חשבתם שאי אפשר לעבוד ולטייל במקביל? עידן ארץ וליאור שפירא עשו את זה

ציר זמן: מאי: איסטנבול > יוני: מצפה רמון > יולי–אוגוסט: ירוחם > ספטמבר: ירושלים, חיפה > אוקטובר: חיפה

אף אחד מאיתנו לא זוכר של מי היה הרעיון לחיות על מזוודות ולנדוד. זה נשמע כמוני, אבל אנחנו לא באמת יודעים. מפה לשם מצאנו את עצמנו עוברים ממקום למקום בארץ ובעולם. אנחנו לא לבד ולא המצאנו את הקונספט, קוראים לזה "נוודות דיגיטלית" או "וורקיישן" – הֶלחם של work ו־vacation. לגור ולעבוד מכל מקום שרוצים. דרישות הבסיס (מעבר לבריאות ושאין אף אחד שנסמך עליך ומחזיק אותך במקומך) הן עבודה שלא תלויה במקום ואפשר לעשות אותה גם מרחוק, מינימליזם שמאפשר לחיות על מזוודות וגמישות אישיותית. אני עובדת מהבית, ועידן צריך להגיע למערכת "גלובס" במרכז הארץ פעם בשבוע. כך שהתנאים האלה אפשרו לנו גמישות גדולה.

רילוקיישן: החלום האמריקני ושברו

הממשלה תבטל את הבחירות הבאות? בג"ץ כבר כמעט עשה זאת פעמיים

הישראלי שמנגיש את התרבות המרוקאית לדור חדש

בדרך כלל כשמדברים על נוודות דיגיטלית מדברים על טיול ארוך בחו"ל, אבל אנחנו בחרנו לטייל בעיקר כאן. קודם כול כי אנחנו מכאן ורצינו להיות קרובים למשפחה ולהמשיך לעשות איתם חגים וימי הולדת. וחוץ מזה, חלק מהטיול מבחינתנו היה להכיר עוד חלקים בארץ ובעם. אומנם השטח פה קטן אבל הגיוון גדול ובאנו לגור כמה שבועות בכל מקום, כמו תיירים בטיול רגוע.

בסוף אפריל ארזנו את הדירה שלנו בגבעתיים. בשנים האחרונות יצא שעברתי דירה בממוצע אחת לשנה ואפילו פחות. לעומתי, עידן נשאר באותה דירה בגבעתיים ארבע שנים. האריזות היו לו קשות מאוד ובזמן שהוא בעיקר הדחיק, הרוב נפל עליי, כולל לסיים אריזות ולנהל את המובילים במקביל. השארנו מאחור ציוד כבד, העברנו את ארגזי החפצים למחסן וטסנו לאיסטנבול לחודש עם מזוודה אחת וטרולי אחד.

איסטנבול: גאווה ישראלית, תותי עץ וביקור של החמות

קצת עייפה, קצת מתרגשת וכשאני קצת ממורמרת על עידן, נחתנו באיסטנבול. באופן מעניין המיקום הגיאוגרפי משתקף בעיר ומרגישים איפשהו בין אירופה לישראל. עידן מצא לנו עוד בארץ מלון דירות בביאורלו – שכונה היפסטרית אבל לא רועשת מדי. וככה היינו אמורים להתחיל בלו"ז, ארוחת בוקר שכלולה במחיר המלון, אחריה עובדים כמה שעות ובערב מטיילים – או להפך. בדרך כלל עבדנו מהדירה, מחדר האוכל בקומה האחרונה או מבית קפה סמוך שנקרא Archeo ואנחנו קראנו לו "המזרח הקדום" בגלל העיצוב, שעושה כבוד למורשת של הסהר הפורה.

איסטנבול בנויה צפוף־צפוף. בניינים גבוהים וצבעוניים, נוף לים והמוני שחפים לבנים, גדולים ורועשים. גם חתולים היו אבל לא חתולי רחוב צברים, אלא אריסטוקאטיה שרובצת בחלונות ראווה של חנויות ורק מעקב אחרי הנשימות שלהם מעיד שהן חיה אמיתית. בלילה שמענו את מלחמות השחפים והחתולים על מי באמת בעל הבית באיסטנבול.

