מאז עלייתה של הסדרה "בשבילה גיבורים עפים" בתחילת החודש האחרון (ראשון ב־21:00, קשת 12), הבמאי והתסריטאי עומרי גבעון לא מפסיק לקבל הודעות. "אנשים אומרים לי ש'בום, עפנו בחזרה ללבנון, לג'נין'. מישהו סיפר לי שהוא חווה תקרית בלבנון השנייה והמשיך את חייו כרגיל, נעל את עצמו אחרי המלחמה. אחרי הצפייה בפרק הראשון הוא לא ישן בלילה וכל המראות התחילו לחזור אליו. בהקרנה היו גם חבר'ה מעמותת 'רסיסים' שתומר קאפון התחבר אליהם מאוד כשעשה את התחקיר לקראת התפקיד שלו. הם אמרו לנו 'תודה, עשיתם מצווה'. האנשים האלו רצו שיראו אותם ושידברו על זה".
גבעון מתייחס לחלק הראשון בפרק הפתיחה, המתאר באיטיות מוקפדת ומאוד ריאליסטית תקרית צבאית בסוף מלחמת לבנון השנייה, זו שתיצור בהמשך קרע בין ארבעה חברים בסיירת גולני. אביב (תומר קאפון) שמחכה כבר לפגוש את חברתו יעלי (נינט טייב), דובי (נדב נייטס) אחיה הדתי, בנדה (משה אשכנזי), ודותן, בן העשירים ההרצלייני המכונה הימלר (מיכאל אלוני). סצנת התקרית המפורסמת צולמה באזור לטרון, היכן שהתקיימה הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי, קצין צה"ל שהוצא להורג במלחמת השחרור על לא עוול בכפו. את הטנק, כך מספר גבעון, הם הביאו לשם במיוחד.
עשר שנים אחר כך החבורה מפורקת. הם מצליחים להתאחד רק אחרי שהם מגלים שיעלי, שחשבו שמתה בתאונה מסתורית בקולומביה, בעצם בחיים, ויוצאים למסע חיפוש אחריה. סצנת ההתפרקות של אביב, שסובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית בעקבות התקרית, הותירה את מרבית הצופים עם דמעות.
"הפלאשבק הוא תופעה ידועה, וזה חוזר להם בכל מיני צורות. בזמנו היה סרט בעובדה של אילנה דיין על חבר'ה פוסט טראומטיים מלבנון השנייה. מישהו שם תיאר איך הוא חזר הביתה, בעליות של חיפה נדמה לי, והגוף שלו פיזית החזיר אותו לעלייה באותה המלחמה. הוא פשוט התחיל לראות ולדמיין טילים נופלים עליו. כל העניין של הזיכרון והקשר בין הגוף והנפש מרתק אותי".
ומתברר כי הסוגיה הטעונה מרתקת לא רק אותו. "בשבילה גיבורים עפים", המבוססת על החלק האחרון בספרו המצליח של אמיר גוטפרוינד, כבר הספיקה לזכות בפרס הסדרה הטובה ביותר בפסטיבל קאן, והתקבלה בחום גם על ידי הקהל הישראלי: בסוף הפרמיירה הקהל נעמד על רגליו ובמשך דקות ארוכות הריע במחיאות כפיים.
הופתעת?
"הייתה לנו פרמיירה מדהימה בפסטיבל קאן, ושם זו מסורת אצל הצופים שאם זה טוב קמים וצועקים 'בראבו' ואם זה לא אז צועקים 'בוז'. ובקאן היה חשמל. אנשים ממש עמדו והתלהבו. אז עם הקהל הביתי כבר לא הופתעתי".
איזה יחס קיבלת בקאן?
