי. מצב 4. רק כשיש שעת חירום. אם הם ילכו למיון והמצב לא אקוטי יחזירו אותם הביתה, ואם אקוטי ישאירו לאשפוז. לא אקוטי זה כשהילד נורא סובל, לא הולך לבית ספר, הפסיק לאכול – אבל אין סכנת חיים מיידית, ולפעמים קורה שיש סכנת חיים מיידית ובכל זאת ישלחו הביתה כי אין מקום. מהמקרים שהצטברו אצלי בספר אני יודעת לומר: יש דרך לטפל בזה כשזה קטן, אם ילדים לא יגיעו למצב אקוטי".

"מנתקים את הילדים מהבית ושמים אותם במחלקות סגורות. מאוד הגיוני לשים יחד חבורת ילדים שסובלים, עם כמה מבוגרים שלא יכולים להקל על הכאב. הדבר היחיד שבא לילדים האלה זה למות, ובמחלקה הסגורה הם לומדים זה מזה לשכלל את היכולות שלהם למות לדרגת אמנות"

אני מבינה שהפכת למוקד טלפונים להורים.

"אני כל היום מדברת עם הורים. זה טירוף. זה מראה כמה המצוקה גדולה. הורים באמת לא יודעים מה לעשות. אין לי הסמכה. אני לא אשת מקצוע. אם כל כך הרבה אנשים פונים אליי ואני כלום, מה זה אומר? אם אני פוחתת משרד אני ממלאת יומן שנה קדימה גם אם אני כותבת שיש לי הכשרה מהוגוורטס".

מה הדבר הראשון שאת אומרת להם?

"את יודעת שאם הילד שלך 'מקולקל', מערכת הבריאות תחזיר לך אותו מתוקן. במחלות שקשורות לעולם הפסיכיאטרי, אני אומרת להורים: דבר ראשון תכירו בכך שהמערכת ואנשי המקצוע לא ייתנו לכם פתרון. חייבים לשנות את הגישה שאומרת 'המערכת תבריא לי את הילד'. זה דבר נורא להיות המבשרת של זה. זה הכי מטלטל ושובר להכיר בכך שאף אחד לא יכול לעזור. זה אבל ואובדן וכאב עצום. עכשיו אחרי שעברתם את השלב הזה – אפשר להתחיל לטפל בילד שלכם. אתם יכולים ואתם תצליחו. אני מלווה הורים כאלו כי אני יודעת שבלי הליווי זה לא יעבוד. צריך לעשות דברים שהם לא אינטואיטיביים להורה אבל ברגע שלומדים את השפה, ההבנה תגבר וההורים ידעו מה לעשות עם הילד שלהם גם אם אני לא אהיה שם".

את מבקשת להחזיר את הכוח בטיפול בילדים להורים.

"הכוח הקיומי הכי חזק בעולם, ויש לזה מיליון הוכחות – זה קשר. מה שמחזיק אנשים זה קשר. רואים במלחמות, בשואה, רואים את זה אפילו במשפחות מתעללות, ילדים בוחרים להישאר במקום מתעלל כי מה שמחזיק אותם זה קשר. קשר זה דבר מחיה וממית. אם יש קשר, חיים. אם אין קשר – מתים. ככה אנחנו בנויים, ככה העולם עובד. בתי חולים מנתקים את הילד מההורים שלו. משאירים ילד רך בן 8, 10, 15 בשערי בית החולים. והם יכולים לבוא לבקר אחר הצהריים, בקורונה פעמיים בשבוע לחצי שעה. וזהו. ואז ההורים מרגישים אובדן, חוזרים הביתה ורואים את החדר ריק ובגדים ריקים ומיטה ריקה – והם באבל. גמורים. הם מתקשרים למחלקה אבל הילד לא רוצה לדבר איתם עכשיו. הילדים נורא כועסים על ההורים שהשאירו אותם שם.

"לחלק מהילדים יש בעיות עם קשר. הם ילדים קצת אחרים. הם מרגישים את העולם נורא חזק, וזה מתבטא גם באינטראקציות. הם במצוקה גדולה והם מתפוצצים במקום היחיד שהם מרגישים בו בטוח, היכן שתמיד יקבלו ויאהבו אותם, לא משנה מה. איפה המקום הזה נמצא? אצל ההורים שלהם. כשאני מסתכלת על המשפחות האלו, אני אומרת להם: 'הילד מתפוצץ עליכם? זה סימן מעולה'. תהיו שם. הוא מרגיש בנוח. הווליום גבוה וכואב וצריך לדעת להתמודד עם זה, אבל כל זה קורה לא כי יש בעיה עם גבולות וסמכות אלא כי לילד יש בעיה, ויש לילד בעיה עם הקשר. איך אני יודעת שהבעיה לא בהורים? כי בדרך כלל יש קבוצת ביקורת – שאר האחים שלו".

