אם יצא לכם להאזין פעם לבן וקובי ופרג' בגל"צ בימי חמישי בלילה, אולי נתקלתם ב"ערבסק", פינתה של לונא סליבא המתווכת למאזינים את עולם המוזיקה הערבית. זמרי פופ מצרים, כורדים ולבנונים מקבלים שם מקום בפעם הראשונה, ולונא, במתיקות קסומה, לא מהססת לחשוף את המסרים החתרניים שמאחוריהם – אם זו ביקורת על אלימות נגד נשים, מרד במושגי הצניעות ואפילו לעג לדאעש.
"אם פעם המוזיקה הערבית דיברה בעיקר על הצניעות של האישה, היום יש מוזיקה מגוונת שהיא לא רק דרבוקה, ושמביאה מעבר ל'אני אוהב אותך'. יש לא מעט שירים שנועדו לקהל יותר צעיר ופמיניסטי".
בעודנו יושבות ליד חומוס אבו־גוש בקניון לב המפרץ, היא מראה לי בסלולר קליפ משנת 2013 של זמר סעודי בשם הישאם פקיה. הוא וחבריו עטויים בגלביות וכאפיות ושרים גרסה פארודית לבוב מארלי, "NO woman no drive". ארבע שנים אחרי פרסום הקליפ נרשם כידוע רגע היסטורי, כשהחוק בסעודיה אִפשר לנשים לנהוג.
אבל מלבד הפינה המסקרנת – שכרגע נמצאת בפגרה עקב שחרורה של סליבא מהצבא לפני מספר שבועות והטיולים לחו"ל שהיא מתכננת – היא גם הצליחה לרשום היסטוריה כשהפכה לחיילת הערבייה הראשונה ששירתה בגל"צ. ולחשוב שהיא בכלל רצתה להתגייס לקרקל.
"לא שולחים לנו צו גיוס", היא מסבירה, "החלטתי לבד ללכת ללשכת הגיוס בחיפה וביקשתי שייתנו לי צו ראשון. כשמישהי ערבייה נכנסת לשם לא יודעים מה לעשות איתה. התחילו להגיד לי 'לכי לגדס"ר הבדואי, לכי למג"ב', אבל אמרתי שאני רוצה קרקל. גם התאמנתי לזה פיזית – מכיתה י' עד י"ב השתתפתי בקבוצה של 'כושר אקסטרים'".
אז איך בכלל התגלגלת לגל"צ?
"אמרו לי תשלחי מכתב, שלחתי אותו אלוהים־יודע־לאן, ואישרו לי להתגייס לקרקל. אבל אז השתתפתי בסמינר הנוער הנוצרי הראשון של משרד הביטחון, ושם מנסים לעזור לך למצוא התאמה מסוימת. פגשתי שם את אל"מ פיני גנון והוא אמר לי 'אני חושב שאת צריכה ללכת לגל"צ'".
עד לאותו רגע, היא מודה, לא היה לה הרבה מושג לגבי התחנה. "לא עשיתי מיונים כמו שכל החבר'ה עושים כי פספסתי אותם כבר, אז הלכתי לריאיון. נפגשתי עם ירון דקל, ספי עובדיה ומאיה להט, והם ביקשו שאלך ללמוד עוד כמה דברים ואחזור אליהם".
כלומר, לא היית עוברת את מבחן הידע של גל"צ.
"אני מאמינה שאז לא הייתי יכולה לעבור את זה. יש לי ידע מטורף אבל לא בתרבות והיסטוריה יהודית־ישראלית. הם רצו לראות כמה מהר אני יכולה לצמצם פער בתוך חודש. חזרתי הביתה וממש למדתי כל הזמן. ראיתי טלוויזיה משמונה בבוקר עד מהדורת החדשות כדי להבין מי זה הימין, איזו מוזיקה אנשים שומעים, אפילו להכיר כוכבי ריאליטי כדי שאוכל להבין את הבדיחות עליהם. אחרי חודש עשיתי שוב ריאיון והם הבינו שאני לומדת מהר ומצמצמת פער ושיש מה לעבוד איתי".
