אחד הסיפורים המיוחדים בספורט הישראלי העונה מתרחש בקבוצת כדורסל הנשים של מכבי בנות אשדוד. האמריקנית ליקו ווליניגהאם היא שחקנית עבר מצטיינת ששיחקה בארץ בשלוש פעימות שונות. מבין כל הזרים ששיחקו אצלנו, גברים ונשים, ווליניגהאם היא הראשונה שמונתה למאמנת ראשית, ומיד קצרה הצלחה. "בקיץ 2021 מוניתי לעוזרת מאמן בדאלאס וינגס בליגת ה־WNBA ובליגת הקיץ בלאס־וגאס פגשתי את יושבת ראש אשדוד טאלי קריאף והמנכ"ל אורי בן־סימון, הייתה לנו שיחה נהדרת", מספרת ווליניגהאם. "בתחילת העונה הקודמת בן־סימון יצר איתי קשר ואמר לי שהם רוצים שאהיה המאמנת הבאה שלהם. כמה חודשים לאחר מכן הדברים הפכו מעשיים יותר וחתמנו על חוזה".
ווליניגהאם מתארת את החזרה לישראל כנקודת אור אחרי תקופה קשה: "השנה נפרדתי מאבא שלי, לואיס. הייתי קשורה אליו מאוד, מבחינתי היו לו כוחות־על והוא היה הכול בשבילי. הוא נתן לי את האפשרות להיות מי שאני, והטמיע בי הרבה תכונות טובות".
העונה של אשדוד מוצלחת מאוד, הצלחה שהתבטאה לפני כשלושה שבועות בשבירת בצורת של חמש שנים ללא תואר, לאחר שהקבוצה זכתה בגביע המדינה במשחק דרמטי נגד מכבי חיפה. הזכייה הפכה את ווליניגהאם לאישה השלישית בישראל, לצד אורנה אוסטפלד וענת דרייגור, שזכתה בגביע כשחקנית וכמאמנת.
"היו זמנים שהיחס אליי היה כואב, אבל לקחתי את הדמעות הביתה וכשנרגעתי הבטחתי לעצמי שאני אחזור הכי חזקה וקשוחה שאפשר ואוכיח לכולם שהם טועים. זו הייתה המשימה שלי"
"זה התואר הראשון שלי כמאמנת ראשית וזו הייתה פשוט תחושה נהדרת. אני אסירת תודה לשחקניות, ולהנהלה שבנתה יחד איתי סגל מצוין. מהניסיון שלי, הרבה קבוצות מחוץ לארצות הברית בונות בכל עונה סגל חדש. אחת המטרות שלי כאן היא להשריש תרבות אחרת, לבנות קבוצה עם 'אני מאמין' לטווח ארוך, שתחזור לזכות בתארים באופן קבוע".
בנוסף לזכייה בגביע העפילה אשדוד לשלב 32 האחרונות במפעל היורוקאפ האירופי, שממנו הודחה בידי יריבתה המושבעת אליצור רמלה. בליגה הישראלית היא ממוקמת כרגע ראשונה עם 13 ניצחונות וללא הפסדים. "קבוצה זו משפחה, ובניית כימיה טובה בין השחקניות קריטית להשגת דברים גדולים. זה לא אומר שאנחנו לא מתווכחות לפעמים, אבל זה חלק מהתהליך. ידענו שדברים לא יקרו בקלות, ובאמת המשחקים הראשונים היו קשים. אבל חלק מהדרך היא לדעת גם לנצח באופן מכוער לפעמים. ביחס לחיים עצמם, הכדורסל הוא דבר שולי ואחת המטרות שלי כמאמנת היא לבנות אנשים ולגרום להם להאמין בעצמם. זה שאני מאמנת כחלק מקבוצה מקצוענית ברמה גבוהה יכול לעזור לי להגיע למטרות האלה. יש לי תשוקה גדולה למשחק, אבל אפילו יותר לתקשורת בין אנשים. אני מאמינה שאם נתרכז בכל יום במטרות שלנו, עוד הישגים יגיעו בהמשך".
