השבוע השני שלי בקטאר המשיך להיות אינטנסיבי מאוד בעיקר בשל לוח משחקים צפוף שמצריך הליכות ונסיעות רבות ממקום למקום. לרוב המשחקים הגעתי באמצעות הסעה ממרכז המדיה של הטורניר, רק ששם החליטו משום מה שלא משנה עד כמה קרוב האצטדיון שיוצאים אליו (ורובם קרובים למדי בסופו של דבר) – ההסעה האחרונה תצא שעתיים לפני שריקת הפתיחה. הדבר כמובן יצר לוח זמנים כמעט בלתי אפשרי, כשרוב היום נסוב סביב סידורים טכניים.
אחד האתגרים הגדולים שלי בטורניר היה להשיג כרטיסים למשחקים עצמם. בתור עיתונאי שמקבל קרדיטציה (מספר מוגבל של כרטיסים מההתאחדות המקומית לכל מדינה) אפשר לבקש אישור כניסה לשני משחקים לא עוקבים ביום. הבעיה שיש כאן אלפי אנשי מדיה, ואצל פיפ״א זה עובד לפי לאום (אנגלי לדוגמה בעדיפות למשחק של אנגליה, הגיוני), ולפי ותק ביחסים מול הארגון. כיוון שזה גביע העולם הראשון הרשמי של מקור ראשון, אנחנו נמצאים בתחתית שרשרת המזון, למשחקים היוקרתיים קיבלתי מיד דחייה אוטומטית.
כאן מתחיל שלב נוסף – רשימת המתנה שאליה אפשר להצטרף במהלך היום ולקבל תשובה עד שעתיים לפני המשחק. כך צפיתי בארגנטינה מול צרפת, אנגליה מול ארצות הברית, וכך פספסתי את גרמניה מול יפן כי פשוט לא הצלחתי באותו היום לעמוד בדרישה שמאפשרת כניסה לרשימת ההמתנה – הגעה פיזית למרכז המידע, המרוחק ממני כ־40 דקות. למשחק של ברזיל מול סרביה הדרישה כנראה הייתה גדולה מדי וכמוני רבים לא קיבלו אישור, מה שהוביל לפתרון היצירתי של מרכז המדיה, שם פועלים שני תיאטראות גדולים ומרוויחים בהם מקרינים את המשחקים על מסך קולנוע. הצפייה במשחק מלווה בישיבה מפנקת בחלל ממוזג, ובסיומה אפשר להשתתף במסיבת העיתונאים המתקיימת באצטדיון. לא רע בכלל.
הרב מנדי חיטריק: "מי שרוצה סנדוויץ' כשר יוצר איתי קשר דרך הרשת החברתית או דרך אנשים, הם באים לאסוף אותם ועל הדרך אנחנו יושבים, מכירים ומדברים קצת"
בדסק הכרטיסים במרכז פגשתי להפתעתי את גרטה, ארגנטינאית יהודייה דוברת עברית שוטפת, שבעבר חיה כמה שנים בישראל והיום היא גרה בטוסקנה עם משפחתה. גרטה עובדת בדסק לצידה של בנן, פלסטינית מוסלמית צעירה וחביבה עטויית חיג׳אב. לפי חוקי פיפ״א לשתיהן אסור להתראיין באופן רשמי. על אף שהיא עדיין טוענת שהיא לא באמת יכולה, לדעתי גרטה סייעה לי ולחבריי הישראלים לקבל עד עכשיו כמה כרטיסים למשחקים הנחשבים יותר.
מרימים לחיים
כיוון שלא הספקתי להגיע לרשימת ההמתנה למשחק של גרמניה, החלטתי לנצל את ההזדמנות לניסיון נוסף להיכנס לבר הספורט במלון מאריוט, שנמצא באזור ה־Decc היוקרתי של דוחא. לאחר שכשלתי בניסיון הראשון להיכנס לשם, גיליתי שהפעם הבאתי את הדרכון שלי ללא סיבה, כי כנראה החוקים שונו והפעם אפשר היה להיכנס עם דרכון האוהדים שהעניקו לי הקטארים.
הבר היה הומה באופן מוגזם. אוהדים ממדינות רבות התקבצו למען מטרה אחת – שתיית אלכוהול במחירים מופקעים ויצירת הרבה מאוד רעש. הבר הגיש את כל סוגי האלכוהול שאפשר להעלות על הדעת, ועל שולחנות האוהדים, הונחו מכלי בירה ענקיים. עוצמת הקול במקום הייתה בלתי נסבלת ורק בזכות העובדה שהמקום רושת במסכי טלוויזיה, אפשר היה בכלל לראות את המשחק. בקצה הבר נמצא אזור של אנשים שעישנו עצמם לדעת.
