לילה אחד לפני כמה שנים, הלכתי לכותל. השעה הייתה מאוחרת, גשם דק ירד ובסמטאות הרובע היהודי לא עברה נפש חיה. מרחוק ראיתי איש גבוה הולך שפוף. הוא לבש חליפה ארוכה, חבש מגבעת ובפיו נצנצה סיגריה. משהו בהליכה שלו היה לי מוכר. התקדמתי לעברו והוא לעברי וכמו שני יהודים טובים שחולפים זה על פניו של זה ברחוב שומם, הנהנו לשלום. זיהיתי. רגע לפני שנעלם בסמטה, קראתי לעברו, שולי! מה איתך בנאדם? מה עם אלבום שני? ייבשת אותנו! הוא הסתובב אליי בחיוך, העיף את בדל הסיגריה הצידה ואמר, אוטוטו אחי. אוטוטו.
מאז אותה פגישה לילית החיים של שולי רנד ידעו עליות ומורדות, ולרגעים היה נדמה שהוא נעלם לנצח מאחורי הפרגוד של חייו. אבל בסוף, אחרי הכול, ממש כמו עוף החול, כולם חזו בפלא איך הוא בורא את עצמו בכל פעם מחדש דווקא במקום שבו בוערת האש שמכלה אותו.
נפגשנו בשעת צהריים אפרורית לשוחח על ״תשליך״, המופע שלו שבימים אלה ממש חוגג כבר יותר ממאה הצגות ברחבי הארץ. באחת מהן הייתי. ישבתי בשורה האחרונה של אמפי שוני וברגעים הבודדים שהצלחתי להסיט את המבט מהבמה ולהסתכל על הקהל, הבנתי שיהיה בלתי אפשרי לתאר בכתב את חוויית המופע הזה. צריך להיות בו כדי להבין. שעתיים שלמות שבהן אתה נשאב לתוך סיפור חייו הבלתי רגיל של שולי רנד ועובר דרך צחוק ובכי, התרגשות וצער, רוחניות וארציות, קודש וחול. אסקפיזם טהור מהטירוף של המציאות הישראלית. בחיים עצמם שבין מופע למופע, אווירת תוצאות הבחירות עוד באוויר ואנחנו מתחילים משם בטבעיות.
"דיכאון אמיתי הוא כשאין מוצא. כשאין אפילו קצה חוט של תקווה. זה רגע מאוד קיצוני, מאוד נמוך. אבל משם, מאותו רגע, התחילה גם הישועה. בטיפול בהתמכרויות מדברים על זה שבן אדם יכול לקום רק מהמקום של הסבל הבלתי נסבל"
שולי, אני מנחש שאתה לא טיפוס פוליטי.
"אתה לא טועה. מעניינים אותי יותר בני אדם וסיפורים מאשר פוליטיקה. אני לא יכול להרשות לעצמי להינעל בצורה כזאת שלא תאפשר לי לחשוב לפעמים ככה ולפעמים ככה. החירות שלי היא בראש. גם בבחירות אני מצביע כבר שנים לאותה מפלגה רק בגלל סיפור".