עד לפני הגיוס, היא מודה, הייתה לה עברית בסיסית בלבד. "לקחתי שיעורים פרטיים אצל אבשלום קור. הייתי עוברת עם מש"קית חינוך על העיתון בעברית ונצמדת לכל מיני מפיקים בשביל להבין את השפה שלהם. זו הייתה חוויה. אבשלום הוא בן אדם מאוד מיוחד וצנוע וגם דאג לי הרבה. הוא לימד אותי המון על יהדות, הראה לי מילים מקבילות בערבית ובעברית כדי שאבין כמה השפות די זהות. הוא אמר לי 'ביום שתפתחי את המיקרופון כל גלי צה"ל יעמדו על הרגליים מרוב גאווה'. כשהוא שמע אותי מדברת הוא התרגש בטירוף: 'שמעתי אותך, יש לך עברית נפלאה, ותשמרי על המבטא שלך כמו שהוא'. אני אמנם יודעת לבטא רי"ש ישראלית ולדבר בלי שיזהו אותי, אבל זה היה אתגר כזה – לדבר ככה כשאני על מדים וכולם חושבים לעצמם – 'בטח עולה חדשה, אולי מספרד או ברזיל'. אז לא חבר'ה – אני ממש מפה, מהצפון".
"האנשים שהכי הזדהיתי איתם היו הדתיים. כמה מהם התחתנו בזמן שהיינו בצבא. הרבה מהחילונים לא ידעו איך לאכול את זה שהם מתחתנים בגיל צעיר, ואז הגיעה הצעת הנישואין שלי, והרגשתי שאני יכולה בקלות להשתייך לחברה הדתית"
אמא גאה
היא בת 22, ילידת שפרעם, הקטנה מבין חמישה, ערבייה־נוצרית מהזרם הקתולי. הוריה התגרשו כשהייתה בכיתה ד', לא עניין של מה בכך במשפחה ערבית מזרם זה, ואמה מדיאנה מפרנסת אותם באמצעות עסק משפחתי של מפעל בצקים וקייטרינג. "לפי הדת הקתולית לא מתגרשים, ובטח לא כשאישה מבקשת את זה. לא פלא שהצלחתי בתמיכה שלה לשבור כל מיני מוסכמות".
גם ההחלטה להתגייס לא התקבלה בסביבתה במחיאות כפיים סוערות. "בכיתה י' החלטתי שאני הולכת לצבא. הייתה לי חברה שיש לה אבא שוטר והוא תמך בה. גם החבר שלי רצה ללכת לצבא ולא ידע איך לגשת לזה בכלל, כי אצלנו במגזר זה די בעייתי לקבל החלטה כזאת".
למה?
"כי זה מהווה מין הסכמה ציונית, ומראה שאתה מרגיש מאוד שייך בזהות שלך למדינה ולא מרגיש חלק נפרד ממנה. בעצם זה שאת מתחילה להרגיש שייכת את עושה משהו לא מקובל, במיוחד אם את בת. הרבה אנשים אמרו לי, 'אם תלכי לצבא מי ייקח אותך בכלל? מי יסתכל עלייך?' כשאת על מדים את יורדת בדירוג שלך.
"הייתה תקופה שגם לא נכנסתי לשפרעם על מדים, הייתי באה על אזרחי. לא כולם אוהבים את זה, לפחות לא במבט ראשוני. חיילת על מדים זה לא משהו שמשתלב טוב בנוף של שפרעם. שמעתי שדיברו עליי, אולי גם צילמו אותי בתוך האוטובוס ושלחו אחד לשני".
ובכל זאת לקחת את הסיכון.
"לא הכול היה טוב ונחמד, אבל היו גם דברים משמחים. בנות יצרו איתי קשר דרך פייסבוק ואינסטגרם, שאלו מה אני עושה בצבא וניסו להבין איך הן יכולות גם להתגייס. אני חושבת שדי פתחתי דרך לנערות נוספות מהמגזר שיהיה להן האומץ לרצות. כי מעבר לעניין הישראלי והערבי, יש בזה גם משהו מאוד פמיניסטי. כשיש מישהו כמו בן הזוג שלי שאומר לי 'אני גאה בך', או אישה כמו אמא שלי שאומרת שהיא גאה שגידלה בת שחושבת ככה, זה נותן ביטחון. גם הסקרנות ללכת ולראות מה כל ישראלי עושה בגיל 18 ואיך הוא מתמודד עם החיים שלו, זה מה שדחף אותי ללכת לצבא. הבנתי שהשירות שם הוא מעבר ללהחזיק נשק ולצאת לשטח. זה כמו בית ספר, מין קומונה משותפת שבה את פוגשת את כולם".
איך חווית את המפגש עם האוכלוסייה היהודית?
