היה לי חבר טוב שהיינו קרובים", מספר למצלמה במשפטים קצרים ודוקרים אחד מגיבורי הסרט "מוטלים בספק", "היינו עושים דברים ביחד, היינו יוצאים, שותים, לפעמים היינו הולכים לרכבת, לפסי רכבת, והיינו עושים רולטה רוסית, ושנייה לפני שהרכבת הייתה עוברת היינו קופצים, עד שקרה את מה שקרה ואמא שלו לא מפסיקה להאשים אותי במה שקרה".
גם הסצנה מהפכת הקרביים הזו, כמו סצנות רבות לאורך הסרט, עשויות מאותו חומר גלם – החיים האמיתיים. "את הסיפור הזה חוויתי על בשרי כמורה לתלמיד שנהרג במשחק כזה", חושף הבמאי והתסריטאי אלירן אליה (32). "בסצנה אחרת, כשעדן, גיבור הסרט, מספר על אמא שלו שלקחה את המלגה שניתנה לו בשביל אבחון, ועשתה בכסף קניות של ירקות ב־400 שקלים – זו אמא שלי שלקחה לי את המלגה ועשתה בזה קניות של ירקות ב־400 שקלים ועד היום אני מנסה לסיים את התואר", הוא אומר בחיוך משועשע. "גדלתי כזה. אני עובד עם הנערים האלו, חי אותם ומלמד אותם. זה המון השראה מהחיים. מהיחסים שלי עם המשפחה שלי, מהיחסים עם התלמידים שלי ומהיחסים שלי עם עצמי".
סרט הדרמה האנושי שיצר אליה מביא לקדמת הבמה, בלי פילטרים, את החיים המקבילים שמתנהלים בחצר האחורית של החברה. עולמם של ה"מוטלים בספק" – נערים ונערות בסיכון – כפי שהוא משתקף בסרט, מטלטל בשבועות האחרונים עשרות אלפי צופים בבתי הקולנוע ברחבי הארץ. אל מלאכת כתיבת התסריט והבימוי ניגש אליה, איש חינוך ומורה לקולנוע, כשהוא מצויד בכבוד עמוק למושאי היצירה, היכרות אינטימית וארוכת שנים עם עולמם הקיצוני ובעיקר לב ענק שאִפשר לו להציץ מבעד לחומות ההגנה והקוצים. התוצאה היא תוצר אמין ומדויק מאין כמותו, אך מדיר שינה באותה מידה.
הסרט מגולל את סיפורו של אסי (רן דנקר, בהופעה בלתי נשכחת), תסריטאי תל־אביבי אבוד שנשלח לרצות עבודות שירות בגין תאונת דרכים שהיה מעורב בה כשנהג בשכרות. הוא מוצא את עצמו במקלט טחוב בבאר־שבע, מעביר בלית ברירה חוג קולנוע לחבורת נערי שוליים שנתונים ביתר הזמן במעצר בית ובפיקוח הדוק של שירות המבחן.
מבעד לשדה הקרב בכיתה, שכולל קללות בלתי פוסקות, מכות רצח וחפצים שעפים באוויר, רואה אסי אפשרות לתשועה הדדית ונשאב אל עולמם הפרוע של הנערים. הוא נקשר במיוחד לעדן (אדר חזאזי־גרש), נער מופנם ואלים המתגורר בשכונת מצוקה יחד עם אמו החד־הורית ואוסף למחייתו בקבוקים ופחיות למִחזור עבור קבלנים מפוקפקים. בין הנער שגדל על סף התהום ונראה כמו מי שעשוי לאבד שליטה על חייו בכל רגע נתון, ובין המדריך שמצוי במשבר קיומי, נרקמת מערכת היחסים שמטשטשת את החלוקות ההיררכיות והמיידיות בין נורמטיבי למופרע. הקשר מאפשר חיפוש משותף אחר תחושת בית, שייכות ודמות אב. יחד ולחוד הם נעים במסלול חיפושים ותלישות. בנסיעות ליליות במוניות שירות בתל־אביב המנוכרת, בספסלים בגינות ציבוריות חשוכות, בבלוק העלוב שבו ממתינים תבשיליה של אמו של עדן, ועד לסצנת הסיום של הסרט, שכבר נאמר עליה שהיא מהרגעים העוצמתיים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי.