גם המופע תשליך הוא סיפור. כשניצן זעירא הפיק את פסטיבל ״ניגונים בצדק״ הוא שאל את שולי אם הוא רוצה להופיע. "אמרתי לו שיש לי חלום ישן", הוא מספר "לעשות מופע בסגנון 'איש חסיד היה', מעין סיפורי חסידים משולבים בשירים אבל עם טאץ׳ עדכני, וכבר התחלתי לעבד את זה בראש. באותה תקופה התחיל הקשר שלי עם צופית, והלכתי לראות מופע שלה שנקרא 'דלתות מסתובבות' שבו היא עומדת מול הקהל בצורה גלויה ואישית ומלאת הומור. זה היה מדהים. אמרתי לעצמי שככה אני רוצה לעמוד מול קהל. כשחקן, תמיד התחבאתי מאחורי דמויות. ופתאום הבנתי את העוצמה של להיות בפרונט על אמת, לא מאחורי משל ולא מאחורי דמות, ובלי כל המסתורין של מי זה רפאל אחי ואנוכי ומי זה אדוני המשורר וכולי, אלא אני, שולי, בגוף ראשון. זה הרגיש לי נכון גם לכל מיני תהליכים אישיים שעברתי. דיברתי על זה הרבה עם צופית, וככה המופע נולד. אחר כך הבאתי את הרעיון לשותפים שלי. חברי הוותיק איתן בלום שעזר לי עם השלד של המופע ועם אסף תלמודי שמפה לשם הביא סוללת נגנים מופלאה, גדי פוגטש על הכינור, ימי ויסלר הגאון מלהקת הבילויים, שהוא לא גיטריסט רגיל, והג׳אזיסט האדיר אברי בורוכוב. זה בדיוק ההרכב שהמופע הזה היה צריך וככה התחלנו לעבוד. ההופעה הראשונה הייתה ב'ניגונים בצדק' ואת הסצנה האחרונה כתבתי ביום המופע". (הופעות קרובות: זאפה ירושלים, 26.1, גבעת־ברנר, 28.1)
אחד השירים במופע שלך הוא ״כביש 1״ של עמיר לב, זו בחירה מאוד לא צפויה.
"עמיר כתב אותו על אם שכולה, והשורה מתוכו 'ואני יודע שבבית הוא מביט אלייך מהקיר' תפסה אותי וזרקה אותי למוות של אחי הגדול אהרל'ה ז״ל, שנפטר בגיל 16. בבית שלנו הייתה תלויה תמונה שלו והמבט שלו שם זה כל זיכרונות הילדות שלי, כל המהות שלי, כל החיים שלי. זה דבר שהיה מאוד נוכח במשפחה שלנו, העצב העמוק בעיניים של כולם כל הזמן. אמא שלי ז״ל, מהרגע שזה קרה הייתה במאבק אינסופי על האמונה שלה בטוב של הקב״ה. אני בתור ילד שמעתי אותה מתקשה להבין, מה עשיתי רע שדבר כזה קרה לי? הרי הבית שלנו תמיד היה פתוח, בית של חסד, כל מסכן ונדכא היה יכול להיכנס ולקבל חיוך ומשהו חם לאכול, אז למה זה מגיע לי? למרות זאת, עד יום מותה התפללה והאמינה בקב״ה בכל מאודה. אבל אני הייתי רק בן חמש וחצי, וזה שינה לי את כל החיים. מילד חמד מבריק שיודע בגיל ארבע לקרוא ולכתוב, הפכתי לפרא אדם".
בגיל ההתבגרות עזב שולי את הבית הדתי של ההורים והתגלגל לתיאטרון שהפך לדבר הכי משמעותי עבורו. "התיאטרון היה כל חיי. אהבתי אותו אהבת נפש. הייתי שחקן טוטאלי והלכתי עם הדמויות שלי עד הקצה. אבל אז חזרתי בתשובה והחלטתי לעזוב. יש לי זיכרון חזק מהפעם האחרונה שלי בתיאטרון. סימה אליהו (אשתו של אריק איינשטיין ז״ל, ע"א) שהייתה מנהלת ההצגה, קראה 'צלצול שלישי!' ופתאום קלטתי שזהו. זו ממש הפעם האחרונה. נכנסתי לחדר ההלבשה והתפרקתי מבכי כמו שלא בכיתי שנים. הרגשתי כאילו נגדע לי איבר מהגוף. הייתי עד כדי כך תלוי בתיאטרון. חייתי כמו נסיך מפונק עד הרגע שחזרתי בתשובה. משם הכול התחיל להתחרבש", הוא צוחק.
כבן לבעלי תשובה, אני יודע שזו שאלה לא הוגנת, אבל בכל זאת, למה חזרת בתשובה?