"בשפרעם יש מוסלמים, דרוזים, בדואים ונוצרים. כשאת גדלה בעיר שהיא לא מעורבת לא באמת יוצא לך להכיר יהודים. אני פוגשת את היהודים כשהם באים לקנות אצלנו פלאפל, לא ביומיום. גם אוצר המילים שלי לא הספיק בשביל לנהל שיחה עם יהודים, זה הספיק בשביל לשלם באוטובוס או לקנות בקניון".
"אני רוצה מאוד שערבייה תגיש מהדורת חדשות. רציתי שזה יקרה בגל"צ. אמנם הגשתי מוזיקה ופינות ושידרתי מתוך ניידות 'קולה של אמא', אבל לא קריינתי. אני רוצה להאמין שיום יבוא ואישה עם מבטא ערבי תקריין חדשות"
ואיך הגיבו בתחנה כשהבינו שמגיעה חיילת ערבייה?
"הרגשתי שמסתכלים עליי ושרוצים לדבר איתי. גם עשיתי המון שיחות עומק עם אנשים. מאוד הופתעתי להיות במקום שבו יש כל כך הרבה חיילים על מדים, והבנות והבנים יחד מתַפעלים משהו שנראה לי בהתחלה מאוד מוזר ולא קשור".
במהלך השירות עברת איתם את אינתיפאדת הסכינים, זאת הייתה תקופה טעונה בשבילך?
"אני מרגישה מאוד ישראלית. כשאני שומעת על פיגוע ממש כואב לי הלב. הארוס שלי משרת במג"ב ירושלים ובתחילת התפקיד הוא היה בחברון. חוויתי את זה כמו שכל ישראלי חווה את זה. אולי טיפה יותר מסובך כי דיברתי ערבית על מדים ולפעמים זה מרחיק את האנשים ממך בתחנת האוטובוס ולפעמים גם מרימים גבה ברכבת, אבל זה בסדר.
"זה הקטע שבו אני באמת מרגישה את הטעם לשירות שלי. יש מי שמחליט לקחת חיי אדם בידיים שלו ולהרוג ולפגע ולהיות מחבל, וישנו הצד השני, שלי, שרוצה להיות חלק מהחברה הישראלית. אחרים אולי יבחרו להשתלב בה דרך האקדמיה, אבל אני החלטתי ללכת עד הסוף".
אבל למרות קבלת הפנים החמה בגל"צ, סליבא מודה שהיא נתקלת גם בגילויי גזענות. "כשהייתי מפיקת חיילים נסענו לכל מיני בסיסים. באחד הביקורים שמעתי קצין שאמר לחייל שלו 'למה אתה כותב על היד? מה, אתה ערבי?' עמדתי לידו ואמרתי – 'אני ערבייה ולא כותבת על היד, אז מה?'. הרבה פעמים לא ידעו איך לאכול אותי. לקחה שנה עד שאישרו אותי ביטחונית ואני מניחה שהעיכוב היה בגלל זה. היו גם כאלו ששאלו אם אני רוצה להתגייר, כל מיני קצינות מחיל חינוך שחשבו, 'מה, את לא רוצה ללכת לקורס נתיב? ואם תרצי להתחתן עם יהודי?' למה שארצה להתגייר? אני ערבייה. אני נוצרייה. ואני לא מנסה להיות משהו שאני לא".
הצעת נישואים ויראלית
במחזור שלה בגל"צ שירתו דתיים רבים. איתמר אוחנה, שילה פריד, אורי איגרא, יואב אונגר, אריאל זיגלר ואחרים. "פתאום את מבינה עד כמה המדינה שלנו מורכבת מהרבה סוגים של מציאות. האנשים שהכי הזדהיתי איתם היו הדתיים הימנים. למדתי המון על הדת היהודית דרכם וכמה מהם התחתנו בזמן שהיינו בצבא. הרבה מהחילונים לא ידעו איך לאכול את העובדה שהם מתחתנים בגיל צעיר, ואז הגיעה הצעת הנישואין שלי, והרגשתי שאני יכולה בקלות להשתייך לחברה הדתית, ושהם יבינו יותר".
הצעת הנישואין שלה מראיד, שמשרת כאמור במג"ב, לא הייתה שגרתית והצליחה לרגש אלפי גולשים ישראלים לאחר שהפכה לוויראלית. במהלך החזרות לטקס חגיגות ה־70 למדינה, החיילים שהשתתפו בו הופיעו עם בלונים אדומים ויצרו את הכיתוב "לונא, התינשאי לי?".
