כבר בביקורת הדרכונים בעמדה של אנדרו, פקיד ההגירה חמור הסבר, היה ברור לי שהפעם משהו כאן שונה. אחרי שהוא החתים לי את ויזת העיתונאי לארה"ב הוא שאל אותי האם יש לנו בישראל חופש עיתונות. הרמתי גבה ועניתי לו שהחופש מוחלט. לשיחה הקשה בינינו לא ציפיתי. "למה אתם הורגים את הפלסטינים. אתם עם טנקים ומטוסים והם בלי כלום", הוא האשים והבהיר ש"כל הנשק שלכם וכל מה שיש לכם זה בזכותנו האמריקנים, תזכור את זה טוב טוב". התחלנו להתווכח על יחסי דוד וגוליית והטרור שמולו אנחנו בישראל מתמודדים אבל זה לא עזר לי. מזל שהוויכוח התנהל אחרי שחותמת הכניסה הכחולה כבר הוטבעה בעמוד הדרכון שלי וכך יכולתי להסתלק לי בשקט מהסיטואציה המלחיצה.
"זה נהיה מאוד טרנדי לשנוא את ישראל והעניין הזה הפך להיות חלק מהחבילה אם אתה רוצה להיות ליברל או דמוקרט כאן בניו־יורק", מספרת לי אופיר דיין (24) על בייגל ואייס קפה בבית הקפה "חלב ודבש" הצמוד לטיימס סקוור, הכיכר התוססת ביותר בעולם. לפני שנתיים ראיינתי את אביה, דני דיין, בשבוע הראשון לכהונתו בתפוח הגדול כשגריר ישראל בניו־יורק. לא אופיר ולא הוא דמיינו אז כי בתוך שנתיים, בתו היחידה תשתחרר מהשירות הצבאי כקצינה בדובר צה"ל ותצטרף אליו לעיר הגדולה. הצעירה הצנומה הזאת הספיקה לחולל מהומות מאז הגיעה לכאן לפני שנה ומצאה את עצמה משמשת כשגרירת ישראל הלא רשמית באוניברסיטת קולומביה המפורסמת במנהטן.
היא מחוברת 24/7 לחדשות בישראל וחיה אותן. הריאיון שלנו מופסק מפעם לפעם עם עוד פוש שהיא מקבלת מאחת מאפליקציות החדשות הישראליות, כאילו אנחנו יושבים במרכז ירושלים. "אבא שלי עבר לפה כשעוד הייתי בצבא ואחרי שהשתחררתי הוא הציע שאני אבוא ללמוד כאן לתואר ראשון", מתארת דיין את הנסיבות שהביאו אותה הנה. "החלטתי שאני מגיעה רק אם זה ללימודים באוניברסיטת קולומביה שמדורגת כאוניברסיטה הכי אנטי־ישראלית ואנטישמית בארה"ב לפי מספר מגזינים יהודיים אמריקניים. בעיניי אם אני באה לפה זה חייב להיות בשביל שליחות מסוימת". דיין ידעה שהמשאלה שלה היא עניין בכלל לא פשוט. קולומביה נחשבת לאחת האוניברסיטאות הטובות ביותר בארה"ב. כשקיבלה את ההודעה שהתקבלה ללימודי מדעי הפוליטיקה והמדינה היה ברור לה שזה המסלול הנכון עבורה. "הלימודים כאן מרתקים ושונים מאוד מכל מה שמוכר בארץ, אבל מצד שני לצערי גיליתי כאן עד כמה שונאים אותנו, עוד הרבה יותר מאשר דמיינתי".