ווליניגהאם, בת 41 ואם לשניים, נולדה בעיר אוגוסטה, ג'ורג'יה, בארה"ב. "הייתי טום־בוי, ילדה שקטה ותלמידה מצטיינת שאהבה לשחק בחוץ, לטפס על עצים ולעשות כל מה שהבנים עשו, גם אם זה לשחק פוטבול או להיכנס לקרבות היאבקות", היא נזכרת, אך לא הכול היה ורוד. "כשהייתי בת שנתיים חליתי מאוד ובבית החולים גילו שאיכשהו – לא ברור לי עד היום – שתיתי אלכוהול וקיבלתי זיהום חמור מאוד שהפך לסכנת חיים. עד אז גרתי אצל אמא שלי אבל אחרי שזה קרה, אבא שלי לקח אותי ואת אחי ועברנו לגור איתו. ידעתי שאמא שלי בסביבה כי לאורך השנים ביליתי הרבה עם אמא שלה, סבתא שלי, אבל היא ואני כמעט לא נפגשנו. היום אנחנו בסוג של קשר אבל אני מחוברת יותר לאחים שלי שגדלו אצלה, יחד עם בעלה השני. היא אישה קשוחה וסגורה שמסרבת לדבר על השנים שלי כתינוקת".
מספר חודשים לפני שמונתה לתפקיד באשדוד פרסמה ווליניגהאם פוסט באינסטגרם שחשפה בו טראומת ילדות קשה שעברה במשך שנים. "מגיל 3 ועד גיל 14 סבלתי מניצול מיני ואונס בידי שני בני משפחה. במשך שנים הייתי שקטה כי לא הבנתי מה קורה ופחדתי מאוד אבל ברגע שהעזתי סוף־סוף לדבר זה נפסק", היא מספרת. "במשך זמן רב הדחקתי את החוויה הזו. זה הוביל לתקופות של דיכאון שבהן הצטערתי שאמא שלי ואחרות במשפחה לא היו יותר קרובות אליי, העניקו לי הגנה ואהבה ולימדו אותי איך להפוך להיות אישה. מה שקרה השפיע על מערכות היחסים שלי וככל שהתבגרתי הטראומה הפכה מוחשית יותר עבורי והפחדים התגברו. העובדה שאני מדברת על זה היום היא חלק מהטיפול וההחלמה שלי. אני לא חושבת שמבריאים לחלוטין מטראומה כזו, וחלק מהפתרון הוא למצוא את התשוקה שלך בחיים ולתת אותה גם לאחרים".
אחד הכלים שעזרו לווליניגהאם להתמודד עם הקושי הנורא שחוותה מגיל צעיר היה העיסוק בספורט. "אהבתי ספורט ושיחקתי מאז שאני זוכרת את עצמי. בכיתה ב' עשו לנו מבחנים פיזיים, והתוצאות שלי היו טובות משל הבנים והבנות. גילו שאני מהירה מאוד וביקשו שאצטרף לקבוצת ריצה. כשאבא שלי שמע על זה, הוא היה בעננים", היא מחייכת, "באימונים ניצחתי את כולם, בחודשי הקיץ רצתי עבור קבוצה אחרת ובמקביל שיחקתי כדורסל בשביל הכיף. בגיל 12 מאמן מקומי שראה אותי משחקת המליץ לי לנסות להתקבל לקבוצה בבית הספר וזה מה שעשיתי. התקבלתי לקבוצה, הפכתי לשחקנית המצטיינת ובמקביל השתתפתי בתחרויות ריצה וקפיצה בבית הספר ובגיל 17 זכיתי באליפות ג'ורג'יה לקפיצה לגובה. באותה שנה קיבלתי הצעה למלגות לימודים בריצה ובכדורסל והחלטתי ללכת עם הכדורסל".