על ירוחם: התרבות פה היא להזמין אנשים אליך הביתה, לא לאכול בחוץ ולא להזמין מבחוץ אני אוהבת את זה

למרות היחסים המורכבים בין המדינות, לא פחדנו להגיד שאנחנו מישראל והרבה טורקים היו בעיקר סקרנים, או אמרו "יש לי חבר יהודי", כולל בעל חנות תכשיטים יוקרתית שנתן לי למדוד עגילים ב־40 ומשהו אלף שקל ולהרגיש כמו קייט מידלטון לרגע. חלק ניכר מהתקשורת עם המקומיים הייתה דרך גוגל טרנסלייט. המוכר בסופר מתחתינו ואני נהיינו חברים בלי להכיר זה את שפתו של זה. פעם אחת חיפשתי קופסה לשים בה את תותי העץ המדהימים שמוכרים במשקל, השקופה הזאת שבארץ מוכרים בה תפוחים. אחרי שהוא הבין מה אני רוצה ומצאתי את מבוקשי, גיליתי שהם קוראים לזה פָּקט.

באמצע הטיול הצטרפה חמותי חובבת הטיולים לסוף שבוע ארוך. היא הופתעה מכמה המקום שווה וקרוב והבטיחה לחזור. הדבר הכי טוב שעשינו לעצמנו היה ארוחה אצל ג'אנסו וקושאר, זוג טורקים צעירים שמצאנו באתר שמשדך בין תיירים למקומיים לטובת ארוחה משותפת. דיברנו על ישראל וטורקיה, לקחתי מהם את כל המתכונים שיכולתי והם שאלו אם אנחנו מכירים את נמרוד.

 

 

מצפה–רמון: בלי מזגן ובלי הפרעות קשב וריכוז

תוך כדי השהייה באיסטנבול רכשנו בארץ אוטו דרך מתווך רכבים תקתקן, ואחרי שחזרנו לארץ עידן הלך לאסוף אותו. שמונה שנים רכבתי על קטנוע אבל אף פעם לא היה לי אוטו, וגם זו חוויה אחרת. במקום לשוטט בקבוצות פייסבוק כדי למצוא את הנקודה שנחיה בה בשבועות הקרובים העלינו ציוץ קר בטוויטר עם התוכנית שלנו ובקשת עזרה מהציבור, שנענה בשמחה והוביל אותנו למצפה־רמון.

את חמשת הימים שבין הטיסה לתחילת הסאבלט העברנו אצל ההורים שלי. זו נקודה חשובה, כי קשה לנדוד בלי מקום שיקבל אותך אם יש פער של כמה ימים בין סאבלט לסאבלט. בערב לפני שעברנו דיברתי עם סיון רהב־מאיר על ענייני עבודה, וסיפרתי לה שמחר אני עוברת למצפה־רמון. "רגע, איפה אתם בשבת ובחג שם? צריכים מקומות להתארח?" וכך, בערב השבת הראשונה שלנו במצפה־רמון התארחנו אצל משפחה, בשידוך שלה.

את הנסיעה מבית ההורים ברמת־גן למצפה־רמון עשינו באוטו החדש שלנו עם שתי מזוודות גדולות, ארגז למוצרי מזווה, ארגז למצעים ולשמיכות ושואב אבק רובוטי. נוודים־נוודים, אבל בורגנים.

סבלטנו דירה מאמן צעיר שעובד עם הידיים. כל הדירה הייתה מלאה צמחים ועץ אחד והייתה בקו ראשון למכתש ולהר גמל. השילוב של מקום גבוה מאוד ויבש מאוד הובילו לתגובה גופנית בדמות בחילות שהפסיקו רק אחרי שבועיים. מתברר שזה חלק מסיכוני הפורמט.

"מצפה־רמון בחודש יוני?!" זעקו כל מי שהסברנו להם את התוכנית. אבל בדיעבד, הם זעקו לא בצדק. היה נעים מאוד, אולי חוץ מכמה שעות בצהריים – וגם בהן מאוורר הספיק. יותר מזה, בערב לבשתי סוודר. כשנסענו למרכז פתאום נשמנו את הלחות והבנו כמה היא משנה את הקיץ. חוץ מזה גיליתי גם שהירח במדבר הוא גוף תאורה שאפשר לקרוא ספר לאורו, ושיש מלא כוכבים בלילה.