"האינסטינקט של ילד חולה הוא להימנע מהעולם, להפסיק לקיים אינטראקציות. כשהילד נמק בתוך החדר יש דיכאון, כשהדיכאון עמוק יש אובדנות. אובדנות יכולה להתקיים רק אם יש ניתוק. מאובדנות מתים בשנה יותר מתאונות דרכים – בין 400 ל־500 איש. ילדים שפוגעים בעצמם זה סביב 3,000 בשנה. הם לא מתים כי יכולת הפגיעה שלהם לא גבוהה. כשמשאירים את הילדים במחלקות סגורות והוסטלים מלמדים אותם להימנע מהעולם. אבל אני אומרת לא! החיים הם טריגר. תמיד תהיה התמודדות. ההורים הם אלו שיהיו לצד הילדים, הם ההורים שלהם לכל החיים, לצער ויגון המערכת לפעמים".

"איך כל הילדים עושים את אותו הדבר? הם שומעים בטיקטוק? איך זה קורה? התשובה היא פשוטה: זו אותה מחלה אצל כל הילדים. הם מרגישים בגוף את אותם הדברים, והתופעות ההתנהגותיות שלהם זהות. יש כאן כאב פיזי שהמערכת מתעלמת ממנו"

התעוררתי בתחתית

הביקורת על המערכת עולה כמעט מכל משפט שישורון אומרת או כותבת. "נכון, אפשר לקרוא בספר הזה כתב אישום למערכת, אבל זה לא עניין של אשמה. המערכת מתכוונת להיטיב אבל היו שיבושים בדרך וצריכים להישיר אליהם מבט ולתת עליהם את הדעת. שמעתי משפטים נוראיים שאנשי טיפול מהמערכת אמרו להורים. במקרה אחד אמרו להורים: 'הילד נורא אובדני בגללכם'. לקח להורים חודשים להיזכר שקודם הילד היה אובדני ואז הם אשפזו אותו ולא הפוך. וכן, יש מצבים שבהם ההורים כבר לא יכולים לטפל בילד. הם התחילו חיוניים, עם תקווה, אבל היא אזלה להם. הם חיכו ארבעה חודשים לתור לפסיכיאטר, נתנו לילד כדור, חיכו שמונה חודשים שזה ישפיע. זה לא קרה. לא הייתה הטבה. הורים מתמודדים יום אחרי יום אחרי יום עם קושי בלתי סביר, וכשהם מגיעים לרופא שאמור לרפא או למטפל שאמור לעזור – זה קורה רק אחרי שנים. בינתיים הם הולכים ושוקעים. משפחות מתפרקות".

אני מקווה שיש לך קצת תקווה להחזיר. יש תוכנית עבודה להמשך?

"גייסתי חבורה ויחד ייסדנו עמותה שנקראת 'מוקד הלב', שנמצאת כרגע בשלבי הקמה, גיוס משאבים ומתנדבים. מתוך הכרה שאין היום באמת טיפול וההורים הם המטפלים העיקריים, ותמיד יהיו – הבנו שהם צריכים הדרכה והכשרה".

זה אומר שאפשר לטפל בילדים עם מחלות פסיכיאטריות בבית?

"דבר ראשון שצריך להבין זה שהילדים האלה צריכים לגדול בבית, לפני שפותחים עוד מחלקות אשפוז. כמובן שתמיד יצטרכו ולא יהיה מספיק, ויש מקרים אקוטיים ואין מספיק מקום. האשפוזים צריכים להיות קצרים. שבועיים־שלושה והילדים חוזרים הביתה".

"כדי שמשפחות יצליחו לעמוד על הרגליים, נחוץ מערך תמיכה בעל שלוש רגליים: רגל ראשונה – תמיכה לוגיסטית. בכל משפחה צריך שיהיה מישהו שאחראי על העניין. המחלה הזו דורשת סנכרון בין כל כך הרבה מערכות מפוצלות. החל ממציאת פסיכיאטר קרוב דרך תורים לפסיכולוג לאחים, עזרה להורים, ארוחות חמות או בייביסיטר כדי שאפשר יהיה לישון שלוש שעות ברצף. הרגל השנייה היא רגל של תמיכה וליווי, שמטרתה ללמד את שיטת התקשורת שייסדנו וכתובה בספר, וללוות בביצוע שלה כי הוא קשה מאוד. ורגל רפואית – שנותנת מענה לצרכים שלהם, שהם לא רבים אבל קשה להשיג אותם".

ולסיום, למה כתבת את הספר?

"כדי להזכיר להורים שהם יודעים לגדל את הילדים שלהם. הורים אשמים לא יכולים לטפל בילדים. הורים רק רוצים להיטיב עם הילדים שלהם, והם יודעים מה נכון באינטואיציה. לא צריך להגיד להם שלא נכון שילד יפגע בעצמו, אבל אחרי שהמערכת טרללה אותם הם מאבדים את הביטחון באינטואיציה. פגשתי המון הורים, הם כמוני־כמוך, הם נראים כמו ההורים מבית הספר והגן, הם פשוט שבורים מאוד. כשלמערכת תהיה מספיק ענווה לומר להורים 'אתם יודעים איך לטפל, אנחנו נעזור לכם ונעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לעזור לכם' – תהיה הטבה לילדים ולהורים. אף איש מקצוע לעולם לא יוכל לטפל בילד שלכם. הוא לא יוכל בגלל הקשר. הקשר מכוון את המצפן הפנימי שלך – מה נכון ומה לא. זה משנה את כל ההתמודדות כשמבינים את זה".