"קיבלנו יחס מדהים. שתי סדרות ישראליות זכו בפרסים הכי חשובים, אנחנו ו'מיגל'. מה שמעניין הוא שהסדרה התחילה ממייל שקיבלתי לפני שנתיים מקרני (זיו, מנהלת מחלקת הדרמה והקומדיה של קשת, רמ"ב). באותה תקופה שודרה סדרה בשם 'החמישייה' שמבוססת על ספר של הרלן קובן. גם שם יש ארבעה חברי ילדות שמחפשים אחרי אח אבוד. זה החזיר אותה לספר של גוטפרוינד עם ארבעת החברים והיא שאלה אם זה מעניין אותי. קראתי את הספר ומשם התחיל התהליך. כשהגענו לקאן יו"ר חבר השופטים היה הרלן קובן. אמרתי לו 'שמע, יש פה איזה סגירת מעגל בלי שאתה יודע'. הוא עף על הסדרה".
למרות שהסדרה מתבססת כאמור על הספר היא לא מנסה להיות נאמנה לו עד הסוף. "הספר בכלל מדבר על חברות של שלושים שנה בחיפה. הבנתי שצריך לכווץ כי זאת סדרה. גם יש פה ארבעה חברים אז אינטואיטיבית זה ישר לקח אותי לשירות הצבאי. אבל אז שאלתי את עצמי איפה תהיה הדרמה. היה לי ברור שהם קיבלו אגרוף בצבא והתפרקו. אבל למה הם התפרקו? וישר זה זרק אותי לכך שקרה משהו במלחמה שהוא מעבר לסתם סכסוך. פצצה שהרסיסים שלה עפים לכולם. מעבר לזה שהאירוע מחריד בפני עצמו, יש שם בחירה מאוד קשה של אביב שמשליכה על כל החבורה".
למצוא את יעלי
גבעון (41), לא למד קולנוע במסגרת לימודים אקדמית. הוא נולד במושב אורה, משם עבר לכפר־רות, ובהמשך למד בתיכון לאמנויות בירושלים. שם הכיר את רותם שמיר, הבמאי של "פאודה", והשניים למדו יחד במגמת קולנוע. "היה לי ברור לי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי. רותם ואני כתבנו במשך כל התיכון תסריטים ועשינו סרטים יחד. חשבנו שנלך ליחידת ההסרטה אבל היה לנו פרופיל גבוה. רותם התגייס לגולני ואני לגבעתי. אחרי הצבא מהר מאוד חזרתי לעניינים. לא למדתי מעולם בבית ספר לקולנוע. אמרתי להורים שלי שבמקום כסף ללימודים, שייתנו לי כסף לעשות סרט".
הוא התחיל בסרט מוקומנטרי שנקרא "עמק החלומות" ומשם עבר לסרט הראשון שלו, "שבע דקות בגן עדן", שגם הוא עוסק בפוסט טראומה של צעירה ירושלמית שניצלה מפיגוע טרור. בהמשך יצר עם שמיר גם את "בני ערובה", שנמכרה ל־CBS עוד בטרם יציאתה וזכתה בפרסים. וכמו ב"שבע דקות", גם כאן, כמעט קשה להאמין שהפלאשבקים המתוארים הם פרי דמיונו בלבד.
"לא הייתי בהלוויה צבאית בחיי", הוא מודה, "אמנם לחמתי בלבנון השנייה אבל לא עברתי שם סיטואציה דומה. בטח לא של תקרית כזאת. אבל כמו כולם קראתי על כך ואני שומע סיפורים. בסדרה הזאת נתנו לנו לטפל במה שקורה אחר כך, וזה משהו שהתעסקתי בו גם ב'שבע דקות בגן עדן'. גם שם, אמנם לא עברתי פיגוע אבל גרתי בירושלים וביליתי שם בתקופה הזאת. הנושא של הפוסט טראומה, הפגיעה ההיקפית שלה לא רק בבני אדם אלא גם במשפחות שלהם זה משהו שמרתק אותי וצריך לדבר עליו. אחרי הסצנה של אביב עם אמא שלו, הרבה אחיות של, בני זוג של והורים של, אמרו לי שכן, זה קרה אצלם בבית. ראינו את זה גם בסרט של עובדה על החבר'ה שהיו בתקרית בסג'עייה. הם אומרים שם 'לא ידעתי למה אני מתייחס לאמא שלי כמו זבל, למה אני עצבני'".