"זה היה שיתוף פעולה נהדר", היא נזכרת בהתרגשות, "הוא כבר ארבע שנים בצבא ועבר הרבה פלוגות. בטקס הוא פגש חיילים מכל המקומות והם באמת הפכו להיות משפחה. הוא אמר לי 'עמדתי על הבמה בחזרות והתרגשתי, כי אני הדגלן הנוצרי היחיד שנמצא שם בטקס יום העצמאות ה־70 של המדינה ורציתי לקחת את זה עוד שלב. רציתי שנזכור את התאריך הזה לנצח'. הוא ביקש ממפקד הטקס סא"ל שמעון דרעי לערוך את ההצעה, והמפקד הודיע לחיילים שיצטרכו לוותר על שעות מנוחה בשביל זה. הם הסכימו והלכו איתו עד הסוף וזה הכי מרגש שיש. מאוד הייתי גאה שהמגזר שלי יראה את זה. שיראו לאיזה צבא אני נלחמתי ללכת. מקום שבו חיילים נשארו עוד קצת זמן כדי לפרגן לחבר שלהם והלכו לקנות לו את הבלונים והפרחים".
איך הרגשת כשהסרטון החל לרוץ ברשתות החברתיות?
"זה מדהים כמה שהאירוע הזה עשה טוב לאנשים! כל כך התרגשתי כשקיבלתי הצעת נישואין בהר הרצל בדרך הכי מקורית שיש, ועוד יותר שימח אותי לראות ולשמוע את הפרגון של העם, פשוט אנשים מכל מקום בארץ וגם לא מעט מחו"ל. אנשים שאני לא מכירה עד היום מברכים אותי ומחבקים. זה באמת מדהים לראות כמה טוב ההצעה הזאת עשתה לאנשים. בשבילי זה גם מרגש להפוך לסיפור חדשותי שבו מדברים על ערבים אבל סוף־סוף באופן חיובי. לדבר על אהבת הארץ ואהבת חינם, ובהחלט הרגשתי שזה קירב את העם ונתן ביטוי אחר ושונה. וגם, להעלות את המודעות לכך שקיימים חיילים נוצרים בצבא".
אחרי הקורס בגל"צ שובצה לתפקיד מפיקה. "רציתי מאוד להיות כתבת, אבל הקושי של העברית אולי מנע ממני. היה דיבור על כך שבשלב יותר מאוחר אשתלב ככתבת. זה לא כל כך קרה אבל אני שמחה על השירות כי הצלחתי לעשות דברים שעכשיו, אחרי שהשתחררתי, אני מבינה את גודל החשיבות שלהם. אשכרה הכנסתי פינה של מוזיקה ערבית לשידור הציבורי. הכרחתי את מי שמאזין לגלי צה"ל לשמוע מוזיקה כזאת ולא לפחד".
את הפינה בתוכנית של בן וקובי פרג' היא קיבלה כמעט בטעות. "הייתי צריכה לצאת לשטח, ל'קולה של אמא', ונשארתי בחמישי בלילה בתחנה כדי לעבוד. פתאום אני שומעת מאחד החדרים מוזיקה של זמר עיראקי. התחלתי להשתגע, לשיר לעצמי ולרקוד, וקובי ובן יושבים ולא מבינים מה קורה – חיילת על מדים שרה בערבית. ככה הם גילו אותי ואני גיליתי אותם. הם הציעו לי פינה, ומאיה להט מנהלת המחלקה הייתה עם ראש פתוח ואישרה את זה".
מאיפה ההתמצאות בעולם המוזיקה הערבי?
"אני צורכת מוזיקה כמו כל בן אדם. אבל בגל"צ הרגשתי מחויבות אחרת והתחלתי לחקור אותה יותר ויותר. הגעתי למשל לשיר של זמרת כורדית בשם הלי לוב שהוציאה קליפ עידוד לחיילים הכורדים בשם Revolution. היא מצלמת את הווידאו־קליפים שלה כשהיא נמצאת ממש קרוב לדאעש, ופונה אליהם בהכרזות שהכורדים ינצחו אותם".
בקליפ נשמעים קולות רקע של נשים בקריאת "קולולו".
"יש אמונה של דעאש שללוחם אסור למות על ידי אישה כי אז הוא לא ייכנס לגן עדן. מה שהנשים עושות הוא לבוא לזירה ולעשות קולולו כדי להפחיד אותם".