במחיר ארוחת הצהריים ששילמתי שם, יכולתי לחיות ברווחה במשך יומיים באזור שהתגוררתי בו. ועדיין האוכל היה טעים, היפנים היו נפלאים והוכיחו שוב, שיש משהו שמחבר בין אוהדי הכדורגל העולמי כולו – כולם שונאים את הגרמנים. שריקת הסיום קבעה עוד סנסציה נהדרת בשלב הראשון בטורניר, כשיפן גברה 2-1 על גרמניה, וגם הייתה האות עבורי לטוס החוצה מהבר שאליו לא אשוב עוד.
התחנה הבאה שלי הייתה נסיעה לצידה האחר של העיר כדי להגיע לאצטדיון חאמד בִּן־עלי, שם פגשה בלגיה את נבחרת קנדה, שהגיעה לכאן בפעם השנייה בהיסטוריה ולראשונה מאז 1986. ההגעה למשחקים דרך המטרו הפכה למשימה לא פשוטה, מאחר שעשרות אלפים כמוני נסעו בו לאותה מטרה, מה שיצר פקקי ענק בכניסה לתחנות וגרם לנסיעות צפופות מאוד. יפה היה לראות שהקטארים מאפשרים לנשים, עם ילדים או בלי, לחתוך את התור ולהיכנס מיד לתחנה.
בדרך פגשתי שלושה קנדים שהגיעו לדוחא בטיסה זמן קצר קודם לכן מדובאי, ועם שריקת הסיום עשו את הדרך ההפוכה וטסו חזרה עוד באותו הלילה. השלושה צפויים לעשות את הדרך הזו בשלושת משחקיה של קנדה, ומתברר שהם ממש לא היחידים. במשך היום יוצאות מדובאי עשרות טיסות לדוחא, בתדירות של אחת לעשרים דקות. מי שממוקם בדובאי יכול גם ליהנות ממלונות זולים יותר ומחיי לילה ללא כל הגבלה.
הסיפור היהודי
אחת ההבטחות המוקדמות שהמארחים הקטארים הפרו מול פיפ"א הייתה שיאפשרו ליהודים להתפלל בציבור במקומות מסודרים במהלך גביע העולם. הם הפרו אותה בטענה שהדבר עלול לגרום לבעיות ביטחוניות ולפיקוח נפש. יש גם כאלה שמעדיפים להסתכל על הצד החיובי ועל מה שכן מתאפשר. אחד מהם הוא הרב החב"דניק אליהו חיטריק מאיסטנבול, שהגיע לדוחא עם אביו הרב מנדי חיטריק, יו"ר איחוד הרבנים במדינות האסלאם, כדי לדאוג כאן להכנת אוכל כשר.
"אני חושב שמוטב לכולנו להתרכז בטוב ובעובדה שאנחנו יכולים לאפות כאן ולהכין אוכל, ולא בכך שאין כאן עדיין כרגע מניין או סעודות", מבקש ממני ר' אליהו להבהיר בכתבה, "נעשה כאן מאמץ גדול מאוד לאפשר הכנת מזון, וכרגע אנחנו מכינים כאן סנדוויץ' בייגל וחלות טריות לשבת. אם הביקוש יעלה אני מאמין שנתחיל להכין גם מאכלים נוספים".
את המיזם הקימו הרב מנדי, אביו של אליהו, שהוא גם שליח חב"ד והרב האשכנזי של איסטנבול, עם הרב האמריקני מארק שנייר, יו"ר הקרן להבנה אתנית שבסיסה בניו־יורק ופועלת לשיפור את היחסים בין יהודים למוסלמים. "גדלתי באיסטנבול וכמו כל חב״דניק אחרי שסיימתי את לימודי הישיבה יצאתי לכמה שנות שליחות. הייתי שנתיים בדובאי עד לפני ראש השנה האחרון, עכשיו לפחות לחודש הקרוב אני כאן בתור משגיח כשרות ובהמשך נראה אם יהיה מקום להישאר כאן יותר", מסביר חיטריק, "המטרה שלנו היא לעזור בעולם לכל אחד ולכל מי שאנחנו יכולים, ואחרי כמה חודשים שהרעיון הזה היה באוויר, הוא הפך למעשי בתחילת המשחקים. קטאר איירליינס, יחד עם חברת קייטרינג מקומית, הם הספקים הרשמיים של האוכל בגביע העולמי, והם נתנו לנו מטבח מיוחד אצלם לייצר את האוכל, כשאני משגיח שהכול ייעשה בצורה כשרה ותקנית".
