מאיה ערד היא סופרת גולה. היא מתגוררת בארה"ב כבר למעלה מעשור ומלמדת באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית, אבל כותבת בעברית לקהל ישראלי: ספרי הפרוזה הרבים שלה נכתבו במקור בעברית. מה עובר בראשו של סופר המרוחק אלפי קילומטרים מקהל הקוראים שלו? בספרהּ החדש, "המורה לעברית", מציעה ערד תשובה חלקית לשאלה הזו. בשורה התחתונה: אמריקה פחות נוצצת ממה שמספרים.
"המורה לעברית" מורכב משלוש נובלות, שהמשותף להן הוא עיסוק בישראלים המתגוררים בארה"ב. דוק של חמיצות שורה על גיבורות ספרה של ערד (האופי הנשי של הגיבורות, אגב, איננו מחסום בפני ההזדהות של קורא גברי). האחת היא מורה ותיקה לעברית, מרצה מן החוץ באוניברסיטה שולית, שהזהות העברית והאנגלית שלה מתערבבות וחייה השלווים מיטלטלים כשמרצה ישראלי צעיר, תומך BDS, מגיע לאוניברסיטה. השנייה היא סבתא ישראלית מודאגת שנוחתת בהפתעה בארה"ב אצל בנה, ההייטקיסט המבוגר, כלתהּ הצעירה המתוחה והנכד שלה, שמעולם לא פגשה. השלישית היא אמא חרדתית למתבגרת שמנסה לקדם את בתהּ במדרג החברתי, וחוצה כמה קווים מול עולמה הפרטי של הבת.
האיכויות של ערד כמספרת סיפורים מופלאה באות לידי ביטוי גם בספר הנוכחי. הדמויות שלה מעוררות הזדהות, העלילה מאופקת אבל עדיין מרתקת, הכתיבה הדוקה, והיא מדלגת בחוכמה מעל מלכודות קלישאות שהניחה לעצמה, כמו להתגרות בקורא. כמו בספריה האחרים, לא תמצאו כאן דרמות גדולות או אירועים יוצאי דופן, אלא בעיקר עיסוק בעולם הפנימי המבולגן של הגיבורים ובאתגרים יומיומיים. המאמץ הזה ראוי לשבח: ערד לא צריכה לגרום לגיבורים שלה לקפוץ ממגדלים בוערים או לאיים בהתאבדות על רקע רומנטי כדי ליצור ספרות טובה.
אחד הנושאים שחוזרים שוב ושוב בכתיבה של ערד הוא עיסוק בספרות עצמה. כך, ספרה "אמן הסיפור הקצר" הוא רומן המורכב מסיפורים קצרים פרי עטו של סופר מדומיין, ו"מאחורי ההר" הוא סיפור בלשי שבמרכזו חוקר ספרות בלשים שמרצה על מאפייני הספרות הבלשית. הנטייה הזו של ערד באה הפעם לידי ביטוי לא במבנה הספר עצמו, אלא בהתכתבות שבין סיפור הרקע האישי שלה ובין הרעיון המרכזי של הספר.
כדאי להתעכב רגע על שיבוץ הנושאים בספר, שהוא יוצא דופן בנוף הספרותי. בנובלה הראשונה, דמות הגיבורה היא אמנם של אישה ישראלית יורדת, אך היא פטריוטית וציונית גאה ("הם הביטו בה בהערצה כשסיפרה להם: אני נולדתי עם המדינה! הייתה אז גאווה אינסופית, גאווה במדינה, גאווה בעצמה. שתיהן צעירות כל־כך, וכמה כבר הספיקו!", עמ' 10). האקדמאי השונא־ישראל מוצג באור לא מחמיא, והחמלה של הקורא מנותבת דווקא לגיבורה התמימה. גם אופנת התלונות על מדינת ישראל, והרומנטיזציה של הישראלים היורדים – קבוצת '"עולים לברלין", אנשי מחאת המילקי, גלגולים של פנטזיית הבהלה לזהב – מנוערת באגביות על ידי ערד. חייהם של הישראלים היורדים כפי שהם מתוארים בספר הם חיים מסוכסכים – בין שפת אם לשפת נכר, בין תרבות ישראלית לנורמות אמריקניות, בין מושרשות לנוודות. באמריקה, הייאוש נעשה יותר נוח.
נושאים נוספים שמבליחים בספר הם משבר הסמכות ההורית, הכאב שבפערי הדורות, ההשלכות הפסיכולוגיות של ההתמכרות לרשתות החברתיות ופערי מעמדות חברתיים. בכל נושא מוצאת ערד נקודת מבט מעניינת, לא חד־משמעית אבל גם לא עמומה מדי, כזו שמרמזת על הכיוון המועדף על הסיפור, אבל משאירה פתח לקריאות הפוכות.
It wasn't a good time for Hebrew, כותבת גיבורת הנובלה הראשונה שוב ושוב, כשהיא מתלבטת אם להעלות על הכתב את סיפור חייה בעברית או באנגלית. בינתיים, כל עוד ספריה של ערד רואים אור בעברית, נראה שהימים הטובים של העברית עוד כאן.