על חיפה: כל העיר עליות וירידות, ומעט מאוד מישורים. אימון מדרגה זה לחובבנים, סנטוריני זה לילדים. חיפה היא הדבר האמיתי

בבוקר הייתי קמה והולכת לחלל העבודה הקטן במצפה־רמון, שקשה למצוא אותו ברשת אבל הוא בהחלט קיים. עידן פרח במדבר. השקט והקצב האיטי מרגיעים את הפרעת הקשב וההצפה החושית שלו ומאפשרים לו שלווה שקשה למצוא במקום אחר. לי המקום בעיקר הזכיר את נחלאות: התיירים, האברכים, הצעירים שמחפשים את עצמם ועושים מלאכות ומוזיקה – בקיצור אותו הדבר, רק ביישוב שלם שמנותק מירושלים. אפילו קבוצת הוואטסאפ "צעירי מצפה" הייתה המקבילה הדי מדויקת של קבוצת נחלאות בפייסבוק. בגיל 23 זה היה מקום נפלא, בגיל 30 זה לא התאים.

ובעיקר, מצפה רחוקה. דוגמה קטנה היא כשבדירה לא היה וויי־פיי, שחיוני לעבודה שלנו. רצינו לקנות נטסטיק לחיבור למחשב שיהיה לנו אינטרנט מכל מקום. לטובת זה נסענו 50 דקות לעיר הגדולה ירוחם, במקום שעה וחצי לבאר־שבע. בחנות המחשבים של פבל שאלנו אותו איך הוא הגיע לירוחם. "רציתי לגור בצפון, אבל הציעו לי עבודה פה – אז הפכתי את המפה". הכבישים עד לבאר־שבע צרים ומפותלים, הנסיעה לכל מקום ארוכה וכשהנהג הוא נהג חדש – זה קשה עוד יותר. כשעידן אמר שהוא ישמח לחזור לגור פה אחרי שנסיים את הטיול, דאגתי.

ירוחם: המקום לעבוד ולהכיר חברים

מהשנים שלי בירושלים שמעתי את השם שלה יותר מדי פעמים: חברים שגדלו בירוחם, עברו לירוחם, למדו בירוחם. ובכל זאת איכשהו הפעם הראשונה שדרכה כף רגלי בעיר הייתה כשגרנו במצפה־רמון, אפילו את הסאבלט בה סגרנו עוד באיסטנבול. הגענו לחודשיים בשכונת קרוונים סטודנטיאלית, אצל סטודנטיות שהיו בחופשה. הבית היה מרוהט כמו דירת סטודנטיות, אבל העיצוב עקבי והכול יפה. אני מעריצה אנשים שיודעים להלביש בית בפשטות, ועוד יותר מעריצה את מי שיודעים לעשות את זה בלי לעבור בחנויות סטוק. בנסיעה דרומה לירוחם עוברים בין רכסי הרים, שעידן מכנה "ההרים הדרמטיים" כי הם דרמטיים על רקע הנוף, וכי הם משאירים את כל הדרמה מצפון להם. בחלק הזה של הדרום אין לאף אחד כוח לדרמה.

כשעושים טיול נוודות ארוך ונשארים לגור במקומות שונים צריך לזכור שעכשיו גרים בעיר מסוימת ולא מטיילים בה. זאת אומרת, את הפומו – הפחד שיש משהו שתפסידי ואת חייבת לקרוע את העיר כאן ועכשיו – חייבים להשאיר בחוץ. תמיד יש מה לראות ולהכיר אבל לא חייבים לעשות את זה מיד. וכן, ברור לי שכתבתי "לקרוע את העיר" כשאני מדברת על ירוחם.