היו שמועות על הקמת מסעדה פה, למה זה לא קרה?
"הסיבה היחידה שלא הוקמה מסעדה כשרה בקטאר היא כי אף אחד לא רצה להשקיע ולהקים כאן עסק כזה. לא היה שום איסור מהשלטונות, הוויזה שלי כאן בקטאר היא על תקן משגיח כשרות".
איך החוויה שלך בקטאר עד עכשיו?
"עד עכשיו הזמן שלי בקטאר מדהים. האנשים שאני עובד מולם מאוד לבביים ומאוד סקרנים. כבר כמה פעמים שאלו אותי על הציצית ואני הולך בכל מקום עם הכובע שלי. כדורגל בעיקרון פחות מעניין אותי, אני יותר בעניין של פוטבול, כדורסל ובייסבול, אבל אני כבר נמצא כאן ובטח אלך לכמה משחקים".
מלבד בני משפחת חיטריק נמצא כאן רב ממקסיקו, שמחלק אוכל כשר כולל בשר ומבקש לא להתראיין. במוצ"ש לפני המשחק בין ארגנטינה ומקסיקו ובעקבות יוזמה משותפת, התקיימה הבדלה סמוך לאצטדיון המשחק בלוסייל.
השמלה החדשה שלי
אחת השאלות שהכי הטרידו אותי פה אחרי כמה ימים בטורניר היא כיצד הגלבייה הלבנה של המקומיים תמיד נוצצת ללא סימן או כתם, בזמן שאני לא מצליח אפילו לסיים ארוחה בלי להעביר מגבון לח על הבגדים.
״האמת שלוקח זמן להתרגל ללכת עם גלבייה״, אומר לי עימאד, קנדי מוסלמי שהגיע לטורניר על תקן מתורגמן לעיתונאים, ופרץ בצחוק כשניסיתי לפתור בעזרתו את הסוגיה. ״בשלב הראשון הייתי הרבה יותר מפוזר בנושא הזה, הגלבייה הייתה מתלכלכת לי לא מעט. לא פשוט לשמור עליה נקייה כשאוכלים, כשנוהגים או שותים קפה. עם הזמן למדתי, והאמת שגם יש לי המון גלביות, אז אין בעיה להחליף ברגע לחדשה. משמח אותי לראות כאן אנשים מכל העולם, גם אנשים מישראל. כולם כאן מוזמנים באהבה. כמוסלמים אנחנו מאמינים שהדת שלנו הגיעה מהיהדות, ואם אנחנו מכחישים או לא מקבלים אותה, זה כאילו שאנחנו נגד עצמנו. גם בקנדה הקהילות שלנו חיות בשלום״.
עימאד, ששמע שיום לאחר מכן אסע לאצטדיון אל ג׳אנוב בעיר וואקרא המרוחקת כשעה לכיוון דרום מדוחא כדי לראות את שווייץ נגד קמרון, המליץ לי לנצל את ההזדמנות ללכת לבקר בשוק הסמוך לשם, שנמצא על חוף המפרץ הפרסי. בסיום המשחק ויתרתי עם חבר על ההסעה חזרה למרכז ויצאנו יחד לחפש מונית לשוק. זו התגלתה כמשימה לא פשוטה כלל, כי מסביב לאצטדיון אין כלום. שממה. משהות באצטדיון הכי מודרני שיש, מצאתי את עצמי לפתע בלב מדבר. מה יעשו עם המבנה שהושקעו בו מאות מיליוני דולרים בסיום הטורניר, איש אינו יודע.
להזמין מונית היה בלתי אפשרי, וסביבנו היו רק כמה נהגים שדרשו מחירים מופקעים לנסיעה כה קצרה. אחרי כמה רגעים הגיע בחור הודי חביב שהגיש הצעה הגיונית ולקח אותנו לשוק המיוחל, והגענו אליו בשעת שקיעה יפהפייה. רצועת החוף הנהדרת הציעה מגוון של מסעדות, בתי קפה וחנויות למתוקים. האוכלוסייה הייתה בעיקר מקומית.
ההחלטה הייתה ברורה – כאן אנחנו אמריקנים. בטיול הזה כבר הייתי גרמני, ניו־זילנדי, הולנדי וכן, לפעמים גם ישראלי. אחרי ארוחה סבירה במסעדה סורית עברנו לבית קפה סמוך לקנח בקפה עשיר בתבלינים ובמעדן מקומי, ולאחר טיול ברוח נעימה כשברקע מכריז מואזין כישרוני, מצאנו את דרכנו אל אוטובוס מקומי שלקח אותנו לתחנת המטרו הקרובה בדרך לתחנה הבאה.
