אבל עדיין ניכר ששמרתם על המבנה הנוסטלגי, וזה דווקא טוב. נראה שנתתם קרדיט לילדים.
"תראי, אנחנו לא רוצים להתיישר עם הקו הרדוד של הטיקטוק. אנחנו רוצים לנסות להרים את הילדים, והם מספיק חכמים לדעת מתי יש להם את הזמן לתוכן מנצנץ אבל ריק ומתי חשוב לראות דברים אחרים. הם כמהים לראות דברים כאלה. יש לנו עיבודים לשירים של דתיה בן־דור, אבל הם חדשים. השיר 'מי שלא מביט מפסיד', והפרק שמדבר על העניין של לעשות מהלימון לימונדה, איזה רעיון זה לדבר עם ילדים על הרגעים האלה בחיים כשאתה מנסה אבל שום דבר לא הולך.
"אנחנו לא רוצים להתיישר עם הקו הרדוד של הטיקטוק. אנחנו רוצים לנסות להרים את הילדים, והם מספיק חכמים לדעת מתי יש להם את הזמן לתוכן מנצנץ אבל ריק ומתי חשוב לראות דברים אחרים"
"כמובן שיש גם דברים שהשתנו", הוא אומר, "למשל נושאים כמו איכות הסביבה וקיימות – אני לא חושב שזה היה נוכח כל כך בזמנו. וגם הנושא של קבלת האחר, שמנסים להתעסק בו יותר. כל ההשוואה הזו לפרפר נחמד המקורי, אולי זה מתבקש, אבל לא יודע, לא חייבים לעשות את זה. יש לנו פה את הבובות, שללא ספק חמודות מאוד ומייצגות את הילדים – אחד שובב ואחת נחבאת אל הכלים. במקום לתקשר עם הילדים בצורה דידקטית, אנחנו מתקשרים בצורה הומוריסטית וחביבה".
חששתם שהסדרה לא תתקבל טוב אצל ילדים?
"בינתיים התגובות נהדרות, והסדרה זכתה לאחרונה בפרס האקדמיה לסדרה הטובה ביותר לגיל הרך. אני חושב שזה כיף שיש משהו ישראלי שהוא לגמרי שלנו ובאיכות גבוהה".
פרפר נחמד של היום מתאימה את עצמה לרוח התקופה. אפשר לראות את זה למשל בליהוק צוות המנחים, שמורכב מאסתר ראדה, בן יוסיפוביץ', משי קליינשטיין ובנאי.
התחושה היא שהקאסט עונה להגדרות של הפוליטיקלי קורקט. הקפידו שיהיה נציג מכל מוצא. זה היה מכוון?
"את השאלה הזאת את צריכה להפנות ליוצרי התוכנית. קשה לי לענות עליה בתור אחד המנחים. בקטע של הליהוק קטונתי מלדעת. אין עוררין על היכולות של המנחים האלה, ואם עושים סדרה כזאת, אז למה באמת לא לפזר את המנחים, שיגיעו מכמה מקומות?"
עוד הבדל ששמתי לב אליו – בעבר הסדרה הייתה קשורה מאוד לחגים. לכל חג הוקדש פרק, אפילו כמה, ועכשיו הנושאים נראים יותר אוניברסליים.
"בעונה הזאת איגדו את חגי תשרי לפרק אחד. אני יודע שיש פרק על יום העצמאות, בעונה שעברה היה חנוכה. יש גם לפורים".
מה עם פסח?
"לא יודע. חוץ מזה, צריך להשאיר גם חגים לעונה הבאה".
איך זה להיכנס לנעליים של דודו זר? התייעצת איתו?