אז מה התמה שעומדת מאחורי הסדרה, שכולנו בעצם חוזרים שרוטים מהצבא?
"אני לא יודע אם כולנו חוזרים שרוטים. מה שאני מתעסק איתו זו הרמה הקונקרטית. אז כן, יש פה אלפים. לא עשרות. אלפים שחוו דברים כאלה ולא רק הם, גם ילדים בשדרות שגדלים עם בומים. ואפילו אני. אני זוכר שרצתי בתל־אביב עם הילד הקטן, אז הוא עוד לא הבין, אבל אם זה יקרה היום אני אקבל כאפה. אז זה קיים ובואו נשים את הדבר הזה בפרונט. הדעה הרווחת אומרת שאם חזרת מהקרב שלם אז אתה בסדר. כי אנשים לא תמיד יודעים. שמעתי סיפורים על כאלו שזה קפץ עליהם אחרי שלושים שנה. אז קודם בואו נדבר על זה שזה קיים ושהם פצועים לכל דבר. לכל מלחמה יש מחיר שכולם משלמים בכל מיני רמות. ולוקח זמן לפעמים להבין אותו".
גוטפרוינד נפטר עוד לפני שהחלו לעבוד על הסדרה, אבל הוא הספיק לתת את ברכת הדרך. "את אמיר הכרתי עוד כשעבדתי עם רותם על 'בני ערובה'. ערוץ עשר שידך בינינו והוא נכנס איתנו לתהליך הכתיבה ופיתח איתנו כמה דמויות. היו לי כמה שעות של דיאלוגים איתו. הוא היה איש מדהים. אז עוד בכלל לא הכרתי את הספר, אבל קרני כבר הייתה חמה על הסיפור הזה ורצתה לעשות איתו משהו. והוא אמר לה סבבה, קחו ותעשו את זה".
"לספרים טובים הכי קשה לעשות אדפטציה, אז לא ניסיתי לעשות מהספר סדרה. לקחתי משם מרכיבים שהייתי מחובר אליהם ושמחתי שאמיר גוטפרוינד (בתמונה) נתן לנו את ברכת הדרך. אני מאוד מסוקרן ממה שהוא היה חושב על הסדרה"
היו לך חששות לגעת ביצירה שלו?
"לא, כי מראש אמרתי שזו אדפטציה שנכתבת בהשראת הספר. הסיפור של הסדרה הוא פיתוח של סוף הספר, שגם בו יש ארבעה חברים שנוסעים מחוץ לישראל. במקור הוא מתרחש בכלל בשיקגו, אבל עדיין אני חושב שבמהות שלו הוא מטפל באתוסים ישראליים. לספרים טובים הכי קשה לעשות אדפטציה, לספרים גרועים יותר קל כי יש להם סיפור פשוט. אז לא ניסיתי לעשות מהספר סדרה. לקחתי משם מרכיבים שהייתי מחובר אליהם ושמחתי שהוא נתן את האוקיי הזה. אני מאוד מסוקרן ממה שהוא היה חושב על זה. כי בסדרה יש מלא פאתוס ואצל אמיר אין. יש בו משהו מאוד נקי ואותנטי".
היה קשה למצוא את הדמות של יעלי או שתפרת אותה במיוחד למידות של נינט?
"ממש לא. עשינו אודישנים לכל שחקנית שהתאימה פחות או יותר בגיל. זה היה טריקי כי היינו צריכים שחקנית שיכולה לשחק גם בחורה צעירה בת 24 וגם אישה בת 34. נינט עשתה אודישן כמו כולם".
היה קשה לשכנע אותה לבוא?