אבל אפילו בישראל, היא טוענת, קיימת סצנה בוערת של שירי מחאה. "בישראל יש הרבה מוזיקה שמדברת על רצח על כבוד המשפחה ואלימות בתוך המשפחה. תאמר נפאר, שמירי רגב עזבה בגללו את האולם כשהתחיל לשיר שיר של מוחמד דרוויש, הוא אמן שמאוד מזוהה עם המסרים הפוליטיים שלו, אבל יש לו גם את הצד שבו הוא מדבר על החברה שלו ועל אלימות נגד נשים".
כלומר, השירה מאפשרת להם לומר בפומבי את מה שהם לא יכולים לומר סתם ככה?
"השירה מאוד גלויה. אבל כשזה מדבר ליותר מאדם אחד ואנשים רואים שיש תמיכה לזה – שם קורה השינוי. המוזיקה הערבית עוברת שינוי גדול. אמנם עדיין יש שירי אהבה ודבקה ושמחות וריקודים, אבל יש גם הרבה ביקורת ובעידן היוטיוב אתה יכול לצעוק את זה ולהרגיש שיש לך תמיכה".
בהמשך היא מראה לי בסלולרי את הגיבור של אחת הפינות שלה, פארס כרם, זמר לבנוני שהיא מכנה "הג'ורג' קלוני של המזרח התיכון". "הוא מוציא אלבום ונעלם לחמש שנים, אבל כל פעם שזה קורה, כל שיר שלו הופך ללהיט. השירים שלו מאוד פשוטים ועממיים ויש בהם הרבה דבקה, אבל גם ביקורת. יש לו שיר שמדבר על כמה כסף גבר צריך כדי לבקש את ידה של אהובתו, שהוא ממש צריך למכור כלייה בשביל לעמוד בזה".
"אני מרגישה מאוד ישראלית. כשאני שומעת על פיגוע ממש כואב לי הלב. חוויתי את טרור הסכינים כמו שכל ישראלי חווה את זה. אולי טיפה יותר מסובך כי דיברתי ערבית על מדים ולפעמים זה מרחיק ממך את האנשים בתחנת האוטובוס, ולפעמים מרימים גבה ברכבת"
אחר כך היא משמיעה לי זמר מצרי נוסף שכבש את השאזאם עם שיר אתני בעל נגיעות של פולק אלטרנטיבי. "אם תאזיני למוזיקה הערבית המודרנית תמצאי שם הרבה פופ ותתחברי למוזיקה גם בלי להבין את המילים. גם הקצב מושך מאוד ויש הרבה רצון ליצור מיקס של ז'אנרים לתוך המוזיקה הערבית. רוק עם שירי פיירוז. פופ עם אום כולתום. את השיר הזה אני בטוחה שעומדים להשמיע הרבה בחתונות, וגם בגלגלצ משמיעים אותו".
עוד חלום אחד
מלבד הפינה המוזיקלית, זכתה סליבא להרבה חוויות מיוחדות בזמן השירות בתחנה, למשל כאשר ראיינה לראשונה ניצולת שואה. "יצא קול קורא של פרויקט 'בקולם' שמפגיש חיילים עם ניצולי שואה. מאוד התלבטתי אם לעשות את זה. איך לגשת לזה בכלל. לא פגשתי אף פעם ניצולת שואה ולא ידעתי אם אדע להתנהג בהתאם. פגשתי את ברט בדיחי שעובדת ביד ושם ואני בקשר איתה עד היום. היא גם תבוא לחתונה שלי, אני מקווה".
מה את זוכרת מהמפגש איתה?
"הדבר הראשון שהיא שמה לב אליו הוא הצלב שלי. ואז היא אמרה 'את יודעת שהמשפחה שהצילה אותי הייתה נוצרית? אני יודעת לומר את כל התפילות שלכם בעל פה וכל יום ראשון הלכתי לכנסייה ולמדתי למיסה'. היה לה צלב תלוי מעל המיטה והיא ממש חיה בזהות כפולה בזמן השואה. הנכד הבכור שלה נפל במבצע חומת מגן. ואז היא גילתה שאני ערבייה. היה קטע בשיחה שבו היא אמרה לי 'הפעם ראשונה שהרגשתי שאני חופשייה קרתה פה בישראל, בבית שלי', ואז היא שמה עליי את ידה ואמרה – הבית שלנו, יחד".
