ההופעה המוצלחת של המשלחת הישראלית למשחקי טוקיו בקיץ האחרון הפכה למרשימה אפילו יותר כאשר שלושה ימים לפני סיום התחרויות, ובלי שום ציפייה או הכנה מוקדמת, סיים השחיין מתן רודיטי במקום הרביעי במשחה לעשרה קילומטרים במים פתוחים. הוא צלח את המשחה תוך שעה ו־49 דקות, מה שנחשב להישג הגדול ביותר לשחיין ישראלי אי פעם במשחה אולימפי, ועוד בהופעת בכורה ישראלית בענף, שחזר לאולימפיאדה רק ב־2008. "ההישג הזה הפתיע אפילו אותי", מודה רודיטי, "ב־2018 סיימתי חמישי באליפות אירופה בגלזגו ושם הבנתי שיש לי סיכוי לסיים בשמינייה הראשונה באולימפיאדה, אבל בגלל הקורונה במשך זמן רב לא התקיימו תחרויות, אז היה לי קשה לדעת מה מצבי ביחס לאחרים, לא הייתה לי שום אינדיקציה". בניגוד לתחרויות בבריכה, שם התנאים ידועים מראש, תחרויות המים הפתוחים מתקיימות בים ההפכפך, שבו התנאים יכולים להשתנות באופן קיצוני אפילו משעה לשעה.
"יש לי כבר ניסיון של שנים בתחרויות במים פתוחים, שחיתי באגמים רגועים, בים סוער או גלי, נמוך או גבוה במים בטמפרטורות שונות, אז בעיקרון אני מוכן לכל תרחיש ויודע איך להתמודד. בטוקיו היה מדובר במקרה קיצון, כי המים היו בחום של 29 מעלות, מעלה אחת לפני שמבטלים את המשחה, כי יש סכנה גדולה של התייבשות", הוא מספר, "בגלל התנאים המורכבים ביום של התחרות התלבטתי עם אמיר עופר המאמן שלי, האם לקיים חימום לפני תחילת המשחה. החלטנו שלא, אבל כשהגענו לאתר התחרות גילינו ששאר השחיינים נכנסים לבריכת החימום, אז גם אני נכנסתי. תוך שנייה גיליתי שהמים היו אפילו חמים יותר מהיום הקודם, אז בסופו של דבר שחיתי רק 200 מטר הכי משוחרר שאני יכול ויצאתי החוצה".
לתחרות האולימפית העפיל רודיטי רק חודש וחצי לפני פתיחת המשחקים. "במים פתוחים עשרת הראשונים שמסיימים באליפות העולם עולים אוטומטית לאולימפיאדה. אבל לי היה שם יום לא טוב, ואז בגלל הקורונה נאלצתי לחכות כמעט שנתיים לתחרות נוספת, שהתקיימה בסוף יוני שעבר בפורטוגל", הוא משחזר, "ידעתי שאני בכושר טוב ושיש לי את היכולות, בנוסף הקלה עליי העובדה שעשרת הבכירים בעולם כבר הבטיחו את ההשתתפות בטוקיו ולא השתתפו במשחה הזה. בסופו של דבר סיימתי חמישי, שמונה שניות אחרי המנצח, והצלחתי להגשים את החלום להעפיל למשחקים האולימפיים".
ההצלחה של רודיטי הפכה אותו ברגע אחד משחיין אלמוני למדי שמוכר רק למעריצים מושבעים של הענף לתגלית החדשה של הספורט הישראלי. "האמת, שזה היה ממש כיף ולא חשבתי שזה יגיע לממדים כאלה. קיבלתי המון פידבקים ובחודשים הראשונים אפילו זיהו אותי ברחוב", מתאר רודיטי, "אני בעיקר שמח לקדם את ענף המים הפתוחים ואת ענף השחייה בכלל, ומקווה שההצלחות שלנו ימשכו עוד ילדים להצטרף. עד להישג הזה הייתה אדישות תקשורתית לגבי ענף המים הפתוחים, אבל אלו לא באמת דברים שתלויים בי. במשך שנים הייתה תחושה שאפילו בעולם השחייה הישראלית מסתכלים עלינו בעין קצת עקומה, כעוף מוזר. אבל מאז ההישג שלי באליפות אירופה והצלחות נוספות של שחיינים אחרים בתחרויות בריכה במשחים ארוכים, הגישה אלינו השתנתה מאוד. היום אני מרגיש שכבר מאוד מכבדים את מה שאנחנו עושים".