BDS הוא רק הסימפטום
בתוך זמן קצר מאז החלה את הלימודים האקדמאיים שלה היא כבר הפכה לחברה בתא "סטודנטים תומכים בישראל" (Students Supporting Israel – SSI) ופועלת רבות עם חברים שגייסה, מרביתם יהודים אמריקנים מקומיים, למאבק בתנועות החרם שמובילות את הטון בקולומביה. תא הסטודנטים SSI הוקם ב־2012 במינסוטה בידי שני אחים ישראלים יורדים שנחשפו לשבוע האפרטהייד הישראלי, פסטיבל שנאה שכיח באוניברסיטאות ברחבי העולם. אל מול התעלמות כמעט מוחלטת של מדינת ישראל מהנעשה בקמפוסים בזירה הזו, הוקם הארגון והיום הוא כולל כ־50 סניפים באוניברסיטאות בארה"ב, קנדה, צרפת ואפילו בישראל, באוניברסיטה העברית בירושלים ובמרכז הבינתחומי בהרצליה. "המטרה שלנו היא להיות ארגון לא פוליטי. אנחנו לא מזדהים לא עם הילרי ולא עם טראמפ, לא עם ביבי ולא עם גבאי. המטרה שלנו היא להגיד שתמיכה בישראל היא לא אמירה פוליטית ואנחנו מבקשים להציג את הנרטיב הישראלי בצורה הטובה ביותר", מסבירה דיין.
היא טוענת כי בישראל לא מתחילים אפילו לדמיין עד כמה קונה לה תנועת ה־BDS מקום ועוצמה בקרב הסטודנטים הצעירים בארה"ב בכלל ובניו־יורק בפרט, שמוצאים במאבק הפלסטיני הזדמנות למעורבות חברתית ול"תיקון עולם" על פי אמונתם. "כל השיח כאן הוקצן מאוד בשנים האחרונות. מנגד אתה יכול לשמוע בכירים בישראל וגם כאן שטוענים כי השיח המוקצן הוא רק באוניברסיטאות ושזה בסדר כי הם אנשים צעירים ומלאים בכוח ועדיף פשוט להתעלם מזה. אבל זו טעות, כי הצעירים האלו מסיימים ללמוד באיזשהו שלב ולוקחים את העמדות שלהם גם לחיים האישיים וצריך לזכור כי בסופו של דבר במקומות כמו קולומביה, שזו אוניברסיטה מאוד נחשבת, הסטודנטים האלו יהיו בסוף סנטורים וחברי קונגרס ושופטים, ואנחנו ניתקל בבעיה מאוד חמורה כי היום המיינסטרים בכל האוניברסיטאות כאן הוא לא לאהוב את ישראל וזה בלשון המעטה".
אופיר בוערת. היא מסבירה על "אוטומט" ומנסה לשכנע עד כמה המציאות מורכבת ודורשת תשומת לב ובעיקר מודעות שלנו בישראל למה שקורה במדינה שנחשבת לחברה הטובה ביותר שלנו ברחבי תבל. ובאמריקה כמו באמריקה, הכול קשור זה בזה והמתיחות בין מחנות טראמפ וקלינטון משפיעה אף היא על הסוגיה הישראלית. "כל ההקצנה הזאת בקמפוסים, היא שיקוף של הפוליטיקה האמריקנית שהיא מאוד מחולקת למחנות קיצוניים. או שאתה ליברלי או שמרן. אין באמצע. ולצערי לתמוך בישראל הופך להיות יותר ויותר בצד של השמרנים. העניין הוא שארה"ב זו מדינה עם המון מהגרים והם מעדיפים את הדמוקרטים ולא את הרפובליקנים". בשבוע שעבר פורסמו בארה"ב נתוני האבטלה שדווחו כנמוכים ביותר מזה שנים רבות. "נכון שארה"ב היא לא ניו־יורק ולא לוס־אנג'לס בסופו של דבר, ולמרבית האזרחים אכפת רק לקום בבוקר אל הטנדר שלהם, להשיג פרנסה ולחיות טוב. לא אכפת להם מכל הדיונים שנעשים כאן אלא מהתכלס וכמו שאנחנו רואים טראמפ באמת מטפל בתכלס. לצעירים בקמפוסים פחות אכפת משיעור האבטלה היורד כי הם ממילא סטודנטים אבל כן אכפת להם להיות לוחמי צדק חברתי ולצערנו חלק מההגדרה להיות לוחם צדק הוא להיות נגד ישראל, שזה ביטוי מובהק לאנטישמיות".
אבל יטענו אנשי ה־BDS כי אין להם דבר נגד היהודים אלא נגד הכיבוש הישראלי.
