כשאני מיניקה את שקד, ובארי בבית הוא מיד רץ להביא לי כריות. מסדר אותן סביבי בכזאת סבלנות עד שהוא רואה שנוח לי מכל הזוויות. ואז הוא גם שואל "אמא ככה נוח לך?"
בסיטואציה הזו נזכרתי כשנכנסנו לקפה "דרך הגפן" ובזמן שחיכינו למארחת, ראיתי אותה מובילה בחורה מבוגרת על כיסא ממונע אל המקום שבחרה. היא לא הניחה אותה שם והלכה. היא עזרה לה לרדת מהכיסא ולעבור לכיסא רגיל. אחרי שהיא התיישבה, היא שאלה אותה אם נוח לה ככה. ורק אחרי שנענתה בחיוב פנתה אלינו.
זה ריגש אותי, כי עמדנו שם קרוב לחמש דקות שלמות (אחרינו עמד זוג נוסף) אבל המארחת לא נלחצה והבינה מה סדרי העדיפויות הנכונים. וגם ככה המקום מהמם, טובל בירוק, אז קצת שטפנו את העיניים לפני האוכל.
זה קפה שברובו הוא חצר ענקית ויפה. יש גינת ירק בכניסה, "הגינה של אשר", ויש גמדים ובריכות עם צמחיית מים ודגים, שעושות צליל פכפוך נעים. עוד לא התיישבנו וכבר בארי מצא חבר והם התרוצצו להם. הפעם הבאה שראיתי אותו הייתה בקינוחים.
המלצרית עברה איתנו על ההזמנה ושאלה אם להוציא את הכול ביחד. דברים קטנים שעושים את ההבדל. ביקשנו שמה שמוכן יֵצא, ולצערי המנה הראשונה שעלתה על השולחן הייתה סלט ניסואז. סלט ניסואז הוא בעצם סלט תוניסאי – יש בו המרכיבים העיקריים של סנדוויץ' תוניסאי, רק על צלחת – ביצה, תפו"א, טונה וכו'. פה הגדילו לעשות והגישו טונה טרייה צרובה על מחבת, וחבל. כי היא הייתה לא טריה, ולא צרובה נכון על המחבת. היה לה ריח דגי וטעם שעבר בגרון רק כי אנחנו לא בבית. ההרגשה הייתה כאילו מישהו טיפל בה בבוקר (של אתמול). הביצה, גם היא, הייתה יפה, עם חלמון כתום בוהק, עשויה חצי־חצי באופן מושלם, אבל, מהבוקר. תפוחי האדמה, אל תתפלאו, היו סתם מבושלים במים, חיוורים (למה לא לצרוב בתנור עם מלח גס ושמן זית?) וגם הם, כמה עצוב, מהבוקר. השעה הייתה כבר 19:00 והסלט הזה, יחד עם החסה הישנה שנחה בו, היה בלתי נסבל. לזכותם ייאמר שהם ראו שלא נגענו בו, ולא חייבו אותנו. ולזכותם ייאמר, שכל מה שעלה על השולחן מרגע זה היה לא פחות ממושלם, כאילו נעשה במטבח של מסעדה אחרת.
כשהמנה הבאה מגיעה אני כותבת בקדחתנות, אלון טועם ואומר לי "סיפור אחר". זו פיצה שנאפתה בטאבון, בצק דק, שחום וקריספי. שכבה של ממרח זעתר ועליו שלל הפתעות: משוויה של עגבניות, חציל קלוי, כדורי לאבנה, זיתים ונענע טרייה. אלון אומר לי "זה מטבח ישראלי. נגמר הדיון אם יש כזה או אין כזה". זו באמת הייתה מנה מעולה, שכל מרכיב ומרכיב בה רק העצים את השלם.
כשהגיעה המנה הבאה, הבנתי שהסלט היה נפילה מיותרת, ובעצם יודעים להכין פה אוכל. ולא רק זה – הטבח הוא אמן, כי הניוקי סלק הייתה מנת הפסטה היפה שראיתי מעודי. כדורים שמנמנים ולא סימטריים של בצק ניוקי סלק ממולאים בגבינת צאן רכה, נחים על קרם תרד חלק, בגוון ירוק מהמם, וכדי להשלים את חוויית הצבעים היה שם גם קרם חלב שאיחד את הכול. וכמה יפה – ככה טעימה. גם המנה הבאה שהוגשה לשולחן הייתה מרהיבה בשילוב צבעיה – רביולי משולשים, שוב לא סימטריים (מי רוצה אוכל סימטרי?) בגוון כתמתם, ממולאים בקרם חצילים שרופים, עז טעם. מעל הרביולי פוזרו פרוסות של שקדים ופרמזן, עגבניות לחות וזיתים סגולים. העמדה משגעת, ששוב הוכיחה שבדרך הגפן מה שיפה מבחוץ יפה גם מבפנים.
לקינוח הזמנו עוגת שוקולד ועוגת תפוחים. בארי הריח אותם מרחוק ושב הביתה.
עוגת השוקולד הייתה חמה והוגשה עם קרם וניל וטראפלס מומס (ובכן, גנאש?) והייתה משעממת, בלי מעוף, ובלי מלח. העברנו את כולה לבארי, אבל הוא טעם ואמר "אני לא אוהב את זה, בואו נחליף". החלפנו, לא לפני שהספקנו לטעום מעוגת התפוחים ולגלות שהיא מופלאה. רק הלוואי שיום אחד יחוקק חוק שיקבע להוציא את המיקרוגל מבתי הקפה והמסעדות.