כדי להגיע מוכן למשחקים עבר רודיטי בדצמבר 2019 לתקופה ללוס־אנג'לס, שם אימן אותו דייב קלשאיימר, מאמן נבחרת ארצות־הברית במים פתוחים, מה שדרש ממנו לעזוב את בית הוריו לראשונה בחייו. "זו קבוצה שהתאגדה סביב שחיין אמריקני בכיר, שהגיע במשחקי ריו למקום הרביעי במשחה ל־1,500 מטרים וחמישי במים הפתוחים, בנוסף לזכייה בסגנות אליפות העולם. זה היה משהו שלא חוויתי אף פעם. כבר היו לי מחנות אימונים ארוכים מחוץ לבית, אבל אף פעם לא לכל כך הרבה זמן. המעבר ביגר אותי והפך אותי לעצמאי יותר", הוא מספר, "אחרי שהקורונה פרצה חזרתי לכמה חודשים לארץ, וכשחזרתי שוב ללוס־אנג'לס זה כבר לא היה אותו דבר. חלק מהשחיינים עזבו את הקבוצה, הרגשתי פחות טוב מקצועית, ובדצמבר 2020, קיבלתי החלטה אמיצה וקשה וחזרתי לארץ, למרות שהייתי אמור להישאר שם עד לתחרות בטוקיו".
מה אתה עושה מאז האולימפיאדה?
"בגלל הקורונה לא הייתה לנו פגרה מוגדרת במשך תקופה ארוכה מאוד ובעצם היו לי שתי עונות מחוברות. כשחזרתי, הייתי חייב חודש של פגרה ומנוחה, שאותו העברתי בעיקר בים אבל בלי אימונים, יותר בקטע של כיף, לתפוס גלים, לשחק מטקות ולהיות עם חברים. לאחרונה חזרתי לפעילות מלאה, ובכל שבוע יש לי עשרה אימוני בריכה, בין שעתיים לשעתיים וחצי כל אחד, ואחד מהאימונים מתקיים בים".
הצלחת לעכל את העובדה שרשמת את הישג השיא בשחייה הישראלית?
"באמת קשה לי לעכל ואני לא יודע מתי ואם זה בכלל יקרה. מבחינתי אני עדיין אותו שחיין, שממשיך לעבוד קשה כמו כל האחרים. לצערי החוויה כולה בטוקיו הייתה קצרה מדי. בגלל הגבלות הקורונה הייתי שם רק שישה ימים, אבל אף פעם לא אשכח את השוק שחטפתי כשנכנסתי לכפר האולימפי וראיתי את הגודל של המקום ואת הספורטאים מכל הענפים ומכל העולם".
לתעל את הפחד
ההצלחה של רודיטי בן ה־23 חשפה לעולם גם סיפור אנושי־משפחתי מרגש שקשור להגעתו לעולם. אביו הוא שמואל רודיטי, כדורגלן עבר, היום בן 77, שזכה בין השנים 1969-73, באליפות ובשני גביעים, כמגן הכוח רמת־גן. בשנת 1997, לאחר שהמשפחה עברה לגור בשומרון, נהרג בנם הבכור יוסי בתאונת דרכים טרגית, מה שהוביל אותם לעבור להרצליה, שבה הם חיים עד היום. שנה וחצי לאחר האסון, כאשר שמואל היה בן 54 ואשתו מזל כמעט בת 51, נולד מתן בהפריה חוץ־גופית. "אני מודע לסיפור מגיל צעיר מאוד. לצערי לא זכיתי לפגוש את יוסי, ולהורים שלי עד היום קשה מאוד עם האובדן שלו", משתף רודיטי, "חוץ מהעובדה שההורים שלי קצת יותר מבוגרים מההורים האחרים, ואני יודע שעצם ההגעה שלי לעולם נתנה להם אור ותקווה, לא הרגשתי משהו יוצא דופן והייתי ילד רגיל".
ספורט היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מחייו של רודיטי. "אבא שלי השריש בי מגיל צעיר את האהבה לספורט. ראינו יחד המון משחקים, הוא גרם לי להתעניין בתחום ועזר לי בכל דבר, אם זה להסיע אותי במשך שנים לאימונים, להכין לי אוכל טוב בסיומם ולעודד אותי בימים פחות טובים. הוא תמיד דאג לי ומבחינתי זה לא מובן מאליו. חשוב לו מאוד שאצליח ואני מעריך כל דבר שההורים שלי עשו בשבילי", מפרגן רודיטי, "הייתי ילד ספורטיבי מאוד, שיחקתי כדורסל וכדורגל בשכונה, ומפני שהייתי קצת ביישן אבא שלי האמין שאם אעסוק בג'ודו, זה יעזור לי להיפתח. באימונים הייתי טוב יחסית לאחרים, אבל לא אהבתי את המדריכים ואחרי כמה אימונים ביקשתי להפסיק".