ירוחם היא "עיירה", שזה כמו "מושבה" אבל בלי האתוס זוקף הכתפיים. התמקמנו בחלל עבודה ששום דבר בו מלבד מהמחיר, לא מרמז על פריפריה, וגילינו שזה מקום טוב לא רק לעבוד ממנו אלא גם להכיר חברים. בשבוע הראשון שלומית, מורה במקצועה, ארגנה לנו סיור במקום וסיפרה לנו על פריפריאליות, משאבים ותרבות כנכס. אחרי שהגענו בשבת לבית הכנסת לקידוש בר מצווה לבן שלה, קיבלנו עוד כמה הזמנות. התרבות פה היא להזמין אנשים אליך הביתה, לא לאכול בחוץ ולא להזמין מבחוץ. אני אוהבת את זה. ובכל זאת, המקום קטן והמדבר סגר עליי. אפשר לצעוד מקצה אחד של ירוחם לקצה השני תוך חמישים דקות, ואין רצף טריטוריאלי עירוני למקום אחר. יציאה מירוחם היא תמיד ברכב.

"אולי פה?" עידן שאל אותי. המדבר, כאמור, עושה לו טוב. אז חיפשנו דירה לשכור לשנה, לאחרי שנסיים את הטיול. מצאנו צמוד־קרקע קטן, עם חצר גדולה באופן בלתי סביר, שיחכה לנו בסוף. כששמענו את המחיר נפלה לנו הלסת, אנחנו רגילים למחירים של ערים במרכז והפער, ובכן, שומט לסתות.

השארנו בירוחם כיסא מחשב שהבאנו איתנו מהמחסן וגם מאוורר שקנינו – שיחכו לנו כשנחזור. באחד הימים, ההורים שלי באו לבקר ונשארו ללילה. הם התרשמו ממזג האוויר הנעים, מהנוף המהמם, מהאווירה הרגועה. ובכל זאת כשסיפרנו להורים שחתמנו חוזה בירוחם לאחרי הטיול, המרחק הצפוי מאיתנו העציב אותם. אני עדיין טוענת שהכול קונספירציה כדי לגרום לירושלים להיראות קרובה. בשישי האחרון שלנו בירוחם, רבנו. המעברים קשים לעידן וגם אי־הוודאות, להתיישב, להיעקר ולחפש מקום לגור בכל פעם. אני דווקא אוהבת את זה. הלא־נודע הזה הוא מהות ההרפתקה. הוא היה שמח לסיים את הטיול. הבטחתי לו שעד נובמבר אנחנו מסיימים, לא משנה מה.

ירושלים: לסגור מעגל בעיר שלא נגמרת

אחרי שהעברנו שלושה חודשים במדבר, העיר הגדולה בישראל הציפה לנו את החושים. האורות חזקים, רעשי המכוניות והרכבת, כמות האנשים ברחובות. המעבר היה קצת שוק, אבל אני הרגשתי בבית מהר מאוד. בתחילת הקורונה עזבתי את ירושלים בחטף, בלי להיפרד באמת, ומאז אני מתגעגעת לפרקים. במרחק הליכה מהדירה בירוחם היה אוטובוס ישיר לירושלים שניצלתי היטב. בכל ביקור הרגשתי שזאת אהבת חיי ואני יודעת בדיוק למה התאהבתי בה, אבל גם למה היא לא מתאימה לי ואני צריכה לבנות בית במקום אחר.

הסאבלט בירושלים תוכנן לשבוע וחצי בסך הכול, ובהם שתי שבתות. חייתי על זמן שאול בעיר שהייתה לי בית שמונה שנים ואני מכירה ישר והפוך. מאחר שהרשיתי לעצמי להיות תיירת, נתתי לחברה להוציא את עידן ואותי לבית חנינא. על אף שגרתי שנה שלמה בגבעה הצרפתית, השכונה היהודית הסמוכה, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי שם. בשישי אחד, המשפחה קפצה לבקר ואני לקחתי אותם לסיור במקומות שאני אוהבת בירושלים כאילו אני עדיין גרה פה ולא תיירת. כמות החברים שידעתי שאני רוצה לראות אבל לא אספיק גרמה לי לא לספר לכולם שאני שם, כדי למנוע מעצמי כאבי לב. אבל לא היה יום שבו לא ראיתי חבר אחד, לפעמים גם שניים ושלושה. החופשה הזאת הייתה סוג של סגירת מעגל. אחרי יישובים קטנים, היכולת ללכת בירושלים – פשוט לצעוד ממקום למקום ארבעים דקות ולדעת שהעיר לא נגמרת – הייתה נפלאה.