"זה מה שנוח להם להגיד. יש לנו בעיה מאוד חמורה בדרך שאנחנו נלחמים ב־BDS. אנחנו לא נלחמים באנטישמיות ולא באנטי ישראליות אלא בתנועות החרם. הם לא הבעיה אלא הסימפטום של הבעיה. הבעיה הגדולה היא אנטישמיות, ותנועת ה־BDS היא דרך הפעילות למטרות אנטישמיות. אז פעם היה נאציזם, ואני לא משווה חס ושלום, ובתקופות אחרות זה היה משהו אחר, אבל זו לא באמת המלחמה שלנו. מדינת ישראל צריכה להילחם באנטישמיות ובשנאת ישראל כי אם לא יהיה BDS אז יהיה כלי אחר שבאמצעותו ישנאו אותנו. תנועות החרם הן אנטישמיות גמורה כי בין השאר לא באמת אכפת להם מהפלסטינים, כי אם היה אכפת להם מהפלסטינים הם היו מדברים על האפרטהייד בלבנון – לגבר פלסטיני בלבנון אסור על פי חוק להינשא לאישה לבנונית, ככה נראה אפרטהייד. לא אכפת להם מעשרות אלפי הפלסטינים שנטבחים בסוריה ומורעלים בגז. לא אכפת להם שמשפחה אחת בירדן שולטת בשמונים אחוז מהאוכלוסייה שהיא פלסטינית".
הם טוענים שישראל היא דמוקרטיה ולכן מצפים ממנה ליותר.
"אם אתה לוקח את כל מדינות העולם ומעמיד אותן בפני איזשהו סטנדרט ואז אתה לוקח את המדינה היחידה בעולם שהיא יהודית ומעמיד אותה בסטנדרט אחר – זו אנטישמיות. אם חס ושלום בצרפת היה משתולל טרור כמו בארץ, נראה לך שמישהו היה מעז לומר להם לא לירות?"
אבל צרפת היא לא כובש על פי השקפתם.
"הבעיה העיקרית כאן בניו־יורק היא שאנשים מסתכלים עלינו ככובש כי הם לא רואים איך העם היהודי קשור לארץ ישראל. מבחינת רוב האנשים פה, שמסתכלים על עצמם כחכמים מאוד, הם לא פותחים אפילו גוגל. הם רואים את הישראלים ככובש קולוניאליסטי מאירופה, האדם הלבן שבא להשתלט על האדם החום. הם לא מבינים שהסיטואציה של העם היהודי שונה מכל סיטואציה של עם אחר בעולם. הם משווים את היהודים לאמריקנים ולאינדיאנים שחיו כאן ביבשת לפניהם. הם משווים לבריטים ולהודים ולא מבינים את ההבחנה. הרבה יותר קל לשנוא בלי לבדוק. הם לא טורחים לראות שכל מה שמשותף ליהודים מאתיופיה, מתימן, מלוב וממרוקו הוא שכולם הגיעו לגלויות האלו מישראל וחזרו אליה אחרי גלות ארוכה. אף אחד לא שלח את היהודים לכבוש עם אחר. הם רואים את היהדות כדת ולא כעם ולכן לא מבינים למה לדת מגיעה מדינה ולא מצליחים להבין שאנחנו היינו עם ישראל עוד לפני שקיבלנו את הדת וזו דת שלא דומה לנצרות או לאסלאם".
"תמיד הייתי שגרירה"
דיין מדברת בלהט על מושגים יהודיים, מאוהבת בהיסטוריה של עם ישראל, מקפידה לעלות להר הבית בכל הזדמנות כשהיא מבקרת בישראל ומחכה לגאולת עם ישראל השלמה. ולא, היא לא דתייה. מבולבלים? גם אני. "אני צמה ארבעה צומות בשנה ומגדירה את עצמי מאוד יהודית. אני צמחונית ושומרת כשרות אבל לא מגדירה את עצמי דתייה כי אני לא שומרת שבת ולא שומרת מצוות עד כמה שהייתי רוצה. אני משתדלת לעשות כמה שאני יכולה אבל לא אהיה צבועה ואגדיר את עצמי כדתייה".