לשחייה הגיע רודיטי בכיתה א'. "אהבתי את זה מהרגע הראשון", הוא נזכר בחיוך, "מלמדים ילדים לשחות באמצעות משחקים, זה היה כיף והעובדה שהייתי טוב והתקדמתי מהר לקבוצות הבכירות יותר, גם הקלה עליי להתחבר. בגיל עשר התחלתי להתחרות ואני זוכר שהתחרות הראשונה מאוד הפחידה והלחיצה אותי. במשך שבועיים עד שהתחרות החלה, חשבתי רק עליה, וברגע שהיא הסתיימה הרגשתי הקלה גדולה. את הפחד מתחרויות סחבתי במשך כמה שנים, ורק לקראת גיל 14, אחרי תהליך הדרגתי ארוך, למדתי לקחת את התחושות הלא נעימות למקומות חיוביים וגם התחרויות הפכו עבורי למשהו מהנה. למזלי כל השנים הללו אהבתי מאוד להתאמן, אז לרגע לא חשבתי לעזוב את השחייה".
"שחיתי באגמים רגועים, בים סוער או גלי, במים בטמפרטורות שונות, אז בעיקרון אני מוכן לכל תרחיש. אבל בטוקיו היה מדובר במקרה קיצון, כי המים היו בחום של 29 מעלות, מעלה אחת לפני שמבטלים את המשחה, כי יש סכנה גדולה של התייבשות"
מתי הבנת שאתה מתחבר יותר למשחים הארוכים?
"כבר בגיל תשע, כשעשו לנו מדידות באימונים, התבלטתי במרחקים הארוכים. זה משהו שמתאים יותר לאופי שלי מצד אחד, אבל גם מה שבנה לי אותו בסופו של דבר. יש בי משהו שפחות מתאים לספרינטים קצרים אלא יותר לאתגרים שמצריכים סיבולת, אז הלכתי עם מה שהרגשתי. זה לא קשור ללחץ שסבלתי ממנו בתחילת הדרך, כי תחרות של שעתיים מלחיצה הרבה יותר מתחרות שנגמרת אחרי שתי דקות. המים הפתוחים פשוט התחברו לי כמו כפפה ליד. כל משחה עבורי מאוד מהנה וחווייתי, הרבה יותר מאשר לשחות 1,500 מטרים בבריכה, שם אני צריך לדייק את עצמי מבחינת המהירות, אבל זה פחות דינמי ממה שקורה בים. המים הפתוחים הרבה יותר חווייתיים, ובשעתיים המון דברים יכולים לקרות ולהשתנות, בניגוד לבריכה שבה הדברים בגדול ברורים יותר".
מתי התחלת להתאמן ולהתחרות במים הפתוחים?
"בגיל 14 התחלתי לשחות בתחרויות של מים פתוחים בשביל הכיף. בגיל 16 כבר השתתפתי בתחרות קריטריון לאליפות העולם לנוער, ומשם הרומן ביני ובין הענף החל באופן רשמי. כשהתחלתי הענף כבר היה מבוסס למדי בישראל – היו שחייני עבר שהצטרפו לענף כדי להפוך את השחייה בים למשהו מהנה יותר, הנבחרת הוקמה אחרי הפיכתו שוב לענף אולימפי וכללה שחיינים נהדרים ואנשי מקצוע מצוינים. בשלוש האולימפיאדות הראשונות שהתקיימו, מקצה המים הפתוחים היה תחרות השחייה הרשמית, הוא קיים באירופה המון שנים ואני שמח שהחזירו אותו במשחקי בייג'ין".
עד כמה ענף המים הפתוחים שונה מענף השחייה הרגיל?
"בענף שלנו יש הרבה אסטרטגיות והרבה דברים שצריכים להיות מודעים אליהם בזמן המשחה עצמו, ולפני כל תחרות אני עושה הרבה סימולציות מחשבה ומנסה למצוא פתרון מראש לכל בעיה שאני עשוי לפגוש", מתאר רודיטי, "במהלך שחייה של קילומטרים רבים יש לא מעט נקודות שבהן אני צריך להחליט בזמן אמת מה לעשות. לדוגמה, בכל סיבוב יש נקודה שבה אפשר לשתות משקה איזוטוני כדי לקבל עוד דחיפת אנרגיה. לפני כל נקודה כזו אני צריך להרים את הראש ולסרוק מה קורה סביבי ולהחליט אם כדאי לעצור ולהפסיד כמה שניות או להמשיך בלי לשתות ולנסות לשפר מיקום. יש הרבה שינויי קצב במשחים שלנו ויש ענייני מיקום במסלול, כאשר לפעמים שחיינים נכנסים לך למסלול, אפילו בכוונה, מה שמוביל לפעמים למאבק פיזי מתחת למים. אני מעדיף להימנע מדברים כאלה, אבל גם לא מפחד מעימות אם צריך".