"לא התייעצתי איתו, הוא לא חי בארץ הרבה שנים. אבל הקטע הזה שאני מנגן לפעמים על גיטרה ושר, אולי זה דווקא יושב יותר על הנישה של עוזי חיטמן. בכל מקרה, אני לא חושב שנכון לעשות השוואות כאלה. לדעתי אני פשוט משחק את אורי. כולנו משחקים את עצמנו. רובנו גם הורים. אני ההורה הכי ותיק, וכיף לי לשחק בסדרה הזאת. אתה נכנס לעולם החלומות, עולם הילדים. בתור שחקן לא יצא לי ממש להתנסות בדיבור אל בובות, אולי רק בהבלחה קטנה בפרק של רחוב סומסום, וזה עניין מאתגר. יש בובנאים שבעצם מפעילים אותן והם מדברים בלייב באולפן. בתור שחקן אתה צריך ללמוד איך לדבר עם בובה, שהיא למעשה מדמה את הילד שלך. מתי אתה מלטף, איך להקשיב לה".
"בסדר, אני פריווילג כי אבא שלי עבד קשה מאוד כדי להביא אותי למקום הזה. אבל מהיכן הוא בא? סבא שלי היה מוכר פטרוזיליה בשוק מחנה יהודה. בזיעת אפך"
אגב, אלו הבובות המקוריות?
"לא. אם אני לא טועה, הבובות המקוריות נגנבו או שקרה להן משהו אחר, הן לא השתמרו והיו צריכים לייצר אותן מחדש. בכל מקרה זה נראה די נאמן למקור, אפילו טוב יותר".
למרות הפינה בעלת השם הלא מאוד תקני "פלסטלינוש", בנאי מבהיר שהעברית חשובה מאוד בפרפר נחמד. "יש מישהו שכל הזמן יושב בצד עם אוזניות ומקשיב, ואם אני פתאום אומר משהו בהגייה לא נכונה, מיד עוצרים ומצלמים שוב".
איזה פרק הכי אהבת?
"היו לנו אורחים נהדרים בעונה הזאת. היה למשל פרק עם קובי אוז שעסק בגעגועים למה שהיה פעם, בנוסטלגיה. הוא הגיע עם אוטו גלידה והמנגינה הזאת הזכירה לי את הילדות. גם בפרק שצילמנו על להפוך את הלימון ללימונדה, אני משחק שם אביר ובונה איתם מבצר מעופף, ממש נהניתי מזה".
***
אורי בנאי הוא נצר למשפחת בנאי המפורסמת, בנו של גברי בנאי מנישואיו הראשונים לאורנה שק ואח של הזמר בועז בנאי, מאביו. לדבריו, את אחת התכונות החיוניות להשתתפות בפרפר נחמד הוא רכש בגיל צעיר.
"אני חושב שאי אפשר לעשות את התוכנית הזאת אם אתה לא אוהב ילדים, ואני מאוד אוהב ילדים. יש לנו מופע שרץ עכשיו, 'אלה הם בנאי', שמספר איך הכול התחיל במשפחה שלנו. ויש שם קטע שמוקרן על מסך ובו דוד שלי יוסי בנאי מספר על הילדות שלו, ואיך המורה שלו כעס עליו, ואז הוא מבצע את 'אני וסימון ומואיז הקטן'. והוא אומר שם שכל בן אדם, אפילו אם תיתן לו אלף שנים לחיות, בסוף תמיד יישאר ילד. קשה מאוד למצוא את הילד הזה לפעמים, הרבה אנשים היו רוצים להתחבר לילד שבהם, אבל ביומיום קשה לעשות את זה. פרפר נחמד עוזרת לי למצוא את הילד שבתוכי".
אם בילדות עסקינן, נראה שבנאי הצעיר המשיך את הקו של הדוד. "הייתי ילד שובב מאוד", הוא נזכר, "תמיד הסתבכתי בכל מיני פרשיות. הלכתי מכות, עשיתי מעשי קונדס, הייתי גם חוצפן".
הוא בן 53, נשוי בשנית לענת גופמן, בוגרת בית צבי וסמינר הקיבוצים – מורה לדרמה ושחקנית בהצגות ילדים – ולהם ילד משותף, יונתן. מנישואיו הקודמים יש לו עוד שני ילדים, נינה ומיכאל. את ימי ילדותו העביר בתל־אביב, בשכונות בבלי ול', סמוך למקום מגוריו היום. ילדותו עברה עליו בנעימים, בצל עבודתו של אביו, מחברי "הגשש החיוור".
