ברגע מסוים ב"התקווה" המחזה החדש שכתב וביים רוני פינקוביץ', ועלה בבכורה בתיאטרון הבימה, מזכירה אחת הדמויות את פלורנטינו אריסה, גיבור ספרו של גבריאל גרסיה מארקס "אהבה בימי כולרה". עלילת המחזה של פינקוביץ' מגוללת סיפור רב־דורי – המשלב בין הווה ועבר והיסטוריה שהופכת למיתולוגיה מול עינינו – ומקרבת אותנו דווקא אל ספר אחר של מארקס, "מאה שנים של בדידות". זאת, יחד עם התפאורה המרשימה של ניב מנור (שעושה שימוש רב מדי בעבודות הווידאו היפות בפני עצמן של יואב כהן, שכן לטעמי וידאו בתיאטרון הוא לרוב פתרון קל ויש לעשות בו שימוש במשורה) ועם הכותרת, שהיא במקרה או לא גם שמו של ההמנון הלאומי שלנו, נותנים תחושה של הצגה חשובה. גדולה. משמעותית. אך למרבה הצער דווקא כל אלו מדגישים את העובדה שמדובר במחזה רזה למדי, שטיפול מינורי יותר היה יכול להיטיב עמו.
העלילה המרכזית עוסקת בארז דניאלי, פוליטיקאי צעיר ומבטיח שמגולם היטב בידי אמנון וולף, הניצב במסירות לצד אשתו הנכה (ריקי בליך) ועל פי הסקרים הוא עומד בפני זכייה בהנהגת המדינה. בנוסף לרעיה התומכת כעזר כנגדו, משמשים שני יועצים צעירים – שפי מרציאנו ושיפי אלוני – שניהם מוצלחים, מצחיקים ומבדרים, אך נופלים לעיתים לסטריאוטיפיזציה של הדמויות.
רגע לפני ההליכה לקלפיות, סוד מעברו של דניאלי צף על פני השטח ומאיים לטרוף את הקלפים. עלילה זו הייתה יכולה להפוך למותחן פוליטי מעניין בעזרת עיבוי (אם כי הסוד שדניאלי מסתיר, באקלים הפוליטי הנוכחי, היה דווקא עלול לעורר תמיכה בו ולא להפך, למרבה הצער), אך פינקוביץ' בוחר לשרשר ממנה עלילות־משנה המספרות על אבותיו ואבות אבותיו של דניאלי, והחלטה זו מהווה את נקודת התורפה של ההצגה אך גם באופן מעניין מספקת כמה מהרגעים החזקים שבה.
סיפורי־המשנה שנעים בין אוקראינה בשנות העשרים של המאה הקודמת, למושבה בשנות הארבעים בארץ ישראל ולדירתה של אלמנה טרייה בימינו, לא תורמים זה לזה, ונדמה שהדבר היחיד המחבר בינם לבין העלילה הפוליטית הוא קרבת המשפחה בין הדמויות, ושלם שעולה על סך חלקיו לא מתגבש מהן.
עם זאת, אפשר להבין למה הן קרצו לפינקוביץ': בדרך זו מתאפשר לו להפגין פיוט וקסם שנעדרים מהעלילה שבמרכזה דניאלי, וכמה מהרגעים היפים בהצגה באים לידי ביטוי בעלילות הצדדיות, כאשר אותם שחקנים מגלמים מספר דמויות. לדוגמה, סיפור הארגז שבו נשלחה ארצה אלה הצעירה (איאן יואל פינקוביץ'), ובעיקר סיפור האהבה המוחמץ בין רחמים לחיה, המאפשר להתענג על המפגש הבימתי בין שני אריות התיאטרון רבקה גור וגבי עמרני המעולה, שעושה חשק לראות אותו בעוד ועוד הצגות. עוד משתתפים: דניאל דמידוב, תומר שרון וזוהר בדש. המוזיקה היפה של רן בגנו, התלבושות של אורנה סמורגונסקי והתאורה של מאיר אלון.
התקווה תיאטרון הבימה