"לא. שלחנו לה תסריט כמו לכולן. ברגע שהיא קראה אותו היא עפה על זה. באה לאודישן ועשתה את אותה סצנה שכל השחקניות עשו. היא חששה כי הסיפור מאוד עבד עליה והיא פחדה שהיא לא תהיה מספיק טובה להעביר את הדמות. היא אמרה לי 'אני מפחדת'. אמרתי לה – אז תבואי ותפחדי".
עבר כבר די הרבה זמן מאז שנראתה לאחרונה על המסך ב"זגורי אימפריה".
"כן. במובן הזה זה היה טוב כי לא באתי עם 'פילטר נינט'. היא גם עשתה את האודישן בבית, בלי איפור, צילמה את עצמה הכי פשוט ונקי. וזה מאוד התאים לדמות של יעלי".
למה בחרת דווקא בקולומביה כלוקיישן?
"קולומביה בחרה אותי. מעולם לא הייתי שם. בהתחלה חשבנו בכלל על סן־דייגו, כי היה לי בראש סיפור פנטזיה שלבנדה יש בכלל בית ספר לגלישה ושנתפור שם עלילת צד עם קרטלים במקסיקו. אבל אז התחלנו לעשות בירורים עד כמה ריאלי לצלם בארצות־הברית, ומעבר להפקה ולעריכה – לאמריקנים יש את החוקים והאיגודים שלהם, ולצלם כמו שאנחנו רוצים היה כרוך בסכומים שלא יכולנו להתמודד איתם. אני זוכר שיצאנו מפגישה ואיתן מנצורי, מפיק הסדרה, אמר לי – ברור שזה הולך לדרום אמריקה. באינסטינקט אמרתי לו שמה פתאום, כי לא הייתי שם. אבל באותו יום חזרתי ואמרתי – ברור שדרום אמריקה. יש לי מייל ששמרתי, כתבתי בו שזה מוכרח לקרות שם, כי ככה הכול מתחבר פתאום. כל הסיפור הישראלי של טיול אחרי צבא והמסעות בדרום אמריקה ואיך אחרי שלוש שנים של סיר לחץ הם נפוצים לכל עבר".
איך היה לעבוד עם הקולומביאנים?
"האמת היא שקרענו את התחת. הם עובדים שם שישה ימים בשבוע וזה לא קל. אתה מתחיל את היום בארבע בבוקר, נוסע שלוש שעות להרים, מצלם וחוזר למלון גמור. היה לנו צוות שכולו קולומביאנים והם היו חמודים אש. זה היה טיול ממש מגניב של אחרי צבא. ב'שבע דקות בגן עדן', שהוא תסריט איטי וקשה, הייתה לנו מאפרת צרפתייה. היא קראה את התסריט ואמרה 'מצוין. סטים של קומדיות זה סיוט. בסרטים כאלה העלילה רצינית אבל על הסט כיף'".
התסריטאי המטורלל
אבל גם אם נשים בצד את כישרונו הבלתי מעורער של גבעון, נדמה שקצת קשה ליפול בסדרה כשמלהקים אליה שורה כה מפוארת של כוכבים. מיכאל אלוני הוא בין השחקנים העסוקים בתעשייה, וכבר כתב מי שכתב בהלצה שעוד לא נתקלנו בתומר קאפון משחק מישהו שאינו חייל.
עשית לעצמך חיים קלים מבחינת השחקנים.
"זה ממש לא נכון. את תומר אני מכיר עוד מ'בני ערובה', ואני יכול לומר לך שבאתי לליהוק הזה באופן מאוד פתוח. בבני ערובה אני ורותם ידענו מההתחלה שאנחנו רוצים מאוד את איילת זורר. השם הזה עלה עוד בשלב הכתיבה. אבל פה אמרתי שאני לא ננעל על כלום. וכמה שאני אוהב את תומר ומכיר אותו שנים, כולם עשו אודישנים".