חיפה: דירה אחת עם חתול מגושם ואחרת עם נוף משגע

בתיכון ובצבא הייתי בחיפה לא מעט, ואני מחבבת אותה מאוד. זוג חברים טובים בדיוק עבר לשם עם הילדים, אז ניצלנו את ההזדמנות ועברנו קרוב. את הדירה הראשונה קיבלנו בחינם תמורת משימה אחת: לשמור על חתול מגושם עם נטיות אובדניות, טעות אבולוציונית משעשעת וחמודה. בכל פעם שהוא נעלם עידן נבהל שאולי הוא השמיד את עצמו ולא שמנו לב. בכל פעם גילינו שחתולים נעלמים וצצים כאילו הזמן והמרחב הם רק המלצה לא מחייבת.

הצרה בחיפה היא שאי אפשר לצעוד בה. כל העיר עליות וירידות, ומעט מאוד מישורים. אימון מדרגה זה לחובבנים, סנטוריני זה לילדים. חיפה היא הדבר האמיתי.

הטופוגרפיה של חיפה הייתה בעוכרנו מבחינה חברתית. בעיר שבה יש לי לא מעט חברים, ההליכה לפני ואחרי היא חלק מהכיף. לא להיות מסוגלת לצעוד אליהם, אלא לנהוג בכל פעם, סרבלה מפגשים שיכלו להיות ספונטניים. וזה עוד לפני שדיברנו על שבתות.

לא היה לנו מקום ייעודי לעבוד ממנו, לא מצאנו איזה בית קפה "שלנו" או חלל עבודה להכיר בו חיפאים. כן היו חדר עבודה בבית, ומספיק חברים כדי להתאוורר איתם לפעמים כדי שלא ישעמם. גם חזירי בר ראינו כמה פעמים.

הדירה השנייה הייתה על ההר, בקומה תשיעית, עם נוף לים ולהרים. כל הליכה לסופר הצריכה ירידה מההר. אבל הנוף היה שווה את זה. במרכז המסחרי מתחת לבית גילינו חנות נחבאת, סופרמרקט של יוצאי ברית המועצות ובו אוצר: מקפיא שלם רק עם כיסונים! בערב השבת הראשון שלנו בחיפה אירחנו חברים חיפאים. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שהתחלנו את הטיול שבה אירחנו אנשים. מתברר שזה גם עובד.

חיפה גם הייתה המקום שבו האוטו שלנו נכנס למשבר: בשבוע של ראש השנה האלטרנטור הלך באמצע נסיעה בין־עירונית, ואחרי יום כיפור נכנסו ברכב שלנו כשהוא חנה.

שוב ירוחם, הפעם בגרסת הבית הקבוע

בסוף אוקטובר עשינו את "הנסיעה הגדולה דרומה": תוך פחות משעה ארזנו את שתי המזוודות, ארגזי המזווה והרובוט. רגע לפני שהדרמנו עברנו דרך דליית אל־כרמל לשווארמה שאמרו עליה שהיא "השווארמה הכי טעימה אצל הדרוזים". יצאנו לדרך הארוכה, הגענו לירוחם בתשע בערב וחברים קיבלו את פנינו ועזרו לנו לפרוק מהאוטו ולמקם את הציוד בבית.

את שאר הדברים הבאנו בנאגלות מהמחסן של סבתא – בכל ביקור במרכז אנחנו מעמיסים לאוטו עוד ארגזים. גם עכשיו, שבועיים אחרי הטיול, למעט בשבתות, עדיין לא לבשתי בגדים שלא היו לי במזוודה בחצי השנה האחרונה. כמות הבגדים שלי לא גדולה באופן חריג, אבל עכשיו היא נראית לי מוגזמת. פתאום כשיש לנו מלא מקום וכל הבית שלנו, אנחנו מתחילים לצבור פיצ'יפקעס במגירות. זה מבהיל אותי. הבורגנות, המשקל של בית שמלא בציוד שברובו אנחנו כמעט לא נוגעים, מכבידים לי על הנפש. היכולת להכניס את כל החיים לאוטו, לנסוע בלי להיקשר, לראות אנשים שחיים כמונו על הנייר אבל עם ניואנסים אחרים ולהפוך כל מקום לבית היו מה שהנפש שלי הייתה צריכה.