ווליניגהאם בחרה להצטרף לקבוצת הכדורסל באוניברסיטת אובורן, באלבמה. היא נכנסה להיריון בגיל 19, ויום לפני יום הולדת 20 ילדה את בנה בכורה, דרק, היום בן 21. "כולם בסביבה שלי אמרו שאני הורסת לעצמי את החיים, אבל לא הסכמתי לקבל שרק מכיוון שאני אישה ויש לי ילד החיים שלי נגמרו, זה רק נתן לי עוד כוח לעשות דברים בשבילי ובשבילו. זה היה קשה אבל הייתי חדורת מטרה להמשיך ולהשיג את המטרות שלי".
"כולם אמרו שאני הורסת לעצמי את החיים עם ההיריון, אבל לא הסכמתי לקבל שרק כי אני אישה ויש לי ילד החיים שלי נגמרו, זה רק נתן לי עוד כוח לעשות דברים בשבילי ובשבילו"
ואכן, לווליניגהאם היו ארבע עונות מצוינות בקולג', במהלכן רשמה מספרים שהפכו אותה לאחת השחקניות הטובות אי פעם ששיחקו במכללת אובורן, ובמקביל סיימה תואר בפסיכולוגיה. בסיום לימודיה ניגשה לדראפט ה־WNBA אך לא נבחרה. "זו הייתה אכזבה גדולה. בערב הטקס הכינו מסיבה לכבודי וכל השחקניות חיכו איתי שם, אבל לא קראו בשם שלי. יצאתי לחדר אחר והתחלתי לבכות. אחד השחקנים בקבוצת הבנים בא לנחם אותי ואמר לי לא לדאוג, כי אני אוכיח לכולם מה שאני שווה. ובאמת מהר מאוד הגיעו טלפונים מקבוצות שהציעו לי להצטרף למחנה אימון. בסוף אי־הבחירה הפכה לברכה עבורי, כי הייתה לי האפשרות לבחור היכן אני רוצה לשחק". ווליניגהאם בחרה ללכת למחנה הקיץ של קבוצת קונטיקט סאן, בחירה שהתבררה כנכונה. בסיום המחנה הציעה לה הקבוצה חוזה מקצועי ראשון.
עונת ה־WNBA מתקיימת במשך ארבעה חודשים בחודשי הקיץ ובסיומה השחקניות מחפשות חוזים ברחבי העולם, אך בסיום עונתה הראשונה גילתה ווליניגהאם שאין ביקוש גדול לכישוריה. "היה קשה לקבל את זה כי הייתה לי קריירת קולג' מוצלחת, אבל הבנתי שבגלל הנתונים הפיזיים שלי – 1.84 מטר עם נעליים, נתון נמוך לשחקנית בתפקיד הסנטר או הפאוור פוורוד – חששו להמר עליי. קיבלתי הצעה מבני יהודה בישראל והסוכן שלי המליץ שאסע ואוכיח מה אני שווה. אז חתמתי על חוזה נמוך וטסתי לארץ".
ידעת משהו על ישראל לפני שהגעת לכאן?
"גדלתי במקום קטן ולא מפותח, ובמשך שנים לא ידעתי על ישראל או על כל מקום אחר מחוץ לארצות הברית. בהתחלה חששתי לצאת מעבר לים. את ניזונה ממה שאת רואה בטלוויזיה ולא ידעתי למה לצפות. למזלי סמכתי על האנשים סביבי, שאמרו לי שישראל היא אחד המקומות שהכי קל לעשות בהם את המעבר מחיים בארצות הברית. ואז הגעתי לכאן ופשוט התאהבתי".
ווליניגהאם רשמה עונת בכורה מצוינת במדי בני יהודה. בעקבותיה היא קיבלה חוזה לשנתיים בהפועל חיפה/מוצקין, שם פגשה לראשונה את עדן ענבר, אחד המאמנים הבכירים בכדורסל הנשים בארץ. "אני אוהבת מאוד את עדן כי מהרגע הראשון הוא נתן לי להיות מי שאני ונהנה ממני. זה גרם לי לרצות להיות אפילו טובה יותר. בסיום השנתיים במוצקין המשכתי לחוזים יפים בקבוצות באירופה ובמקביל המשכתי לשחק ב־WNBA. ב־2009 זכיתי באליפות עם הפניקס מרקורי וב־2011 עם הסיאטל סטורם ובסיום העונה הזו ענבר יצר איתי קשר. הוא אמר שהוא מונה למאמן אליצור רמלה, שבניגוד לעבר הפעם יש לו יכולת לשלם לי את מה שמגיע לי והציע לי לחזור לישראל. הסכמתי".