"מצד אחד הייתי גאה באבא שלי. הוא מפורסם, הוא מצליח, אנשים רוחשים לו כבוד. מצד שני, ישנם גם הרגעים הפחות נעימים, למשל כשאתה הולך עם אבא למקומות ציבוריים ואתה רוצה שהוא יהיה רק שלך, וכולם צועקים לו 'גברי גברי' והדעה שלו מוסחת. בגלל זה אני חושב שהוא הרבה פעמים נמנע מללכת למקומות הומי אדם. אני למשל אהבתי כדורגל, והייתי אומר לו אבא, בוא נלך לבלומפילד. אבל הוא לא כל כך אהב ללכת, כי הוא ידע שאם ילך למגרש, אנשים ייגשו אליו".
הוא מצביע על מבנה סמוך לבית הקפה שבו אנחנו יושבים לשוחח, ומספר שפעם שכן בו קולנוע. "הרבה פעמים במוצאי שבת אבא היה מופיע כאן, ראיתי פה עשרות הופעות".
היה ברור לך שאתה צריך לשאת את חיידק הבמה המשפחתי? הייתי מצפה לקצת מרד.
"בהתחלה רציתי בכלל להיות כדורגלן. אבל בגיל 13 בערך התחלתי לתופף. הייתי כותב שירים עם התופים, ואבא שלי בא אליי ואמר לי תשמע, תופים זה לא כלי שכותבים איתו שירים, אתה צריך כלי מלודי. אם אתה רוצה לכתוב שירים, תלמד גיטרה, תלמד פסנתר. דוד שלי אהוד היה אז טרום הקריירה שלו והתפרנס משיעורי גיטרה. הוא היה המורה שלי, תפסתי די מהר את האקורדים".
מאז, הקריירה הבימתית שלו נודדת בין המוזיקה והשירים שכולנו מדקלמים, כמו "פרפרים", לבין סטים של סדרות נחשבות כמו "פלורנטין", "עניין של זמן" ו"מתים לרגע", וערבים בתיאטרון עם הצגות קלאסיות כ"בוסתן ספרדי". ההופעה הראשונה שלו בטלוויזיה, אגב, הייתה כבר בגיל שש כשהתארח בתוכנית "רגע עם דודלי".
"תמיד היה לי איזה דואט בין עולם המשחק לבין השירה והמוזיקה", בנאי מודה, אבל לא הייתה דחיפה מצד אביו לכיוון הזה. נהפוך הוא – כיוון שהוא הגיע מעולם הבמה וידע כמה הוא קשה וסיזיפי וראה מסביבו המון שחקנים וזמרים שלא מצליחים ושאין להם עבודה, אז הוא לא דחף. "אבל זה בא לי בצורה טבעית".
לדבריו, מה שהציל אותו מלהתחבר לכל מיני טיפוסים מפוקפקים היה ההחלטה ללכת ללהקת צעירי תל־אביב. משם בעצם נסללה דרכו אל הבמה כשהתגייס ללהקה צבאית. "זו הייתה הזדמנות להופיע כל יום בתת־תנאים. נותנים לך בעצם קהל במתנה, ערב־ערב, קח תתאמן עליהם". קרוב לסיום השירות התקבל לתוכנית "עניין של זמן", שסימנה את תחילת הקריירה של לא מעט זמרים ושחקנים מוכרים, בהם איילת זורר ואביב גפן.
"זה מעניין, כי זו הייתה סדרה בטלוויזיה החינוכית, באולפנים ברמת אביב, הפקה הכי זולה שיש. כמה דיקטים וכמה כיסאות ושולחנות של כיתה, והיא זכתה לכזאת הצלחה. גם בגלל הקאסט, אבל גם בגלל התכנים שאז הנוער הזדהה איתם מאוד".