לפוליטיקה של גל"צ היא פחות ששה להיכנס. "שמחתי על ההחלטות של ירון דקל. גם בקד"צ שלי היה המון גיוון, לא רק דתיים וחילונים, גם ימנים ושמאלנים ואנשי מרכז. זה רק העשיר אותנו ונתן לנו עוד דרך לחשוב. גם למי שבא מגובש מאוד זה פתח את הראש".
ובכל זאת, ידוע שהדנ"א הגל"צניקי עדיין נשאר כשהיה. את מרגישה שיש חוסר איזון פוליטי בתחנה?
"יש אנשי תקשורת שעוד רגע כולם יכירו, וזה הקד"צ הראשון שהיו בו כל כך הרבה דתיים. יש גם הרבה אנשים מהפריפריה, ומי שבא ממקום יותר רחוק, כבר יש לו השקפת עולם שונה.
"הכנסתי משהו משמעותי במיוחד לגל"צ – שכשבאים להגיד את המילה ישראלי חשוב שלא נתעלם מערבים בעלי תעודת זהות כחולה שגאים להיות ישראלים. וכשמדברים על נשים ישראליות ועושים על זה תוכנית מוזיקה, אז לא להתעלם מנשים ישראליות מהמגזר הערבי שעושות אחלה מוזיקה".
עד כמה את מרגישה שהצלחת?
"החברה הכי טובה שלי היא דנה יצחק, עורכת מוזיקה שנמצאת בישיבות פלייליסט והיא מאוד פתוחה. הכרנו אחת לשנייה הרבה שירים. הגשתי תוכנית מוזיקה לילית מ־12 בלילה עד שש בבוקר, ותמיד הייתי לומדת מראש איך אומרים את שם הזמר ועל מה השיר מדבר. הייתי הולכת לעורך המוזיקה ואומרת לו – התוכנית נקראת 'לילה ישראלי', לא שמעתי זמר אחד שהוא ערבי־ישראלי ומשמיעים אותו. נראה לי שכן הכנסתי להרבה מחבריי את ההבנה שהמושג ישראלי כולל בתוכו עוד דברים. אז הפלייליסט טיפה רחוק, אבל אני מקווה שזה יקרה ומאמינה שמתישהו יגיעו עוד אנשים פתוחים כמו דנה.
"יש שיר שנקרא 'מיגנה'. להיט של בחור ארמני ששנה אחרי יציאתו הפך ללהיט בעולם הערבי. חזרתי הביתה וכל מכונית בשפרעם השמיעה אותו. הייתי אז המפיקה של לבנת בן־חמו בציפורי לילה ואמרתי לה 'תקשיבי מה שומעים אצלנו במגזר'. היא מאוד אהבה את השיר והם הכניסו אותו לפלייליסט של גלגל"צ. אז נכון שזה לא שיר בערבית, אבל זה מה מה שהולך אצלנו במגזר ואני שמחה שהצלחתי איכשהו להעביר את זה לכולם. היום אני הולכת למסיבות עם חבר'ה יהודים ושומעת אותו מתנגן וזה הכי מרגש שיש".
את חושבת שיבוא היום שבו אישה ערבייה תגיש מהדורת חדשות?
"אני מאוד רוצה שזה יקרה. רציתי וקיוויתי שכך יהיה בגלי צה"ל. אמנם הגשתי מוזיקה ופינות וניידות 'קולה של אמא', אבל לא קריינתי חדשות. אני רוצה להאמין שיום יבוא ואישה עם מבטא ערבי תקריין חדשות".
ועכשיו, אחרי השחרור, לאן את ממשיכה מכאן?
"כמו כל חיילת משוחררת וכמו כל ישראלי בגילי, אני לוקחת נשימה ובודקת איפה אני יכולה עוד לפרוץ את הדרך. אני הערבייה הראשונה שהתקבלה לגל"צ, ואני מאמינה שעוד אהיה הראשונה בהרבה דברים בהמשך".
היא מעולם לא קיבלה צו גיוס, אבל חלמה להצטרף לקרקל. היא התקבלה לגל"צ עם עברית בסיסית בלבד, אבל הצליחה לחולל בה מהפכה של ממש. לונא סליבא, ערבייה נוצרייה משפרעם, לא נתנה לגילויי הגזענות והשוביניזם לעצור אותה בדרכה אל לב החברה הישראלית. "אני הערבייה הראשונה שהתקבלה לגל"צ, ואני מאמינה שעוד אהיה הראשונה בהרבה דברים בהמשך".