ילד טוב אור–יהודה
בשבועות האחרונים מאז יצא הסרט לאקרנים, אליה מסתובב מעבר לים בין שטיחים אדומים ופסטיבלים נוצצים. גם בארץ נוחל סרטו הצלחה וקוצר שבחים מהמבקרים. אבל אוויר הפסגות הקולנועי לא מבלבל אותו. בפשטות ובלי גינונים הוא מציג את עצמו קודם כול כמורה, איש חינוך. רק אחר כך כבמאי. "אני חושב שההצלחות שלי בחינוך הן גדולות יותר מההצלחות שלי בקולנוע, ואני גאה בהן יותר", הוא קובע.
בפתח הריאיון איתו הוא בכלל מוטרד מהודעה שקיבל מנער אחד, תלמיד כיתת "אתגר" (תלמידים על סף נשירה שרובם לא משלימים תעודת בגרות) בתיכון יובלים באור־יהודה שבו הוא למד בעצמו ומלמד כבר קרוב לעשור במגמת קולנוע. "זה ילד מה'מוטלים בספק' שעושה את כל המאמצים כדי להיכנס אליי למגמה אבל המדיניות של משרד החינוך לא מאפשרת לו", הוא מספר. "כבר שנה שאני במלחמה על תלמידי אתגר. נוצר מחדל, שבגלל שהם במסלול טכנולוגי אין להם זכות בחירה, והם מחויבים להשתעמם שלוש שנים במגמת כלכלה ומִנהל במקום ללמוד את מה שהם רוצים. בינתיים הילד הזה מביע מחאה ולא מוכן להיכנס לבית ספר עד שייתנו לו זכות בחירה ללמוד קולנוע. והוא הכי צודק בעולם".
למעשה, עולמות החינוך והקולנוע שלובים אצל אליה זה בזה ואת כוחם התרפויטי חווה בעצמו כבר מילדות. הוא גדל בשיכונים של שכונת שפרינצק באור־יהודה מתחת למטוסים הרועשים שהרעידו את הדירות בשכונה הזנוחה. "ילד טוב מבית טוב. לא הייתה עבריינות אבל גם לא כסף", הוא נזכר. בתיכון נשלח עם יתר המופרעים למגמת קולנוע, ולמזלו גילה את החיבור שלו לתחום.
לאחר שירות צבאי בגבעתי החל ללמוד בבית הספר לאמנות "קמרה אובסקורה", כשיום אחד קיבל טלפון ממנהלת התיכון שלמד בו. "היא אמרה לי 'אתה חייב לבוא להציל שמונה תלמידים באתגר שהמורה שלהם ברח חודש לפני הבגרות'. הגעתי לחודש ונשארתי תשע שנים", הוא נזכר, "נמשכתי לחינוך ולהוראה, ראיתי איך ילדים עוברים תהליך ולאט־לאט הבנתי שחינוך לאמנות זה דבר מאוד מיוחד באזורים האלו".
המגמה שהתחילה עם שמונה תלמידים מוחלשים בתוך מקלט היא היום אימפריה של 137 תלמידים מכל מסלולי הלימוד שכוללת אולפן ענק ומקצועי, ארבעה חדרי עריכה וציוד מתקדם. "משנה לשנה נהיה יותר באזז סביב המגמה והיום זו מגמת דגל שכדי להתקבל אליה צריך לעשות אודישנים". בפועל, אליה מעביר את כולם, כולל העדפה מתקנת לילדים שמידת התאמתם מוטלת בספק.