למה להערכתך הוא מקבל כל כך הרבה תפקידים?
"קודם כול זה עניין של גיל. למרות שהוא גם לא משחק פה בדיוק חייל, חוץ מהפרק הראשון. אבל ברמה הפשוטה הוא פשוט שחקן מעולה. ויש לו את הדבר הזה. והוא חרוץ מאוד. יושב בבית עם עצמו וחוזר עם דימויים שהוא ממציא וכל הזמן מתקשר עם רעיונות. לא רק בא לסט ואומר את השורות שלו. הוא אחד שחי את הדמות וחשוב לו ואכפת לו. אבל זה גם קשור באמון שלנו ובקשר שלנו כי אין מה לעשות, בהפקות ישראליות אין לך זמן. לפעמים יש לסצנה מסוימת חצי שעה וצריך המון אמון בין הבמאי לשחקן שירגיש בנוח, שאם אני אומר לו 'יש את זה' אז הוא אומר יש, וגם ההפך – שאם הוא לא מרגיש בנוח אז הוא אומר לי".
בפרמיירה ראו אותו עומד בצד ומתלבט. היה נדמה שקשה לו לצפות בעצמו על המסך.
"עשיתי הקרנה לכל השחקנים לפני פסטיבל קאן, היה לי חשוב שיבואו לראות את זה בשקט, לבד, בלי קהל. בטח בסדרה כזו שיש בה כל כך הרבה אמוציות. אבל כן, גם אני יצאתי באמצע הבכורה לסיגריה. כי זה מלחיץ קצת. קחי למשל את הסצנה בבר עם הדם. אני זוכר שאמרתי לצלם תסתכל על הפריים, הוא שוכב שם עם המפקד הפצוע. זה פרֵיים לפריים־טיים הדבר הזה? להרבה נשים היה קשה לצפות בזה. גם לאמהות של חיילים. היה קשה להן לראות מה הם עוברים".
כמו בפאודה, גם ב"בשבילה" ניכרת שימת דגש על הצד הארטיסטי של הצילום. כל פרק נראה כמו סוג של סרט קולנוע. "זה בזכותו של איתי נצר שצילם גם את העונה הראשונה של פאודה וגם את בני ערובה. בראש שלי אני עדיין עושה קולנוע. אנחנו מאוד משקיעים בזה. את הסינקים בלבנון צילמנו עם חמישה מנופים ומאה חמישים אנשי צוות. אני קולנוען בתפיסה ואני מחפש את הרגעים שאוכל להביע את עצמי בעזרת תמונה ולא רק באמצעות ברברת".
כמה קשה היה למצוא את הכימיה בין השחקנים?
"הייתי קורא להם צבי הנינג'ה. ליאונרדו, מיכלאנג'לו וכאלה. הם אמרו שיעלי היא אפריל אוניל ולי הם קראו ספלינטר. אחרי האודישנים עשינו מאצ'ינג לרביעייה. חלק מהם לא הכירו מעולם. ועד היום הכימיה ביניהם מדהימה אותי, כי היא עובדת. כל אחד מהם הוא שחקן מעולה, אבל ליצור את הכימיה הזאת, שנאמין להם שהם חברים, זה מגניב".
הפרקים הבאים נודדים גם אל העבר של האחים יעלי ודובי. שם מתברר שנינט היא למעשה דתל"שית שמשפחתה מתנכרת אליה, ודובי אחיה הדתי מתמודד גם הוא עם משבר אמוני.