אופיר דיין היא כאמור בת יחידה להוריה. עינת, האם, היא בכירה באוניברסיטת אריאל שבשומרון ונשארה בארץ. הם מקפידים להתראות ולבלות ביחד בכל החגים ובחופשות בין הסמסטרים. עינת מגיעה לבקר את בעלה ובתה בניו־יורק או שאופיר חוזרת לביתם שבמעלה־שומרון, יישוב קהילתי מעורב של דתיים וחילונים. משפחת דיין נטועה עמוק במחוזות הימין. עינת דיין הייתה פעילה פוליטית בעבר ויו״ר מטה הדור הצעיר בתנועת התחיה. דני האב, ממוצא ארגנטינאי, היה מראשי תנועת "התחיה" בשנות השמונים המאוחרות והתמודד במסגרת המפלגה לכנסת ב־88' וב־92'. לקראת הבחירות לכנסת העשרים התמודד בפריימריז לרשימת הבית היהודי אך לפני הבחירות פרסם מכתב תמיכה בליכוד ובראש הממשלה בנימין נתניהו.
דיין ג'וניור מספרת כי היא גדלה לתוך תנועת בית"ר ולעשייה הפוליטית וכמו אביה, שהפך להיות "שר החוץ" של מועצת יש"ע בעולם, לאחר שסיים את כהונתו כיו"ר המועצה, גם היא ראתה בחייה שליחות. "אני לא חושבת שזו הייתה החלטה מודעת, אבל בסופו של דבר בכל שלב בחיי הייתי מייצגת של משהו במקום כלשהו. זה חלק מהאופי שלי, שכנראה קיבלתי מהמשפחה. גם בארץ, למדתי בכפר־סבא בעיר סופר־אדומה בתור מתנחלת, וגם אז ראיתי את עצמי מין שגרירה של המתנחלים בקרב אנשים שלא כל כך מבינים את זה. זה לא שהגעתי לקולומביה ואמרתי לעצמי שאני הולכת להיות נציגה של מדינת ישראל באוניברסיטה הזאת אבל בסופו של דבר כשאומרים על המדינה שלי שהיא מדינת טרור אז אני שומעת 'אופיר היא טרוריסטית ורוצחת' ואני לא יכולה לשתוק".
אחת הבעיות המורכבות והמעניינות שהיא נתקלה בהן בפעילות הציונית בקמפוס היא הקושי שלה לקבל שיתוף פעולה וסיוע במאבק דווקא מהסטודנטים הישראלים דוברי העברית שלומדים בו. "הרוב המוחלט של הישראלים שלומדים באוניברסיטאות בארה"ב בכלל ובאלה הליברליות בפרט, לא מעורבים בכל העניין הפרו־ישראלי. זה קורה משני טעמים לדעתי: קודם כול ישנם האנשים שבאמת מפחדים, וזה פחד לגיטימי. יש כאן אתר אינטרנט נפוץ מאוד שמקדם תעמולה פלסטינית מהצד הנמוך ביותר ויש פה כמה חבר'ה פרו־ישראלים שפרסמו עליהם כתבות שקריות, כמו למשל שהם רצחו פלסטינים, שהם מרביצים לסטודנטים בקמפוס, והם חוששים לחייהם ולא רוצים להיות חלק מהמאבק הזה. הסוג השני הוא של כאלה שחשים שהם הגשימו את חלום חייהם והגיעו ללמוד בעיר הגדולה במנהטן, ולא כדי להיות ישראלי אלא כדי להרגיש את החוויה האמריקנית ולחיות חיי קולג'. להיות פעיל פרו־ישראלי כאן זה לא בדיוק החיים היפים של 'אמריקן פאי' (קומדיית נעורים אמריקנית, י"ק). אני לא יכולה להאשים את אלו שמפחדים כי זו באמת לא חוויה סימפטית וסיטואציה לא נעימה".
את מרגישה בטוחה מספיק להסתובב כאן תחת הזהות הישראלית־ציונית המוצהרת שלך?