דראפט בשבעה ימים
אל המסע שבסופו נולד סרטו הנוכחי יצא אליה בעקבות חניך שהכיר כשהתנדב, בדומה לגיבור הסרט, כמדריך בחוג קולנוע לנוער בסיכון בבאר־שבע במסגרת פרויקט של עמותת ידידים. "הקבוצה בבאר־שבע הייתה קבוצה צבעונית וכריזמטית, והנערים שם משכו אותי באנרגיות המשתוללות שלהם ובקסם שלהם. ראיתי אותם כבני אדם. ככה הכרתי את עדן. כשהייתי שם לא חשבתי בכלל על הסרט. הבאתי מצלמה והתחלתי לתעד את הקבוצה. ראיתי שם סיפור, אבל לא יכולתי לעשות עם זה שום דבר, גם לא דוקומנטרי, כי הם חבר'ה שאי אפשר לצלם אותם. אז זנחתי את זה ועזבתי את החומרים. הם מצידם נמשכו למדיום הזה ועדן כתב תסריט מקסים על החיים של נוער בשכונות מצוקה וגם על רצח".
זיהית בו אז משהו אלים יותר?
"לא. לא. ההפך. התחברתי אליו, אני חושב שיותר מכולם. בשלושה חודשים שהייתי שם נוצר בינינו קשר".
עדן הוא עדן אוחיון, ששנתיים אחר כך דקר למוות את גדי ויכמן בבאר־שבע, רק כי העיר לחבורת הנערים בגינה מתחת לביתו לשמור על השקט. הרצח המיותר זעזע את המדינה ואליה גילה את המעורבות של החניך שלו באירוע באיחור ולגמרי במקרה, כשנתקל בכתבה ב־ynet שעסקה בפושעים שמתחזקים בין כותלי הכלא. "גללתי את הכתבה למטה ופתאום ראיתי תמונה של עדן ומתחתיה היה כתוב 'עדן אוחיון. הוא לא שם כיפה לפני שהוא רצח'", הוא נזכר, "אני מרים את העיניים מהתמונה, ומתקשה להאמין. אני זוכר את עצמי מתקשר סהרורי לרכזת הפרויקט ומבקש שתגיד לי רק כן או לא, למרות שכבר ידעתי את התשובה".
לאחר שבוע של הלם פתח אליה את החומרים שצילמו עדן וחבריו. "אני רואה את עדן, ומה שאני רואה בחומרים לא התחבר לי לילד הזה שעכשיו יושב בבית סוהר, וידעתי שמה שאני רוצה לעשות זה לספר את הסיפור של הילדים המנותקים האלה. ככה נולד 'מוטלים בספק'".
"דראפט ראשון של 'מוטלים' כתבתי בשבעה ימים. ננעלתי בבית ולא יצאתי שבוע. עם השנים אתה מתבגר, לומד על עצמך ואז מכניס את עצמך לתסריט ועושה לזה אינטרפרטציה. יש המון ממני באסי ויש המון מהילדות שלי בעדן של הסרט".
יש ביקורת על כך שהסרט מגלה אמפתיה ואפילו הבנה לרוצח.
"לא עשיתי סרט על רוצח, עשיתי סרט על בן אדם. אם מדברים על עדן אוחיון, אני לא מוריד ממנו את האחריות. הוא נשפט על רצח ומרצה מאסר עולם ואף אחד לא ינקה אותו ממה שעשה, אבל אני כיוצר, כאמן, לא יכול לשפוט את הדמויות שלי, כי אז הן יֵצאו מאוד חד־גוניות, מאוד שטוחות. ההפך, אני מזדהה עם הדמויות, אני לומד לאהוב אותן. אני יוצר אותן עמוקות ולא שופט אותן".
את חבורת המוטלים בספק בסרט מגלמים 11 נערים ונערות חסרי ניסיון קודם במשחק קולנועי, בטונות של כישרון ואותנטיות. שבעה מתוכם הם תלמידים של אליה בעבר ובהווה. "מההתחלה ידעתי שאני הולך ומלהק את הדבר האמיתי, קשה כמה שזה יהיה, ובאמת, הם מתפוצצים על המסך", הוא מסביר ומתאר את תהליך הליהוק שכלל, איך לא, גם תהליך חינוכי משמעותי. "היינו מסתובבים בלילות בגינות ציבוריות, בפארקים, פונים לקבוצות של ילדים ומבקשים מהם להעלות ללינק שפתחנו שתי תמונות שלהם ופרטים בסיסיים. אחר כך הם לא האמינו שבכלל רוצים אותם לסרט, הייתי צריך לשכנע אותם שיבואו לאודישן. באחת הפעמים כשעשיתי אודישן במשרד של ההפקה בשרונה אני שומע צרחות, יוצא החוצה ורואה את ההנהלה של המתחם רודפת אחרי הילדים כשהם עירומים. התברר שהם התערבו על חמישה שקלים מי נכנס לשחות בבריכת דגי הנוי.