"זה חסד של הקב״ה, מתנת חינם שקיבלתי ממנו. תכל'ס לא הייתה לי שום סיבה לחזור. הייתי כוכב בתיאטרון, נפגשתי עם גדולי עולם, חנוך לוין וניסים אלוני וכל מיני במאים מחו״ל שהיו אנשי רוח אמיתיים. עסקתי בנפש האדם, הרווחתי הרבה כסף, קיבלתי הרבה כבוד, הייתי במצב רוחני מאוד גבוה, אז מה באמת קרה? אין ממש תשובה. אני יכול לנסות לתלות בסיבות, איזו מישהי שזרקה משהו על מעמד הר סיני, או יום אחד כשהלכתי בבני־ברק ומישהו פתאום נתן לי ציצית או שהזמינו אותי לשחק דמות של פייטן מרוקאי בסרט שנקרא 'ארץ חדשה' והפגישו אותי עם בחור בשם מרדכי בוזגלו, רווק בן ארבעים, שהיה בו שברון לב אמיתי ואיך שהוא פתח את הפה ושר, אני התמלאתי געגועים שהציפו אותי. כל מיני אירועים סמי־מיסטיים כאלה, אבל בשורה התחתונה, זו כנראה איזו תפילה של סבא שלי שהתקבלה בבחינת 'לית רעותא טבא דאתאביד'. אין בזה שכל. אין תשובות. התשובה האמיתית היא שאין לי מושג. לקחו אותי לסמינר של ערכים וזה שעמם אותי. הוכיחו לי שהאבן ההיא בת אלף שנה ושההוא חזר ממוות קליני וראה את האור, נו. יבוא מישהו חכם יותר ויוכיח אחרת. זה לא הפעיל אותי, זה לא נגע בי. לא עזבתי בגלל שכל, ולא חזרתי בגלל שכל".
ואז אחרי כמה שנים טובות של נתק מעולם האמנות, חזרת לתיאטרון ביג־טיים כחרדי, מה קרה?
"בתקופה ההיא לא עבדתי בשום דבר. וכרגיל באותם ימים, הייתי חייב למישהו כסף אז התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני צריך סכום כזה וכזה לסגור פינה, ואמא שלי, בשיא העדינות, אמרה לי, 'אין בעיה שולי, תבוא ותיקח, אבל רק תזכור שסבא שלך וסבא רבא שלך שהיו עובדי השם לפחות כמוך אם לא יותר, ולא היה יום אחד בחייהם שלא הביאו פרנסה הביתה'. באותו הרגע הבטחתי לה שאני הולך לעבוד. הבעיה הייתה שלא היה לי שום מקצוע. לא ידעתי שום דבר מהחיים שלי חוץ מתיאטרון. אז ישבתי וכתבתי הצגה שנקראה 'יארצייט' שהתנהלה כמו טיש, שיחקתי בה עשרים דמויות שונות, יוסף ברדנשווילי עשה את המוזיקה וזו הייתה הצגה מהז׳אנר שנקרא 'תיאטרון אכזריות', הקהל יושב כל כך קרוב לשחקן שזו ממש אכזריות כלפיו כי הם רואים כל נים שלו. היא עלתה 600 פעמים, אי אפשר היה להשיג כרטיסים, אחר כך היא גם זכתה בפרס הצגת השנה בתיאטרון. אומנם אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל אני חושב שזה אחד הדברים הכי חזקים שעשיתי מאז ומעולם. הייתה שם התפרצות יצירתית שנבעה מהתשוקה שלי לשחק אחרי כל כך הרבה זמן שלא שיחקתי".
"קראו לי ארקדי דוכין החרדי, אתה מבין מה זה לתת פייט לארקדי דוכין בתחום העצבות? אבל כיום, אני נשוי לקואוצ׳רית הכי טובה בארץ, והדברים האלה מוטלים פתאום בספק. אולי אפשר ליצור מתוך מקום בריא? נראה לי שכן"
וזה עוד בתקופה שאמנות יהודית־אמונית לא הייתה פורחת כמו היום.
"לחלוטין לא. לא היית רואה חרדים בתיאטרון או בקולנוע או בהופעות. אני זוכר שבאחת ההצגות של יארצייט ראיתי בקהל צ׳אלמר (חסיד ירושלמי) יושב מולי. פחדתי לרגע ושאלתי את עצמי מה הוא עושה פה? הוא שליח? הוא מרגל? הוא יהרוג אותי? הוא יפסיק לי את ההצגה באמצע?