"חלק מהרעיון הוא שלא כל מי שסובל מההפרעה הזאת ישר רואים עליו. יש אלף ואחת צורות של ביטוי. בפרק השלישי רואים שבנדה מתפרק ונופל לסמים. אבל דובי היה חידה בעיניי. היה לי ברור שהוא הילד־טוב־ירושלים שלמד בבויאר ועשה הכול כמו שצריך. בפרק הרביעי הוא עובר משבר אמונה מאוד קשה. מאחד שהכול היה לו ברור, משהו מתערער אצלו באופן עמוק והקריסה שלו יותר איטית. דובי מייצג את משבר האמונה לא רק במובן הפרטי אלא במובן של כל הדור הזה. ויעלי – היא מצד אחד יכולה להיות בת השכן ומצד שני יש בה משהו מרדני ועצמאי ולא מתפשר. בגיל מאוד צעיר היא מחליטה על הדרך שלה והיא הולכת על זה גם כשקשה מול ההורים. מין פרי ספיריט כזו, ויהיה לזה גם הקשרים בהמשך".
"בקולומביה עובדים שישה ימים בשבוע, וזה לא קל. אתה מתחיל את היום בארבע בבוקר, נוסע שלוש שעות להרים, מצלם וחוזר למלון גמור. היה לנו צוות שכולו קולומביאנים והם היו חמודים אש. זה היה טיול ממש מגניב של אחרי צבא"
בלי ספוילרים
ממש כמו חברו הטוב שביים את פאודה, מתקבל הרושם שגבעון עלה על המתכון המנצח להצלחה טלוויזיונית – סדרה בקצב גבוה, עם אתוס ישראלי שמפורק והרבה אקשן ומתח מתמשך.
"רותם ואני ינקנו מאותם מקומות, בעיקר קולנוע וטלוויזיה אמריקנית. הז'אנר הזה עכשיו רק מתחיל לחלחל. עד לפני שבע שנים בערך, כשהתחילו 'חטופים' ו'תמרות עשן', הייתה בעיקר דרמה. כשאנחנו התחלנו בבני ערובה כולם חששו מאיך שהצופים יאכלו את זה. סדרת אקשן, אנשים עם כובעי סקי ואקדחים – זה מאוד אמריקני. אבל זה עבד לשמחתנו. ב'פאודה' יש שילוב של אקשן לפרצוף וסיפור שמזיע. גם ב'בשבילה גיבורים' יש שילוב כזה. הז'אנר אולי לא ישראלי אבל הסיפור והדמויות מאוד ישראליות".
ואולי גם היוצרים החדשים נגמלו קצת מהצורך להנכיח באופן פוליטי את הסכסוך הערבי־ישראלי. אין אצלך את דמות החייל שמתעלל בפלסטיני כמו שראינו בסרטים כמו ג'נין ג'נין.
"קודם כול זה לא הסיפור של הסדרה. אגב, 'פאודה' היא סדרה סופר אמיצה שמסתכלת בעיניים על המלחמה שיש לנו פה. יש שם דברים שבהתחלה אמרתי לעצמי וואו, מדהים שהולכים על זה. רומן בין מסתערב ישראלי לערבייה? באזרחות זה לא עובד. ופה הצופים מאוהבים בשניהם. בטלוויזיה יש משהו יותר בידורי, לא במובן הרע. בניגוד לקולנוע, אתה צריך ליצור יחסים עם הצופה שיבוא כל שבוע לראות את הפרק, והרבה פעמים לא משנה העולם שמסביב, חשוב שייקשרו לדמויות. באופן אינטואיטיבי הלכתי לבדוק את האתוסים שאנחנו גדלים עליהם. כל הסדרה בעצם בוחנת מה קורה איתנו ואיך זה משפיע עלינו".
בבני ערובה שיחקת על רעיון של רצח נוסף של ראש ממשלה. אתה חושב שזה יכול לקרות שוב לאור המצב הנוכחי?
"אם זה יכול לקרות? אין לי מושג. אני מקווה שלא יהיה. אנחנו חיים במקום שהוא כמו פקעת עצבים. תסתכלי על השבועיים האחרונים, היה פה טירוף. לפני שבועיים הייתי בטוח שעומדת להיות מלחמה, ואחרי יומיים כל המדינה הייתה באופוריה עם האירוויזיון. ואז עזה. זה כאילו יש תסריטאי מטורלל למדינה הזאת".