מגפה שקטה
נגיף הקורונה הוא נוכח בחזקת נעלם פה בקטאר. לולא מסכה שרואים מדי פעם על אחד האוהדים, זה אפילו לא היה עובר בראש. מתחילת נובמבר גם בוטלה הדרישה מכל מי שצפוי היה להגיע לקטאר, להציג בשדה התעופה בדיקת קורונה שהתבצעה עד 48 שעות לפני ההמראה. אין כאן דרישה למסכות בשום מקום ומי שעוטה אותה במרכזי הספורט ובמסעדות הם בעיקר העובדים האסייתים, ובצדק – כי הקור המוגזם באצטדיונים הממוזגים גורם לרבים כאן להצטנן.
זו בהחלט תחושה מוזרה מאוד לשבת באצטדיון פתוח כשבחוץ 32 מעלות חמסין, ועדיין להיות עטוף בבגדי חורף ולקפוא מקור. בשבועיים האחרונים נרשמו בקטאר באופן רשמי כ־300 מקרים שבהם התגלה חולה קורונה ונראה שהמגפה נמצאת כאן בדעיכה. החיסונים הקטאריים זהים לשלנו: פייזר ומודרנה.
עבודה בעיניים
הפרסומים על סיפורם של אלפי מהגרי העבודה שקיפחו את חייהם בשנים הארוכות שבהן התכוננה קטאר לטורניר דעכו באופן טבעי לאחר פתיחת הטורניר ופינו את מקומם למחאות שונות שהתרחשו כאן, כמו למשל סירובם של האיראנים לשיר את ההמנון במשחק הראשון (הם שרו אותו בשני, רק אפשר לדמיין אילו איומים הם קיבלו) וכמובן בכדורגל עצמו, שכבר העניק לנו כמה משחקים בלתי נשכחים.
מי שלא נח לרגע בכל הנוגע לגורלם העגום של הפועלים הוא העיתונאי הבלגי סמי קונטי, שממשיך לפעול במרץ כדי לאתר ולפרסם עוד סיפורים של מהגרי העבודה, גם כאלה שמתרחשים בימים אלה. קונטי, שעוסק גם בכתיבה ספורטיבית בזמן הטורניר, יודע היטב שהוא משחק באש – ודאי כשהוא נמצא כאן בקטאר – ולכן הוא מסרב לנהל שיחות בוואטסאפ מחשש שיעקבו אחריו.
בכתבה האחרונה שלו הוא סיפר על שני צעירים מדרום אפריקה, דיוויד ופול (שמות בדויים) שהוריהם מכרו את האדמה שברשותם כדי לממן 2,500 אירו לסוכן שהבטיח להם עבודה והכנסה נאה לצידה. כשנחתו בקטאר גילו מהר מאוד שעבודה כזו אינה בנמצא ונכנסו מיד למעגל של ניצול. פול, לדוגמה, עבד כ־40 יום בתור גנן אך מעסיקו סירב לשלם לו. כאשר פנה לבית דין לעבודה מקומי נאמר לו שאי אפשר לעשות דבר כי לא חתם על חוזה עבודה. בשל הביקוש הרב לכוח עבודה לקראת הטורניר, זכו השניים בחוזה כמאבטחים במשך שישה חודשים וביכולת לפרנס את משפחתם, אבל דרישת העבודה לעמוד 12 שעות ביום, חלק מהזמן בחום כבד, החלה לגבות מהם מחיר רפואי כאשר יום חופש אינו בא בחשבון.
כרגע הם נמצאים במצב שבו לא קיבלו שכר כבר חודשיים והם חיים במחנה עובדים מחוץ לדוחא, שממנו אפשר לצאת רק באמצעות אישור מיוחד. פנייה לרשויות קטאר נענתה בכך שהתשלום שלהם בדרך, אבל השניים מיואשים ורוקמים תוכנית לברוח לפני סיום החוזה שלהם, מה שבקטאר נחשב לעבירה פלילית.
״אני כל הזמן מגלה סיפורים חדשים על ניצול של עובדים פה וממשיך לפרסם את זה באופן קבוע", אומר קנטי, "המשטר הקטארי טוען ששולמו פיצויים למשפחות ההרוגים אבל זה לא נכון, מדובר בסכומים שהמעסיקים השונים לא שילמו לאותם עובדים עד שנהרגו, לא בשום פיצוי מכל סוג שהוא״.