"היו לנו ארבעה חודשים אינטנסיביים שכללו סדרת חינוך, ולאט־לאט רתמתי אותם אליי בקשר אישי. זו עבודה משוגעת, צריך לא לוותר, ולהשקיע המון נחישות ועבודה אמוציונלית.
"הם עברו בהתחלה שיעורי משחק עם מורה כשאני רק משקיף מהצד, מתחיל לבנות את הקבוצה, לאחר מכן הם קיבלו טקסטים והייתי עובד איתם סצנה־סצנה, עוד לפני הבימוי, שיבינו מה זה טקסט וסאבטקסט, ואיך בכלל ניגשים לטקסט. בגלל שליהקתי ילדים אותנטיים הם הגיעו אלינו מפוזרים והשתנו ב־180 מעלות. לאחרונה לקחתי אותם איתי לפסטיבל באיסטנבול ואת רואה שהם נשארו הם עצמם, אבל השתנו להם החיים. הם ייצוגיים, ומשהו בקשב השתנה".
כשצופים בסרט ניכר שהמאמצים השתלמו. ההקנטות בין השחקנים, שפת הגוף הדרוכה וההישרדותית, האלימות המתפרצת והכבושה והדיאלוגים הישירים והבוטים כל כך אמיתיים, שלפעמים קשה להאמין שמדובר בתסריט כתוב ומבוים. אליה מצידו רצה "שאנשים ירגישו בעיטה בבטן ושהסרט ירדוף להם את התודעה".
בשבועות האחרונים מסתובב הבמאי הצעיר עם הסרט בעשרות הקרנות ברחבי הארץ, בפריפריה ובמרכז ונפגש עם מגוון קהלים בהם אנשי חינוך, טיפול, עובדי נוער והורים מחד ונוער על כל גוניו מאידך. הנושא מעורר אותם לדיון על חינוך, הצבת גבולות וקשר אישי. "למדתי תוך כדי העבודה על הסרט שההצלחה שלו היא לא מובנת מאליה. להגיע למאה אלף צופים בקולנוע הישראלי, ועוד עם דרמה חברתית כל כך קשה ופריפריאלית, זה מטורף".
לדבריו, בישראל לא נעשים מספיק סרטים חברתיים. "זה עובדתי. לא נוצרים פה מספיק סרטים חברתיים לעומת החומר החברתי שהמדינה הזאת מייצרת. מתעסקים המון באישי. לאחרונה יש שיפור וזה מבורך, וקרן הקולנוע כן מממנת סרטים חברתיים של יוצרים מהפריפריה כמוני ותעשיית הקולנוע כן נותנת להם מקום, אבל זה התפתח בשנים האחרונות".
אילו תגובות אתה מקבל?
"אני עמוס בפניות ובתגובות, אנשים כותבים הודעות שלפעמים כשאני קורא אותן אני חושב שעובדים עליי. הסרט חוצה קהלים. ילדים שמגיעים מהעולמות של הסרט אומרים לי תודה שנתת לנו ביטוי, שהפניתי אליהם זרקור. לא עשיתי סרט על ילד אחד וגם לא על 11. היום בישראל יש 400 אלף ילדים וילדות, נערים ונערות, שנמצאים במצבי סיכון ורובם ללא מסגרות נורמטיביות. 'מוטלים בספק' מוקדש להם. כשאני פוגש בני נוער שלא מגיעים מהמקום הזה, הם אומרים לי תודה שחשפת אותנו לאוכלוסיות שאנחנו לא מכירים, לילדים בגיל שלנו שלא פגשנו.