כל הזמן התעסקתי בו בראש. בסוף ההצגה הוא ניגש אליי, אמר שולם עלייכם, והתחיל להקשות כל מיני קושיות על ההצגה. אמרתי לו, תגיד, אם כבר אנחנו מדברים, איך זה שבאת לפה? והוא אומר לי, או! תשמע סיפור: בשבת חתן שלי, אבא שלי אמר דבר תורה, והביא מדרש על אליהו הנביא שמגיע בשבת לאיזה כפר ורואה אור רוחני בוקע מאחד הבתים. הוא נכנס ומגלה אישה יושבת ותופרת. הוא לא מבין, הרי היא עושה מלאכה בשבת! איך זה שיש סביבה אור רוחני? אז הוא שואל אותה, גברת, למה את יושבת ותופרת בשבת? והיא עונה לו שאם היא לא תתפור, היא תלך לבית של חברה שלה ושם מדברים הרבה לשון הרע, ובגלל שהיא לא רוצה לדבר לשון הרע, היא מעדיפה לשבת בבית ולתפור. תוך כדי שאבא שלי מספר את זה, קם תלמיד חכם ירושלמי וצועק, שקר! אין מדרש כזה! ואבא שלי עונה לו, בוודאי שיש מדרש כזה! וככה, התחילו צעקות. במוצאי שבת, הלכו לברר אצל כל תלמידי החכמים של ירושלים, ובאמת אף אחד לא הכיר כזה מדרש. בסוף הגיעו לאיזה ידען, סיפרו לו את הסיפור והוא מקשיב ואומר להם, חבר'ה, זה לא מדרש, זה סיפור של עגנון. מאז יש לי פינה חמה בלב בשבילו".
אי אפשר לדבר עם שולי בלי להזכיר את הסרט ״האושפיזין״ שאומנם חלפו 18 שנה מאז שיצא לאקרנים אבל הוא הפך לסרט פולחן. "תשמע איזה פלא. גמרנו לעשות את אושפיזין, הראינו אותו לאנשים ואף אחד לא נפל מהכיסא, הראינו אותו למפיצים ואף אחד לא רצה אותו. בסוף באנו איתו להקרנה בסינמטק ירושלים, חצי מהקהל היו חברים שלי מהישיבה שבאו עם עגלות וילדים קטנים ובלגן, וחצי מהקהל היו כל הפיינשמקרים מקרנות הקולנוע והאקדמיה. הרב שלום ארוש עלה לדבר, אמר משהו מסיפורי מעשיות של ר' נחמן ואף אחד לא הבין מה הוא רוצה. מפה לשם התחילה ההקרנה ופתאום נהיה שקט באולם. ראיתי את הקב״ה בחוש. הרי הסרט לא השתנה. אבל פתאום ננסך עליו איזה חן בלתי רגיל. ישבו שם אנשים שצחקו ובכו, וכל זה בן־רגע. בעוצמה אדירה. באותו יום מצאנו מפיץ. אני חושב שהייחודיות שלו הייתה בכך שהוא הסרט הישראלי היחידי שמתעסק באמת בקדוש ברוך הוא. הקב״ה מניע את העלילה. זה לא קרה עד אז ומאז. וזה נהיה קאלט".
את אותו קסם של שולי הרגשתי גם בתשליך. לפניי ישבו זוג חוזרים בתשובה שאני מכיר וברגעים במופע שבהם הוא נוגע בעצב החשוף, בטרגדיה של עולם התשובה, ראיתי אותם ממש בוכים. שולי אינו מופתע, "המופע מדבר לבעלי תשובה כי בסוף זו התודעה שלי. יש לי שיר שנקרא 'הספינה' שנכתב על זה שלפעמים אנחנו מתפללים והתפילה לא נענית. מה קורה איתנו אז? ההשראה לשיר הייתה הגירוש מגוש קטיף. ראית המון אנשים מתפללים על הבית שלהם, שזה הדבר הכי לגיטימי והכי בסיסי בעולם והיה דיבור של 'היה לא תהיה', ובסוף זה קרה ואני נשברתי. קשה לנו עם תפילה בגלל הפחד שלנו מהדחייה שלה. בעלי תשובה חווים את זה במלוא העוצמה והכאב, בגלל ההקרבה שלהם. אני גם חוויתי את זה ככה. מאוד קשה".
