1. הכוכבים: מהשורה הראשונה
במרכזה של "רוקדים עם כוכבים" ניצבים, ובכן, הכוכבים – מונח מעט חמקמק בחלק מתוכניות הריאליטי בשנים האחרונות, אולם במקרה הזה אפשר להסיר את הכובע ולומר "שאפו". מלהקי התוכנית הצליחו לגייס קאסט מגוון ואקלקטי שידבר כמעט לכל אחד. הצעירים קיבלו כוכבים שצמחו ברשתות כמו עדן פינס ואוראל צברי, המבוגרים ודאי ישאבו עניין מנוכחותה של הפרופ' עידית מטות (גם הביקורות שהיא מקבלת על השתתפותה בתוכנית לא בדיוק מזיקות לרייטינג), חובבי הספורט ייהנו מנוכחותם של אלכס שטילוב ואלי אילדיס.
מצפייה בארבע התוכניות הראשונות ניכרת תחושה של חדשנות בגזרת הקאסט – לא מדובר בעוד עונה של סלבריטאי הריאליטי הקבועים שהייתם מצפים לראות בתוכניות מהז'אנר. נכון, מעיין אדם הייתה לפני שנה ב"הישרדות", אבל עבור כל היתר מדובר בפסיעה הראשונה בז'אנר הטלוויזיוני, והרעננות מורגשת. מעל כל אלה רוקדת בגאון האישה והשטויות – עדי אשכנזי. לא מעט גבות הורמו עם הפרסומים על השתתפותה של הקומיקאית המוערכת בריאליטי. למה איי־ליסטית כמוה צריכה את זה? לא נתיימר לפתור האם מדובר היה ברצון כן לרקוד, שמא בהחלטה כלכלית או פשוט גם וגם, אבל לגבי דבר אחד אין ספק – אשכנזי הצליחה להעניק לתוכנית אפיל של אירוע ולשדרג אותה.
2. השופטים: הטובה, החדה והמרושע
כידוע או לא, לא מדובר בגלגול הראשון של "רוקדים" בישראל. לעונה הזאת קדמו לא פחות משבע עונות ששודרו ב"רשת" לפני למעלה מעשור – תחילתן היו מסעירות ומעוררות עניין (דמיינו את אנה ארונוב פורצת בבכי לאחר שבגמר השני שלה, רגע ההכרזה מבהיר לה ששוב לא זכתה), אבל אט־אט העסק פשוט הפסיק לעניין ולא סחב. הגרסה החדשה של התוכנית כללה קודם כול מנחה חדשה, לוסי איוב, (29), שעשתה את הסטאז' שלה בהנחיית האירוויזיון בישראל וכעת מקבלת לידה את הנחיית השואו המקומי.
איוב מצליחה לתווך את העסק באופן נעים ורהוט וניכר שהיא משתדלת להיות כנה עם המתמודדים. הצד השני והמשמעותי יותר – מה לעשות – הוא שולחן השופטים. הליהוק של אנה ארונוב שצמחה בתוכנית כותב את עצמו, היא חדה ומשוחררת ומתאימה לשולחן כמו בלרינה לחצאית טוטו. רונה־לי שמעון היא בבחינת תגלית מקסימה שתופסת את משבצת השופטת טובת הלב. אולם אין ספק שהשופט הבולט הוא דוד דביר – המתנה שלא מפסיקה לתת. בעידן התקינות הפוליטית קשה כבר למצוא שופטים מרושעים טובים, אבל דביר הוא כזה. הוא מצליח להיות קשוח ולא חוסך את שבטו מהמתמודדים והרקדנים שאיתם (אפילו את המנחה הוא עוקץ), אולם במקביל הוא דואג לגבות את דבריו בנימוקים מקצועיים וגם זוכר לפרגן מדי פעם.
3. העורכים: אין רגע דל
דקה וחצי. זה פחות או יותר הזמן שמוקדש לכל ריקוד בתוכנית. תכפילו בשמונה מתמודדים לכל פרק וקיבלנו 12 דקות יפות אבל קצרות, אם זוכרים שהתוכנית בניכוי פרסומות היא באורך שעה ורבע. לתוך זה נכנסים כמובן גם קטעי החזרות של המתמודדים, רגעי הקישור של המנחה וכמובן שלב הביקורות ודירוגי השופטים, וכאן נכנס לעבודה פלא העריכה. בניגוד לגרסה הקודמת, התוכניות בגרסה זאת מצולמות מראש (לפחות נכון לעכשיו), מה שמאפשר סינון מיטבי של התוכן שמגיע למסך. קטעי הווידאו מחדרי החזרות מצטיינים אפילו יותר בעריכה מהודקת שנוטה לכיוונים הומוריסטיים, למשל דרך המריבות המשעשעות בין הרקדנים המקצועיים לכוכבים המקטרים שקיבלו, ופחות לסיפורים קורעי לב על הצ'ה־צ'ה שמזכיר את הסבתא.
4. הצופים: מתחברים למילניאלז
הטלוויזיה המסחרית סובלת כבר שנים מזליגה מתמידה של צופים צעירים לטובת נטפליקס, צפיות הבינג' והרשתות החברתיות. בנקודה זו נעשה חריש משמעותי בניסיון להחזיר את הצופים האבודים הביתה. הזכרנו כבר את המנחה איוב הצעירה וכוכבי רשת שפונים לקהל הצעיר. גם בגזרת הרקדנים והרקדניות דאגו להצעיר את השורות ולשלב רקדניות ורקדנים בתחילת שנות ה־20 שלהם, מה שעשוי ליצור בהמשך קרבות מעניינים של ותק וניסיון מול חדשנות וחוצפה. בכל הנוגע ללב התוכנית עצמה, די ברור לאן היא נוטה: התוכניות הראשונות סיפקו נאמברים בעיקר לצלילי להיטי התקופה: נועה קירל, מרגי, סטטיק ובן־אל, נטע ברזילי ואפילו קאבר של אלה־לי להב. פה ושם גם הפציע איזה "תרקוד" של אחד, שלמה ארצי. כל שנותר לקוות כעת הוא שלזוכה העתידי של העונה כבר מותר לשתות אלכוהול.
רוקדים עם כוכבים קשת 12