"אמא אחת שיצרה איתי קשר בפייסבוק וביקשה ממש שאתקשר אליה, סיפרה לי שיומיים אחרי הסרט היא לא הלכה לעבודה ולא הצליחה לתפקד. היא התקשרה לבוס שלה ואמרה 'אם אתה רוצה אותי, אני לא מסיימת יותר לעבוד בשבע בערב. אני מסיימת בארבע והופכת להיות אמא מכילה וקשובה יותר'. הרבה אנשים כתבו לי שהסרט גרם להם ללכת ללמוד חינוך בדגש על חינוך לאמנות. זו המוטיבציה שלי בחיים, לקדם את התחום הזה, ואני מרגיש שזה קורה בזכות הסרט. אני מאמין שאחד התפקידים של האמנות בין היתר הוא להוות סוכן שינוי חברתי־תרבותי. אני חושב שזה מה ש'מוטלים בספק' עושה ואני יודע את זה עכשיו, בדיעבד".
המציאות בסרט מייאשת. התחושה היא שלמרות הניסיון לשרוד את המצוקה והאלימות באמצעות האמנות והקולנוע, אין לנערים באמת תקווה.
"בגלל שרציתי שהצופים יֵצאו עם ההבנה שיש לב ותקווה לילדים האלה בחרתי לסיים את הסרט בצורה מאוד לא פשוטה וקשה. בתודעה של הצופה זה מניע לפעולה. אם הייתי מסיים את הסרט, ויש תחושה כזאת לרגע, בהפי־אנד, אני מבטיח לך שלא היית מרימה אליי טלפון, לא היו באים מאה אלף איש וזה היה נשאר איפשהו מאחור עם צפיות בודדות. החיים שלי כאלירן הם שם, באזור הזה, אבל דווקא כבמאי אני חושב שהמניפולציה לסיים בקשה זה כדי לייצר תקווה ואופטימיות במחשבה, אנשים שוקעים לתוך זה".
אתה פוגש את אלו שכן הצליחו לצאת ממעגל האלימות והעבריינות ואת אלו שלא – מה ההבדל ביניהם?
"המון נחישות ואמונה. אני חושב שאלו שלא יוצאים מזה הם די קורבנות של הנסיבות. כשאתה חי בסביבה חברתית עבריינית אתה בנקודת פתיחה מאוד־מאוד נמוכה, זה לא פשוט לצאת ממנה".
ההבדל הקטן
"לילה אחד בפסח, אחרי ההגדה, ברחתי מהבית והלכתי לישון עם דניאל על הגשר", משתף את המצלמה נער נוסף בסרט, "באמצע ההגדה יש את המכות־מצרים – דם, צפרדע, כינים וכל זה שזורקים את היין לקופסה, אז דודים שלי הוסיפו גם ערפאת, סדאם חוסיין, רבין, ואני אמרתי רותי, יענו אמא שלי, דוד שלי שפך עליי את כל הקופסה עם היין וברחתי מהר החוצה, הלכתי לדניאל שיבוא לישון איתי על הגשר, הייתי מסריח מיין, לא נרדמנו אז זרקנו אבנים מהגשר, נודר לא רצינו על מכוניות, רצינו בין מכוניות, ואבן אחת פגעה במכונית שחזרה מארוחת חג, המכונית התהפכה, מלא דם ובכי, מזלנו שאף אחד לא מת".
גם עדן אוחיון טען להגנתו במשפט הרצח כי לא התכוון שגדי ויכמן ימצא את מותו באירוע. זהו מוטיב החוזר על עצמו בסרט ומעלה שאלות על אובדן שליטה ועל יכולת הבחירה של אלו החיים בשולי החברה. "אחד הנערים מהקבוצה בבאר־שבע שנמצא בקשר איתי עד היום אמר לי פעם: 'ההבדל ביני לבין עדן זה שמי שאני דקרתי נשאר בחיים'. זה משפט מטורף", אומר אליה. "ליוויתי את הבחור הזה לגיוס. הצבא לא רצה אותו אבל הוא רדף אחרי העובדת הסוציאלית וקצינת המבחן, שלח מכתבים ועניינים כי הוא האמין בעצמו. בסוף שמו אותו בחוות השומר, הוא התגייס לגולני והגיע לשרת בחפ"ק של המג"ד".