החזרה של ווליניגהאם לארץ הובילה לעונה המוצלחת ביותר של קבוצת כדורסל נשים ישראלית אי פעם, כשהיא רושמת היסטוריה מקומית לאחר שהובילה אותה לזכייה ביורוקאפ ובתואר אירופי ראשון עד היום, בנוסף להשלמת טרבל עם אליפות וגביע וזכייה בתואר השחקנית המצטיינת. "זו הייתה שנה עם כל כך הרבה כיף, עונה מדהימה שחוץ מאיתנו אף אחד לא האמין שנצליח בה. באותה עונה שיחקה לצידי אחותי בנשמה, טנישה רייט, והיה כל כך כיף להצליח ביחד. זכינו יחד באליפות בסיאטל ואז הגענו יחד לרמלה".
מה שהיא לא ידעה עד לאחרונה הוא שלעונה כמעט היה סיפור אחר. לאחר אחד המשחקים המוקדמים, יואל לביא, ראש העיר הדומיננטי של רמלה דאז, דרש מענבר להחליף אותה בשחקנית אחרת. "העובדה שגיליתי את זה רק לאחרונה היא עוד הוכחה לכמה ענבר והעוזר שלו, עידן אבשלום, הם מדהימים. גם היה מוזר מאוד לשמוע על כך כי אני אוהבת את לביא ולאחרונה שמחתי לפגוש אותו באירוע. הבנתי שגם הוא חשש שאני נמוכה מדי לתפקיד שלי, אפילו שהובלתי את הקבוצה בנקודות ובריבאונדים".
בסופו של דבר היא השלימה עשר עונות בליגה הטובה בעולם, במקביל לקריירה אירופית מרשימה. בגיל 33 תלתה את נעליה ועברה לאימון. "לפעמים אני חושבת על הקריירה שלי, על כל התארים שזכיתי בהם בארצות הברית וברחבי העולם ואני מתרגשת כי מעולם אפילו לא חלמתי שדברים יקרו בצורה כל כך עוצמתי. חלק גדול מהדלק שלי נבע מהרצון להוכיח לאנשים שהם טועים בקשר אליי, ומאוד מספק לעשות את זה ולגרום להם להאמין בך. היו זמנים שהיחס אליי היה כואב, אבל לקחתי את הדמעות הביתה וכשנרגעתי הבטחתי לעצמי שאני אחזור הכי חזקה וקשוחה שאפשר ואוכיח לכולם שהם טועים. זו הייתה המשימה שלי".
מאז פנתה לאימון היא שימשה עוזרת מאמנת בכמה קולג'ים, מאמנת ראשית בקולג' קטן בג'ורג'יה, עוזרת מאמנת באוניברסיטת אינדיאנה, ומשנת 2021 היא עוזרת מאמנת גם בדאלאס וינגס ב־WNBA. "כבר בתיכון אמרתי למאמן שלי שארצה לאמן יום אחד, על המגרש הייתי שחקנית מאמנת והיום אני מאמנת שחקנית. אני מבינה אנשים, מתעניינת בהם ונותנת להם הזדמנות כי את לא יודעת מה כל אחד עבר בחייו. אני חושבת שלימודי הפסיכולוגיה בקולג' עזרו לי לחדד את ההבנות האלה".
מה דעתך על כדורסל הנשים בישראל?
"הליגה השתפרה. יש בישראל הרבה כישרון מקומי ואנחנו עובדים עם השחקניות על חיזוק הצד המנטלי ועל הצורך להיות קשוחות ולהילחם על המגרש. כשאני גדלתי הייתה תחרות חזקה מאוד בכל מקום וכשעלית למגרש, המנטליות הייתה שתעשי הכול כדי לנצח. אני חושבת שהליגה הישראלית יכולה לצמוח, ואשמח לעזור בכל מה שאני יכולה".