עד כדי כך שיש רגע שבו אתה מתאר את עצמך עומד על קצה של גג ורק בדל מחשבה מפריד בינך לבין מה שאתה מכנה ״השקט הגדול״. כצופה, זה רגע לא פשוט.
"הסיטואציה שגרמה לי להגיע למצב הזה הייתה כל כך קיצונית שאתה לא מתאר לעצמך. זה נס שיצאתי ממנה חי, נס שיצאתי ממנה שפוי. אי אפשר להסביר את עומק הצער והתסכול וחוסר האונים שהייתי בו. עכשיו, מדבר איתך בנאדם ששנים מחייו השקיע בתפילות! הייתי צועק בלילות, מתבודד בשדות. היה לי קשר חי וקיים ואמיתי עם השם יתברך, והרגשתי שהמצב רק הולך ונהיה יותר גרוע. גם ברגעים האלה, לא היה לי צל של ספק באמונה בהשם, אבל בטוב שלו או בישועה שלו או בזה שיש טעם לכל הדבר הזה, פתאום נסדק אצלי משהו. כשראיתי שזה פוגע בילדים שלי, זה שבר אותי לגמרי. אמרתי לו, מילא אני, עשיתי ככה ועשיתי ככה, ונגיד שאתה רוצה לתקן אותי, אבל מה עשו הילדים האומללים האלה?! דיכאון אמיתי הוא כשאין מוצא. כשאין אפילו קצה חוט של תקווה. זה רגע מאוד קיצוני, מאוד נמוך. אבל משם, מאותו רגע, התחילה גם הישועה. בטיפול בהתמכרויות מדברים על זה שבן אדם יכול לקום רק מהמקום של הסבל הבלתי נסבל, התחתית שממנה אפשר או לקום או לגמור, לא עלינו. זו אולי קלישאה, אבל במקרה שלי זה היה ממש ככה".
שולי קם להכין לנו קפה ובמקום הסיגריה – שהייתה הסמל המסחרי שלו – הוא לוקח תמר. זה משל טוב לשינוי שעובר עליו בשנתיים האחרונות, בין השאר בעקבות הזוגיות שלו עם צופית גרנט. הוא מבקש ממני לבוא אחריו ואנחנו מטפסים במדרגות הבית לעליית הגג שמעוצבת לעילא כחדר עבודה חמים ואינטימי. שולחן עבודה עם מחשב ומנורה, ספרייה גדושה בספרי קודש וחול, על הקירות תלויות תמונות בשחור־לבן של הוריו וסביו ולצידן פוסטר ממוסגר מתוך ״המיועד״, סרט הקולנוע הראשון ששיחק בו. בפינת החדר דלת זכוכית שמובילה למרפסת קטנה מוקפת צמחייה. ״מרפסת ההתבודדות שלי״ הוא קורא לה ומספר לי בעיניים בורקות שהחדר הזה הוא המתנה הראשונה שצופית נתנה לו – מקום בעולם. מקום שהוא מעבר למקום פיזי. מקום שבו הוא מרגיש אהוב, ראוי ועטוף. שזו המתנה הכי גדולה שמישהו יכול לקבל בחיים האלה".
"אני סיפור של תקווה גדולה. סיפור שמלמד שגם בגיל שלי אפשר לחזור למלכות, לחיים. תמיד אפשר להשתנות"
אפשר ליצור יצירה טובה מתוך שמחה, מתוך נחת?
"זו שאלה טובה. כאמנים, אנחנו רגילים להגיד יאללה, שידפקו לנו על הראש אבל לפחות שיצא מזה איזה שיר, איזה סרט. היו תקופות שהתאהבתי בדמות הסחוף והאומלל. כנראה כי ביסוד שלי אני שחקן. גם כזמר, קראו לי ארקדי דוכין החרדי, אתה מבין מה זה לתת פייט לארקדי דוכין בתחום העצבות? אבל כיום, אני נשוי לקואוצ׳רית הכי טובה בארץ והדברים האלה מוטלים פתאום בספק. אולי אפשר ליצור מתוך מקום בריא? נראה לי שכן".
