"הסנדק של הארלם" היא השילוב המעניין ביותר של חדש וישן שעלה למסך הקטן מזה שנים. הסדרה מגוללת את סיפורו האמיתי של אלסוורת' "באמפי" ג'ונסון (פורסט ויטאקר), גנגסטר שחור בניו־יורק של שנות השישים שהקים ממלכת פשע משלו בהארלם על אפה וחמתה של המאפיה האיטלקית. במקביל לעיסוקיו במכירת הרואין ורצח סיטונאי, ג'ונסון גם היה מחובר למאבק על זכויות שוות לשחורים, בעיקר הודות לקשר האישי שלו עם מלקולם אקס, הפעיל הרדיקלי שהתאסלם וקרא למאבק אלים ב"דכאנים הלבנים".
ההפקה נותנת בצורה מעולה את האווירה הישנה ואין ספק שהסדרה מקבלת 10/10 בעיצוב אמנותי. התלבושות, התפאורה, הסטים, הכול צועק גנגסטרים וניו־יורק של שנות השישים. ההקפדה מרהיבה גם בצילום ובעריכה, כשהיוצרים לוקחים רגעים היסטוריים – סרטונים מפורסמים ותמונות איקוניות – ומקימים אותם לתחייה בצבעוניות ססגונית ומרהיבה. בהקשר הזה, הסדרה דומה מאוד להפקה המוצלחת הקודמת שסיפרה על מלחמות גנגסטרים: "אימפריית הפשע" של HBO.
החדשנות, בינתיים, מורגשת מיד בשיר הנושא – ראפ שנכתב במיוחד עבור הסדרה. אבל זה רק קדימון לכך שמבחינת התוכן, הסנדק של הארלם היא הרבה יותר 2022 מאשר 1962. לא מפתיע ואפילו ראוי שסיפור על דמויות אפריקניות־אמריקניות שמתרחש בשיא ימי המאבק על זכויותיהן יכלול המון תוכן על גזענות ויחסי גזע. באותה מידה גם הגיוני שהמאבק הזה יוצג בצבעים עזים, בכעס, בכאב. אך הדיאלוג והרעיונות שמועברים בו מתנדנדים בין רגעים של עומק וקלאס לגבול הפרוגרסיבי המעצבן, ולא פעם גם חוצים אותו ממש. כך לפעמים פרק של הסדרה מרגיש כמו עיבוד חדש־ישן של "הסמויה" – הדיון אינטליגנטי ושקול, הרעיונות עמוקים ומורכבים. ואז פתאום מהפסגה הרמה הזו צוללים אל מה שנראה כמו העולם האפל והמבולבל של סטודנט שנה ב' באוניברסיטה אמריקנית שגרתית, קומפלט עם פוליטיקת זהויות ותאוריות ביקורתיות של הגזע.
כל זה לא היה משנה כל כך אם זו לא הייתה סדרה טובה. הבעיה היא שזו סדרה טובה מאוד. ההקפדה ההיסטורית אומנם נופלת קצת כשמגיעים לדיאלוגים אבל גם התוכן שלהם, בדרך כלל, מוקפד. שתי העונות שיצאו בינתיים מספקות פרק אחרי פרק כמות גדושה של מתח, דרמה, אלימות וטרגדיה. פורסט ויטאקר הוא שחקן מצוין שלא מקבל את הכבוד הראוי לו בהוליווד גם אחרי שזכה באוסקר ב־2007, והוא מופיע כאן במלוא תפארתו: באמפי ג'ונסון הוא הר של זעם, אמביציה וחרדה שתוחב את עצמו כל בוקר אל תוך חליפה מחויטת ויוצא למלחמה עם העולם. היריב העיקרי שלו, המאפיונר האיטלקי וינסנט "הסנטר" ג'יגנטה מגולם על ידי וינסנט ד'אונופריו, עוד שחקן לא מספיק מוערך, שמפגין כאן וירטואוזיות בתור בוס חדש שעדיין מתנהג כמו בריון קטן.
המשחק המצוין ניכר גם בתפקידי משנה, בייחוד של נייג'ל ת'אץ' ("סלמה") כמלקולם אקס וג'אנקרלו אספוזיטו (גוסטבו פרינג מ"שובר שורות" ו"סמוך על סול") כחבר הקונגרס אדם קלייטון פאול. אלא שכאן שוב חוזרת בעיית הפוליטיקה: שתי הדמויות ההיסטוריות הללו היו בעלות השפעה עצומה על המאבק לזכויות האדם באמריקה וגם, כל אחת בדרכה שנויה במחלוקת עד מאוד. מלקולם אקס עודד במפורש את המאבק האלים ב"אדם הלבן" וקידם תאוריות דוחות (שמוצגות בליטוף בסדרה) שקראו להפרדה בין הגזעים ולעוד שלל רעיונות סהרוריים. אדם קלייטון פאול היה מושחת עד היסוד והסתבך בכל כך הרבה שערוריות שהמפלגה שלו ניסתה שוב ושוב להדיח אותו מהתפקיד ללא הצלחה. אלא שכאן הם מוצגים כמלאכים, וכל רבב שדבק בהם נסלח בקלילות, שהרי הם מקדמים את המאבק הצודק.
הסנדק של הארלם, אם כן, מזמינה צפייה זהירה. יש לה כל המרכיבים של סדרה מצליחה, והיא אפילו מצליחה ללמד פיסה מרתקת של היסטוריה אמריקנית בצורה מקורית ומעניינת. רק מומלץ להיות ביקורתיים, ואולי לבדוק כמה דברים בגוגל.
הסנדק של הארלם, דיסני+