כמה קשה לביים בארץ?
"זו תעשייה שהיא קשה בכל העולם. כל במאי עובר את אותם קשיים. ההבדל בין שם לכאן הוא ששם אם אתה עושה סדרה אחת ומצליח כלכלית, יש לך שקט לכמה שנים טובות. בארץ לא. עשיתי את בני ערובה עם רותם, היה לנו רימייק, נמכרנו לנטפליקס, ועדיין אנחנו לא יכולים להפסיק לעבוד. אין מה לעשות".
אבל עקפתם את האח הגדול בנתוני הצפייה.
"מאז הפיצול אני חושב שכולם מורווחים. אני שמח שיש המון דרמה בפריים טיים ותמיד האמנתי שכשיש דרמה טובה אנשים יבואו לראות. בצרפת באה אליי כתבת אחרי הזכייה ושאלה אם אני חושב שזה יכול לשנות משהו. עניתי לה שבכנות, הלוואי שיכולתי לומר שסדרת טלוויזיה או סרט יכולים לשנות משהו. אבל הכוח של פריים טיים, של חצי מיליון צופים בערב עם סיפור כזה שנוגע באנשים, אולי נצליח לעורר בהם משהו. לתת לזה נראות".
אחרי שהוא מדבר על נראות, אני מעלה בפניו תהייה לגבי העובדה שגם בסדרה הזו, שחקנים חילונים משחקים את הדתיים.
המגזר הדתי לאומי השתלב בתקשורת ובצבא, ומייצר כל שנה עשרות בוגרים של בתי ספר למשחק שמשום מה לא נראים על המסך הגדול. יכול להיות שהתעשייה פתוחה רק לארסנל מצומצם של שחקנים תל־אביבים?
"כבמאי זה לא משנה לי. אני רוצה שחקן טוב ואם הוא מוכן לעשות את התפקיד לא מעניין אותי אם הוא דתי או חילוני או ערבי. בבני ערובה צחי הלוי לוהק לתפקיד של שייח' ערבי. אבל בכל מדינה בעולם יש עיר מרכזית ששם נמצאת רוב התעשייה. זה לא שישראל המציאה משהו חדש. אם כי שימי לב שכל הסדרות המצליחות הם מאוד לא תל אביביות. פאודה סדרה תל־אביבית? שטיסל סדרה תל־אביבית?
"עד היום החברים הטובים שלי הם מהתיכון בירושלים. גם אשתי ירושלמית לשעבר. אבל לצערי כולם עזבו את העיר, וזה מבאס. היא השתנתה מאוד, אני זוכר אותה כעיר כיפית ומגניבה. חייתי בסינמטק כל היום. היום אף אחד מהחבר'ה שלי לא גר שם".
בפרקים הבאים הסדרה מתפתחת לסיפור מסע. סדרות מהסוג הזה יכולות להיגרר לשעמום מפוהק או להסתיים בהצלחה מפוארת.
אתה חושב שתצליחו לשמור על המתח והעניין של הצופים?
"לא אעשה ספוילר אבל יהיו הרבה הפתעות. בפרקים הבאים נעמיק יותר בדמויות. יש הרבה שאלות ששואלים אותי, נניח – אם יש ליעלי קבר ועשו לה הלוויה, איך זה מסתדר? אז יהיו תשובות גם לזה. יש עוד הרבה נעלמים שהצופים לא יודעים. אנחנו נתוודע גם לדובי ולהימלר וליחסים ביניהם מהעבר ונגיע גם למה שקרה לפני המלחמה. תיכנס גם דמות מאוד מעניינת של אישה שתצטרף לעלילה ותפתח לה עוד קו חדש. יש למה לחכות. כל הזמן אני אומר לאשתי 'שיואו, הם בכלל לא יודעים שככה וככה עומד לקרות'. אני מת כבר לדעת איך הם יגיבו". 
