יצירות בקולנוע ובטלוויזיה שמתעסקות בספקטרום האוטיסטי בדרך כלל מתנהלות בתוך מסגרת כללים מסוימת. עצם העיסוק בנושא הטעון הופך אותן ליצירות מאוד רגישות, אבל ברור שיש "דברים שמראים" ו"דברים שלא מראים". "פלפלים צהובים" של קרן מרגלית, למשל, הייתה חווייתית להפליא, אבל הגיבור שלה היה מוגן מאוד ולכן גם הסדרה עטופה וקלה יותר לעיכול.
"על הספקטרום", שיצרה דנה אידיסיס ועלתה ב"יס" בשבוע שעבר, לא נזהרת. להפך – זו אולי הסדרה הכי מדויקת שנעשתה על הנושא הזה, לפחות בישראל.
היא עוקבת אחרי שלושה שותפים צעירים, כל אחד מהם בדרגה שונה על טווח הספקטרום (ה־ASD), שחולקים דירה בדיור מוגן ברמת גן. כבר בדקת הצפייה הראשונה ברור מה זיכה את הסדרה בפרס הראשון בפסטיבל Series Mania בעל השם. איכות קולנועית של צילום ותסריט אורזת כאן סיפור אמיתי, הכי אמיתי שיש, עם הדברים ש"מראים" וגם עם אלו שלא. אידיסיס מגדירה את הסדרה כ"קומדיה עצובה", וזו הגדרה מבריקה. זה בדיוק המנעד שהסדרה משחקת בתוכו – היא תצחיק אתכם בטירוף ברגעים, תגרום לכם להזיל דמעות ברגעים אחרים, ובין לבין גם תשאיר אתכם במתח, תכניס לאווירה מלנכולית, אופטימית, משועשעת, מהורהרת. כל זה מוקרן דרך הדמויות המצוינות של "על הספקטרום", שמשוחקות נהדר.
ניב מג'ר, שזה תפקידו הדרמטי המרכזי הראשון, מגלם את רון – גאון מחשבים שלוקה באספרגר, מכור לגאדג'טים ולערוץ הקניות. הוא לא רואה סיבות לצאת מהבית, מעדיף את הלבד שלו ובאופן כללי די מתנשא על החברה. הסדרה מלווה אותו בניסיונות למציאת עבודה שמעלים חרס, והיכרות עם השכנה בבניין שמתגלה כאדם היחיד איתו הוא מסוגל למצוא שפה משותפת.
בן יוספוביץ' מגלם את עמית, אוטיסט בתפקוד גבוה, מלא שמחת חיים ילדותית. הוא אוהב לשבת באותו בית קפה בכל בוקר, ולהעניק אהבה לסביבה שלו. כשמלצרית חדשה ויפה בבית הקפה (ריף נאמן הצעירה שמתגלה כשחקנית מעולה) מתייחסת אליו בכבוד ובנועם, הוא מתחיל לחזר אחריה בדרכיו המיוחדות, והופך מעט אובססיבי כלפיה. הקשר בין השניים מייצג את החיבור שבין האנשים "הרגילים" לאלו "המיוחדים" בצורה מדויקת, ברמת שפת הגוף והבעות הפנים.
נעמי לבוב מגלמת את זוהר, אולי הדמות הכי שובת־לב בסדרה, שסובלת מלקות שכלית ועובדת בסניף של ארומה. היא מפנטזת על היום שבו תוכל לקריין את שמות האנשים שהסנדוויץ' שלהם מוכן, והחלום שלה הוא להיות נאהבת. בהתייחס לפרקים הראשונים, לפחות, זוהר מציגה את המגוון הרחב ביותר של הרגשות, בדרך שבה הם מתגלמים על הספקטרום. היא עוברת מבכי היסטרי לצחוק פרוע בשניות, מציגה בגרות מרשימה ברגע אחד ובמשנהו מתנהגת כמו ילדה קטנה. ובמשך כל הזמן הזה היא ממש תופסת את הלב.
המעלה הכי גדולה של הסדרה היא ככל הנראה היותה ריאליסטית כל כך. אמנם הצילום האמנותי, כמעט לירי, מקנה לסדרה מבט חיצוני, תחושה של עטיפה יפה מדי לרגעים – אבל כל מה שמתרחש מאחורי המצלמה לגמרי נאמן למציאות. אידיסיס שאבה את ההשראה ליצירה דרך אחיה הצעיר שנמצא על הספקטרום, והיא גם צילמה סרט תיעודי על אודותיו. ניכר שההיכרות שלה עם הנושא קרובה, דווקא בגלל שאין כאן ניסיון ללמד מסר ברור וחד או לגרום לצופים להרגיש משהו מסוים מאוד. הדברים הם כמו שהם, פשוטים, אמיתיים. דווקא כשלא מנסים להביא את הצופים לתחושות ספציפיות במהלך הצפייה, התוצאה מרשימה הרבה יותר. הדגש הוא על החוויה ולא על הסיפור, וזה מה שמעביר את הדמויות ועולמן הפנימי בצורה הכי חזקה ומטלטלת. אין הרבה סדרות שהצפייה בהן חשובה – "על הספקטרום" היא לחלוטין כזו.
על הספקטרום, שלישי, 21:30, yes EDGE