"עד לפני חודש וחצי האמנתי שאם קורה לי משהו בקולומביה יש כאן אבטחה ויש לי על מי לסמוך ויגנו עליי. היום אני כבר לא חושבת ככה. הגשנו להנהלת האוניברסיטה תיק עם 11 עמודים שבו פירטנו בצורה מאוד רצינית, כמו לבית משפט, רשימה של חוקים שהקבוצות האנטי־ישראליות הפרו ביחס אלינו. תלשו לנו פליירים, הרסו לנו אירועים ועוד. האוניברסיטה החליטה להתעלם מכל העובדות שהצבנו בפניה ולא לעשות כלום. ברור לי שאני לא מוגנת כי ברגע האמת אם יקרה לי משהו, עד שלא אפצע פיזית, לא ינקפו כאן אצבע נגדם".
מתגעגעת לאמא
היה ניתן לצפות כי משרד התפוצות בראשות השר נפתלי בנט או המשרד לעניינים אסטרטגיים של השר גלעד ארדן יתגייסו ויתקצבו את הפעילות של תאי "סטודנטים למען ישראל" בתפוצות, אך לא כך הדבר. דיין מביעה ביקורת נוקבת בעניין: "ברמה הכספית אין לנו שום קשר עם אף גורם ישראלי וחבל שהמדינה לא משקיעה בזה אפילו שקל. בכל מקרה כולם טוענים כאן שאנחנו ממומנים בידי הממשלה הציונית וזה עצוב שהממשלה הזאת לא מבינה את החשיבות בפעילות שלנו ומתרגמת אותה לתמיכה. מצד שני, אנחנו עובדים מול הגורמים המקצועיים בשגרירות ובמשרד החוץ שמפגישים אותנו עם חברי כנסת או שרים ואנחנו מארחים אותם כאן. הפעילות שלנו עולה כסף ואנחנו נעזרים בתמיכה נדיבה של אנשים שזה חשוב להם. ביום ההולדת שלי עשיתי פרויקט גיוס כספים בפייסבוק וגייסתי כמעט אלף דולר. בסוף כל דולר חשוב לפעילות בפועל ולא למשכורות, כי אנחנו מתנדבים".
ההתמודדות בזירת החרם והאנטישמיות נגד ישראל היא יומיומית ולעיתים גם מייאשת. כל ניסיון להידברות בין תומכי ישראל לבין מתנגדיה נוחל כישלון. "הכי בעייתי בעיניי שהם לא מוכנים אפילו לדבר איתנו. נכון שהם ליברלים ומאמינים בחופש הביטוי אבל הם טוענים שאסור לדבר עם אף ישות או גורם ציוני ולכן אין פה מקום להידברות. אנחנו עושים פעם בסמסטר שבוע פעילות שקוראים לו 'שבוע השחרור העברי'. אנחנו עושים ברחבה המרכזית של הקמפוס תצוגות שמסבירות את הקשר של עם ישראל לישראל ועל המדינה ועוד. האירוע הזה מתקיים במקביל לשבוע האפרטהייד של תנועות החרם נגדנו. זו נקודת השיא בסמסטר מבחינת המתיחות. הם בונים את חומת ההפרדה עם ציורים של אנשים זורקים אבנים ומסבירים למה אינתיפאדה היא כלי לגיטימי למאבק ועוד. זה שבוע מלא ברעל מבחינתם. הם לא מדברים על שום דבר חיובי בעניין הפלסטיני אלא רק על איך לשנוא אותנו. השנה הייתה קבוצה נייטרלית שהחליטה לשים שולחן באמצע הרחבה הגדולה ולקרוא לשתי הקבוצות להגיע לשולחן ולדבר. במשך חמישה ימים אנחנו באנו והם לא באו אפילו פעם אחת. זה הזוי. זה בדיוק מסמל את מה שקורה בארץ. אנחנו מוכנים לבוא ולדבר והם מתעלמים. לאף אחד מאיתנו אין סמכות לוותר על שטחים או להחליט אלא רק לדבר ואפילו לדבר הם לא מוכנים".