ב־2018 הפך כאמור לישראלי הראשון שסיים חמישי באליפות אירופה בענף, מרחק של שתיים וחצי שניות ממדליית הארד. באותה השנה רודיטי גם זכה לראשונה באליפות ישראל בשחייה לעשרה קילומטרים, הישג שהוא שחזר מספר פעמים מאז, כולל לפני שבועיים. במקביל, לאורך השנים הוא השתתף גם בתחרויות למשחים במרחקים ל־400, 800 ו־1,500 מטרים, בכל אחד מהם גם זכה לאורך השנים בתואר אלוף ישראל. ב־2019 בתחרות בקליפורניה הוא הפך לשיאן ישראל במקצה ל־1,500 מטר חופשי כאשר ניפץ את השיא הישראלי הוותיק ביותר בשחייה, שקבע שילה איילון 17 שנה ו־3 חודשים מוקדם יותר. "עבורי השחייה במים פתוחים היא תמיד בעדיפות ראשונה אבל אני עדיין מתחרה במרחקים הארוכים בבריכה, כאשר לוחות הזמנים מאפשרים לי את זה", מסביר רודיטי, "בשנים האחרונות פרץ אצלנו שחיין בשם בר סולובייצ'יק (שיאן ישראל ב־400 מטר חופשי – ד"מ), שמצטיין במרחקים הארוכים ומציב עבורי אתגר אמיתי. הוא כרגע נמצא בקולג' בארצות־הברית ואני כבר מחכה שיגיע לארץ, כדי שנוכל להתמודד יחד".
מדליה במשחקי פריז 2024 זו מטרה ריאלית עבורך?
"זה החלום שלי, המטרה הכי גדולה ואני מאמין שזו בהחלט שאיפה ריאלית. כדי להגיע לרגע הזה, אצטרך בשנתיים הקרובות לרשום קפיצה משמעותית מבחינה מקצועית. אני צריך לשפר את המהירות ב־1,500 מטרים, לשפר אלמנטים בשחייה במים הפתוחים ולהתחיל לרשום הישגים משמעותיים יותר באליפויות הגדולות, אסור לי לעמוד במקום. כרגע המיקוד שלי הוא באליפות העולם שתתקיים בסוף יוני ובאליפות אירופה באוגוסט, שמקצה המים הפתוחים הוא ברמה זהה לזו של אליפות העולם, בגלל האיכות הגבוהה מאוד של השחיינים האירופאים".
מה דעתך על מצבו של ענף השחייה הישראלית?
"יש התקדמות גדולה בשחייה הישראלית בשנים האחרונות והרגשתי את זה מאוד במחזור האולימפי האחרון. יש שינוי גדול בגישה של האיגוד, הרבה אנשים פשוט באו מרצונם הטוב כדי לתרום מעצמם ולעזור, לי באופן אישי ולרבים אחרים, וההתקדמות הכללית גדולה מאוד. אין לי שום ספק שקורה אצלנו משהו חיובי כרגע ואני מרגיש שאנחנו בפתחה של תקופה ממש טובה".
יש לך זמן לעשייה מחוץ לעולם השחייה?
"הדחייה של האולימפיאדה גרמה לי לדחות את התחלת הלימודים האקדמיים שלי בשנה, אבל לאחרונה התחלתי ללמוד מדעי המחשב באוניברסיטת רייכמן (הבינתחומי הרצליה). השילוב בין הלימודים לאימונים הוא לא פשוט אבל בינתיים עובד, כרגע עבורי השחייה היא בעדיפות הראשונה, ואם אצטרך אאריך את משך הזמן שאסיים בו את התואר. בנוסף לזה, בזמן הפנוי שלי אם אני לא בים, אני אוהב לטייל בטבע ולראות ירוק בצפון".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בחמש. זכיתי לעבוד במה שאני רוצה ולעסוק בספורט שאני כל כך אוהב. זה לא מובן מאליו מבחינתי שסיימתי רביעי באולימפיאדה, התחרות הכי חשובה שהייתה לי בקריירה עד היום, והעובדה שהצלחתי להתעלות שם גורמת לי לאושר. אני אסיר תודה לשחייה, בזכותה אני פוגש אנשים טובים ועובר חוויות מיוחדות. רק עכשיו חזרתי ממחנה אימונים של שבועיים באיטליה, שם התאמנתי לצד שחיינים מהבכירים בענף הזה ולמדתי שיטות אימון חדשות. אני נהנה מאוד מכל מה שקורה לי בחיים עכשיו".