מפריע לך שרק שלוש נשים מאמנות בליגה הבכירה?
"מצער אותי שאין יותר נשים מאמנות בליגה כאן. צריך שיהיו עוד אפשרויות לנשים לפתח את עצמן בתחום וגם לקבל הזדמנות אמיתית. חשוב לפתח את הדור הבא של המאמנות וכדאי להתחיל משחקניות שפרשו ורוצות להיות חלק מהמשחק".
למה ה־WNBA לא כל כך פופולרית?
"זה תהליך. ספורט הנשים המקצועי כולו נלחם על ההתקדמות שלו ועל הצורך בהכרה ובהערכה. רק עכשיו, לדוגמה, שחקניות נבחרת הכדורגל של ארצות הברית שזכו באליפות העולם הצליחו אחרי מאבק להשוות את תנאי השכר שלהן לנבחרת הגברים. חשוב לזכור שגם ה־NBA לא הצליחה מיד, נדרש הרבה זמן עד שזה קרה. ואנחנו ב־WNBA חייבות להמשיך להשתפר למען הדורות הבאים. לספורטאיות היום יש הרבה יותר אפשרויות מהימים שבהם אני שיחקתי. הן מקבלות חוזי פרסום ויכולות לדגמן ולעשות הרבה דברים אחרים. אנחנו צריכות לשמוח בניצחונות הקטנים שלנו ולהמשיך לדחוף. היום יש שחקניות בליגה שמרוויחות 300 אלף דולר לארבעה חודשים. זה אומנם לא מיליון אבל זה עדיין סכום מכובד".
נראה מאמנת ראשית ב־NBA?
"בסופו של דבר זה יקרה. כל הזמן נפרצות תקרות זכוכית, עוד נשים מקבלות הזדמנויות בליגה כעוזרות מאמן וכחלק מהצוותים המקצועיים".
אותך מעניין לאמן גברים?
"אימנתי בעבר את הבן שלי ואת הקבוצה שלו אבל אני חיה את הרגע ואת מה שקורה עכשיו. ברגע שאבין שזה הזמן להתקדם למקום אחר, אעשה זאת".
לפני ארבע שנים נולד לווליניגהאם בנה השני, סיר אלן, שחי עם אביו באטלנטה. "קשה לי להיות רחוקה ממנו, הוא ילד חם ואוהב ואני מתגעגעת אליו. אבל בניגוד לילד הראשון שלי, הפעם אבא שלו מאוד מעורב בחיים שלו. הוא התחתן מאז שנפרדנו ואני בקשר מצוין איתו ועם אשתו ואנחנו מגדלים את הילדים שלנו יחד".
על מה את חולמת?
"אני חיה את החלום שלי, לעבוד עם נשים צעירות, לעזור להן ולשמש השראה. אחרי שפרסמתי את סיפור הטראומה שעברתי הרבה נשים צעירות שעברו חוויה דומה הודו לי ששיתפתי ושעזרתי להן לבקש את הסיוע שהן צריכות בשביל להחלים".
איך נראה הזמן החופשי שלך?
"אני אוהבת מוזיקה ומאזינה לה כל הזמן. אני חובבת גדולה של סרטים דוקומנטריים ותולעת ספרים. לאורך השנים קראתי על כל ההיסטוריה של ישראל ולמדתי הרבה פרטים על הקונפליקט".
בסולם האושר מאחת עד חמש, איפה את?
"אני בארבע. אני נמצאת בשלום עם עצמי כרגע. השנה הקודמת הייתה קשה ושחורה עבורי כי איבדתי את אבא שלי ונכנסתי לדיכאון. המסע כאן בארץ הוא תהליך של ריפוי וניקוי רעלים עבורי, להיות הרחק מכל הרעש ופשוט להתמקד במתנה שקיבלתי ובמשימה שלי, וכרגע אני במקום מאוד שלֵו".