חשוב לציין כי "סטודנטים למען ישראל" הוא לא הארגון הפרו־ישראלי היחיד שנאבק בזירת האגרוף על שמה הטוב של מדינת ישראל. גם משרדי הממשלה השונים מנסים להיאבק בתנועות החרם אך לדעתה של דיין העמדה הישראלית שמנסה שוב ושוב לייצא את ההצלחות המדעיות והחקלאיות של ישראל ברחבי תבל נכשלת: "מול טענות אפרטהייד ורצח פלסטינים, לבוא ולטעון שאנחנו המצאנו את עגבניות השרי זה לא באמת עובד. מדינת ישראל צריכה לשנות גישה ולדבר בשפה של הקמפוס. כששמים לך בלב מיצג אנטי־ישראלי כמו חומת אפרטהייד, מה תגיד? שאנחנו המצאנו את הטפטפות ולכן אתם לא יכולים להחרים אותי? זה לא מעניין אותם, לא טפטפות ולא וייז ולא עגבניות השרי. בסוף אנחנו מפסידים כי אלו העובדות בשטח. רק לפני כחודש העבירו בשלוש אוניברסיטאות חשובות החלטות של BDS נגד ישראל. זה אומר שרוב הסטודנטים חושבים שצריך להחרים את ישראל".
בואי נדבר קצת על החיים לצד אבא, קונסול ישראל בניו־יורק. איך זה לחזור לחיות בגיל 24 פתאום לבד עם אבא ולשמש לו כבת לוויה באירועים דיפלומטיים רשמיים ולהיפגש עם סלבריטאים ואנשי פוליטיקה בכירים?
דיין פורצת בצחוק. היא מדברת בהערצה גדולה ובאהבה על אביה. "לפני כל התארים הרשמיים שלו, אנחנו קרובים מאוד ברמה האישית והוא ממש מנטור בשבילי, ולא יכולתי לזכות ביותר טוב מזה. גם כאדם הוא מדהים וזה כיף לראות את השבחים שהוא מקבל מכל הקשת הפוליטית בישראל וגם כאן. אל תדאג, הוא אבא נוח שלא אומר לי מתי לחזור הביתה, הוא ממש לא כזה". הם משפחה מלוכדת מאוד וכשאני שואל אותה על המרחק מאמא עינת עיניה נוצצות והיא כמעט דומעת: "זו לא סיטואציה פשוטה. היא באה לכאן די הרבה ואנחנו מבלים את החגים ביחד, אבל בהתחלה אבא היה כאן לבד ואמא ואני היינו בבית, ועכשיו אבא ואני כאן. ברור שזה מורכב".
"בשבילי פוליטיקאים הם סלבס"
החיים בבית הקונסול מזמנים לדיין אינספור מפגשים מרתקים. בגלריית התמונות שלה בסלולר מוקדשת תיקייה שלמה לתמונות שלה עם מפורסמים. "בשבילי פוליטיקאים הם סלבס", היא אומרת ומיד מראה לי את התמונות המחויכות. "הנה ניר ברקת, בוגי יעלון, נפתלי בנט, והצטלמתי בשני ביקורים שונים פה עם ביבי". גם ג'ורג בוש, נשיא ארה"ב לשעבר מציץ מאחת התמונה אבל התמונה עם נשיא גואטמלה ג'ימי מוראלס שחנך לפני שבועיים את השגרירות החדשה בירושלים משמעותית בעיניה במיוחד: "זה היה אחד הביקורים המרגשים – נשיא גואטמלה, שהיה אצלנו בארוחה לכבודו, לרגל ההודעה על העברת השגרירות. היית חייב לשמוע כמה הוא אוהב וכמה האזרחים שלו אוהבים אותנו הישראלים".
למפגשים האלו היא חייבת להגיע בקוד לבוש מוקפד ובהידור כיאה לבת הלוויה של הדיפלומט המכובד. "בשביל אבא יהודי לבוא עם בת שלומדת בקולומביה זה נכס", היא אומרת בחיוך של גאווה. "אבל עבורי זו גאווה ענקית להיות הבת שלו. וזה מצחיק, כי עד לפני כמה שנים 'האבא' היה הדבר המביך שמסתובב מאחוריך במסיבה, ופתאום אני עוברת תהליך של התבגרות ואני חושבת לעצמי: וואלה, איך העזתי לחשוב שזה מפדח ללכת עם אבא?"