את המופע אתה מסיים בשיר שלך ושל אמיר דדון, ״בין קודש לחול" אתה מאמין שאפשר להיות גם וגם?
"תשמע סיפור. רוברט סטרואה הוא במאי גאורגי, אחד הגדולים בעולם. עבדתי איתו כשהייתי שחקן צעיר ונוצר בינינו קשר חברי קרוב. הוא מאוד אהב אותי ואפילו פעם שמתי לו כיפה ולקחתי אותו לטיש של האדמו״ר מוויז'ניץ. אחרי שהייתי עמוק בתשובה וכבר לא שיחקתי, הוא התקשר אליי יום אחד ואמר שהוא בא לארץ ורוצה שאשחק את מקי סכינאי, שזה תפקיד קלאסי. סיפרתי לו בדחילו ורחימו שחזרתי בתשובה ואני כבר לא משחק. הבנאדם עלה על טיסה ובא לדבר איתי. כשנפגשנו, הבאתי תמונות של סבא רבא שלי ושל סבא שלי עם החזות היהודית האותנטית שלהם, ושל אבא שלי עם הכיפה הסרוגה, ושלי ושל הבן שלי דניאל שהיה עם שיער ארוך ועגיל באוזן.
"אמרתי לו, רוברט, תראה, אני רוצה לחזור להיות כמו הסבים שלי בתמונות. זה לא הולך ביחד עם תיאטרון. רוברט, שחוץ מזה שהוא במאי עצום הוא גם פסיכולוג חד, הסתכל על התמונות ואז עליי ואמר, 'שולי, מה נראה לך שא־לוהים רוצה ממך? להיות שחקן גאוני או דתי בינוני?' חשבתי כמה שניות ועניתי לו: דתי בינוני. כי חשבתי שזה או זה או זה. ובמשוואה של או־או, אני נשאר בתשובה שנתתי לו. עם הזמן למדתי שאולי אפשר לקיים את שני הדברים יחד. יש לי קול כמובן קול שאומר לי כל הזמן: שולי, אנחנו מכירים אותך, על מי אתה עובד? אין דבר כזה אמנות דקדושה. אין בין קודש לחול. מאידך, הרבה פעמים אני מאמין שאפשר. כל העניין הוא שהשאלה הזו צריכה להישאל כל הזמן ולהיות נוכחת עד היום האחרון בחיים. לא צריך לפתור אותה. צריך לחיות אותה, ולחיות קונפליקט זו נחמה גדולה. עצם זה שיש בנו את הקול הזה, זה טוב. אני חושב שהקול הזה נקרא יראת שמיים. אתה יודע מה אנשים עושים כדי לזכות ביראת שמיים?!
"הייתי לא מזמן באיזה אירוע, והיה שם ילד זמיר כזה, מתוק ממש, ששר את 'בין קודש לחול'. הסתכלתי עליו וראיתי אותו עוצם עיניים ומכוון 'והמסע הזה כבד וקצת גדול עליי' כאילו מה? גנבו לך את הפעקעלע? מה כבר קרה לך בחיים? והוא ממשיך 'בין המציאות לשיגעון הכול חוזר אליי'. עוד לא יצאת לאוויר העולם וכבר דברים חוזרים אליך? ילד! יש לך בכלל מושג מה אנשים עוברים?"
אבל בסוף, גם במופע, יש הפי אנד.
"רבנו אומר שאין ייאוש בעולם כלל, וזה מקומם. מה זאת אומרת אין? הרי כולם יודעים שיש ייאוש ועוד איך. ההסבר הוא שהקב״ה לא מתייאש מאיתנו אף פעם. אני סיפור של תקווה גדולה. סיפור שמלמד שגם בגיל שלי אפשר לחזור למלכות, לחיים. תמיד אפשר להשתנות".
