ג'קו סטריט היא לא מסעדה להגיע אליה באופן ספונטני. היא לגמרי מסעדה לאירועים, לחגיגות, לציון של דברים משמחים. ולמרות זאת, נכנסנו אליה שלושתנו ככה בלי לתכנן, כשעברנו ברחוב ואחד מאיתנו מלמל שהוא רעב.
בחלל הכניסה למסעדה היה ריח חזק. בארי שואל "מה זה הריח הזה?" אני עונה לו שזה ריח של בושם אופנתי לגברים. הוא שואל "למה יש אותו?" אני גם שואלת, ואלון מזכיר לי שגם בפעם הקודמת שבאנו קיבל את פנינו אותו הריח כי זו מסעדה שחוגגים בה.
זו הפעם השלישית שאנחנו פה: בפעם הראשונה היה קשה מבחינה חברתית, בפעם השנייה היה תפריט דגים (מעולה!!) בשבוע של ט' באב, ורק עכשיו אנחנו בנחת, יכולים לספר לכם כמה טוב פה.
התחלנו עם "חציל ותמרים" – חציל קלוי עם תמרים בטמפורה, עגבניות, צנוניות, פיסטוקים וכוסברה. הבשורה של הארוחה מבחינתי היו התמרים המטוגנים שהוגשו רק כעוד מרכיב קטן, שלא לומר "קישוט" במנה של חציל קלוי. הטעם והמרקם הפציח והגאוני שלהם ניצחו לגמרי על כל המנה, והדגישו את גוני הטעם החמוצים־מתוקים שהיו בה. זו הייתה מנה נדיבה וצבעונית שממש כיף לאכול גם בלי לחם.
המשכנו עם ברוסקטה של דגי ים – האחת עם טונה אדומה, קרם ווסאבי, בצלצלי שאלוט וצנוניות כבושות והשנייה עם דג ים כבוש, תלתלי בצל ירוק, איולי חרדל וקיווי. שתיהן היו יפהפיות למראה וענוגות לחֵך – זכאי חוג'ה, השף והבעלים של המקום (שעל שמו קרויה המסעדה), יודע לשלב טעמים עזים בעדינות נדירה.
מימין למטה בתפריט מופיע לו "סיגר מרוקאי" ויש גם חריימה סלמון, רביולי כורדי ופריקסה. נראה כאילו יצאנו להפלגה במימי הים התיכון באונייה שמגישים בה גם מנות מהצד השני של העולם. כמו מין ערב־רב של עמים ומסורות שהתקבצו בתפריט אחד, אבל כשהכול כל כך טעים אז לא ממש אכפת לי. הבו לי עוד מזה.
הסיגרים המרוקאים היו ארבעה סיגרים ארוכים ופריכים מ"מלסוקה" – עלי בריק שמולאו בחלקי פנים (שקדים וכבדים) מטוגנים ומתובלים היטב. הם גולגלו בצורה הדוקה ויפה והיו פריכים וטעימים להפליא. לצידם הוגשו טחינה ועגבניות מרוסקות, וגם בצל ירוק חרוך שקצת היה מיותר בעיני כולנו וחזר למטבח.
רק אצל ג'קו תוכלו לקבל צלחת עם ניוקי, סלט טורקי ובאק צ'וי אפוי. ושוב, כשזה עובד – למי אכפת? הניוקי היו חרוכים, כמעט שרופים (בקטע טוב) אך עדיין שמרו על רכות וקלילות מבפנים. מעליהם נח לו פילה לוקוס עם אותן התכונות בדיוק, עורו חרוך היטב ובשרו רך ונימוח. מושלם. קשה לרגש את אלון באוכל כשהוא נשוי לבחורה כמוני, אבל הנה, ג'קו הצליח ובענק: אלון עדיין חולם על המנה. הוא הרגיש כאילו הוא מסתובב בבופה עשיר ומעמיס על הצלחת את הדברים הכי טובים, רק שהפעם מישהו עשה את זה בשבילו.
מנת הפרגית בפחמים קצת החווירה מול כל מה שישב על השולחן, אבל גם היא לא נעדרה אפילו שמץ אחד של עדינות והבנה קולינרית. פרגית צלויה בעשבי תיבול עם תפוחי אדמה אפויים ורכים, לצידם היה גם סלט בורגול שאני לא יודעת איך הוא, כי בארי התביית עליו עוד לפני שהספקתי לטעום. ואז הקינוח, שהיה פשוט מטורף. אחד היפים שראיתי, גם בשילוב הצבעים וגם בקומפוזיציה על הצלחת. היה בו זוהר מהמם, וכל כך הרבה דברים מעולים: תפוחים טריים מצופים באבקת סומק חמצמצה, קונפי תפוחים מתובל וריחני, קרם וניל, חתיכות קראנצ'יות של קדאיף, סורבה צ'אי אלוהי ורוטב טופי מלוח. תענוג צרוף.