מה דעתך על השחקנית 'שלנו' בהוליווד, נטלי פורטמן שסירבה לקבל את פרס "בראשית" היוקרתי ביום העצמאות מידיו של ראש הממשלה נתניהו?
"לאבא שלי יצא לפגוש אותה כאן אבל לי לא. אני חושבת שברמה האנושית כבן אדם היא הייתה יכולה לא לקבל את הפרס אבל הדרך שהיא בחרה לעשות את זה, להעמיד את ישראל בפני כזו מבוכה, זו פשוט התנהגות דוחה. היא לא החרימה את ביבי אלא את מדינת ישראל".
מנגד, לישראל יש שגרירה אחרת בהוליווד, גל גדות, שמייצגת אותנו בכבוד רב, לא?
"היא עגבניית שרי אנושית, אין כל ספק", היא אומרת ומשווה לפיתוח הישראלי המבריק והאהוב. "היא פרזנטורית מדהימה של ישראל שמראה את הצד האנושי שבנו. היא מקבלת הרבה מאוד גינויים וצריך לשבח את המפיקים האמיצים מאחורי הקלעים של וונדר וומן שספגו ביקורת קשה על כך שהעסיקו ישראלית ויש מדינות ערביות שלא הסכימו לשדר את הסרט אצלם ולמרות זאת הם לא התקפלו והיא הוזמנה גם לככב בסרט ההמשך".
הריאיון עם אופיר דיין התקיים לפני כשבועיים בשעה שישראל החלה להתמודד עם ניסיונות ההסתערות של פלסטינים ואנשי חמאס על הגדרות ברצועת עזה. בערב פתיחת שגרירות ארה"ב בירושלים היא שבה לישראל לביקור מולדת לרגל סיום הסמסטר שלה. ביום ירושלים היא עלתה עם ההמונים להר הבית ועקבה מרחוק אחרי כל הפרסומים בכלי התקשורת בארה"ב שדיווחו על אירועי הדמים בעזה, במקביל לאירועי חנוכת השגרירות. הפרסומים היו עגומים למדי וישראל נחלה מפלה צורבת בקרב על התודעה. "אני חושבת שהעולם היום, ובעיקר המערבי, רואה את הכול בשחור או לבן ואם אתה החזק אז אתה אוטומטית הרע ואם אתה החלש אתה אוטומטית האנדרדוג ואין אבחנה אם החלש הוא ארגון טרור", היא אומרת לי בשיחה טלפונית. "הפרדיגמה שמי שחזק הוא בהכרח הרע היא משהו שאפשר לשנות. הדובר של חמאס הצליח לעשות לנו הסברה יותר טוב מכל הדוברים של מדינת ישראל, בריאיון של שלוש דקות כשהוא הצהיר שכל ההרוגים הם אנשי חמאס. פתאום אנשים הצליחו להבין שמי שנהרג הוא לא בהכרח מפגין תמים. במדור התקשורת הבינ"ל בדובר צה"ל הודו שחמאס נתן לנו נוקאאוט בהסברה, וזה עצוב".
בעוד שלוש שנים, כשדיין תסיים את התואר שלה, היא מתכוונת לעלות מיד על מטוס ולשוב לישראל לתמיד. "אני לא אשקר ואומר שהחיים בניו־יורק נהדרים והכול נפלא. קשה לחיות בגלות, ואני ממש מרגישה את זה", היא אומרת. יוקר המחיה ושכר הלימוד הם גבוהים מאוד לדבריה והיא מודה לאל שהיא לא צריכה לשכור דירה אלא חיה לצד אביה בדירת השרד של משרד החוץ באחד מגורדי השחקים שבפאתי מנהטן. "אני מקווה מאוד שאוכל להשפיע בפוליטיקה בעתיד במפלגת הליכוד. אני חושבת שזה חשוב", היא מסמנת את המטרה. "אני בית"ריסטית וגדלתי על ז'בוטינסקי מגיל שש ויש לי בחדר פוסטרים שלו ואת הספרים שלו. תשמע, אני הרבה יותר ימנית מאבא שלי", היא אומרת ופורצת שוב בצחוק.