מותו בטרם עת של הדוד מאיר השפיע עליו מאוד. "היו לנו תקופות מדהימות", הוא נזכר. "זו אבדה גדולה מאוד. כשהשתחררתי מהצבא והוא עוד לא עשה את הפריצה שלו היינו יושבים הרבה ביחד עם הגיטרה ומממציאים כל מיני שירי שטות. לא עשינו איתם שום דבר, הם לא יצאו מעולם. אני זוכר שיר שכתבנו פעם: 'מסתתר לי בארון, אין לי דלת או חלון, לא תראו אותי בחוץ, לא בכפר לא בקיבוץ, אך זה עדיף ממגירה'. צריך לזכור שהוא היה שחקן נהדר. השיר 'שירו של שפשף' למשל הגיע מתוך סרט ששיחק בו. הוא גם היה בן אדם מצחיק וקומי, ואני בטוח שאם היה הולך לקולנוע הוא היה מצליח גם שם, אבל הוא רצה לשמור את עצמו למוזיקה ולשירה".
בשעה שחלק מבני משפחתו בחרו להתחזק, בנאי נותר חילוני גאה וגם שמאלן מוחצן. "אני בדעה של חיה ותן לחיות, אבל במציאות אנחנו לא מצליחים באמת לעמוד בעניין הזה. קשה ליצור את האיזון, גם בנושא של שבת. אני לא מקנא בפוליטיקאים שלנו שצריכים לקבל עכשיו כל מיני החלטות כאלה".
יש עכשיו מחאה של אמנים שמתגבשת סביב רפורמת לוין, היא מדברת אליך?
"אי אפשר שלא לעקוב אחרי זה ואי אפשר שלא להיות מוטרד. השאלה כמה אתה מרגיש צורך להביע דעה. אני לא פוליטיקאי, אבל זה לא אומר שזה לא מטריד אותי, וגם הדעות שלי לא מוסתרות. אני איש שמאל. בואי נגיד שהמפלגה ששמתי את הפתק שלה בקלפי בבחירות האחרונות נמחקה".
יש אמנים שמפחדים להתבטא פוליטית, גם אתה אחד מהם?
"לא כולם. אם היית מדברת עם אבא שלי, למשל, אז היית חשה את זה פחות. זה לא נובע מפחד, הדעות שלי ידועות. אני פשוט לא מבין למה אני בתור זמר או שחקן צריך לדבר על פוליטיקה. אם אני רוצה להביע את דעתי, יש לי כלים אומנותיים לעשות את זה. העמדה שלי היא שאם אתה אמן, זמר ושחקן אז תכתוב איזה שיר מחאה בועט, תשתתף באיזו תוכנית סאטירית ושם תביע את המחאה שלך. דרך השיר ודרך האמנות".
אפרופו פוליטיקה, נדמה שהיא גם הגיעה למקום העבודה שלך. איך אתה מרגיש עם האיומים שהיו לצמצם או לסגור את כאן 11?
"אני חושב שהערוץ והתכנים שלו ברובם נהדרים ומייצגים גם את המגוון הרחב של הקשת החברתית בארץ. אני לא לגמרי מודע לנושא התקציבי, אבל אני מקווה שזה לא כי השליטים שלנו רוצים לשמור את התקשורת בכיס שלהם ולשלוט עליה".
יש טענה שאין מספיק אנשים מהצד הימני של המפה בעמדות ניהול שם.
"אבל השאלה היא האם זה מכוון, או שזה פחות מעניין אותם להגיע למקום הזה".
אולי לא הזמינו אותם למסיבה.
"אני לא מאמין שלא הזמינו אותם למסיבה. אני רואה את זה בתחום המשחק, יש גם שחקנים ימנים, לא מתעמקים בדעות הפוליטיות שלהם".
יש אנשים שיגידו שגדלת לזה. אתה יכול להבין את התסכול הכללי שקיים כלפי מי שהוא תל־אביבי. "בן אדם יושב מאחורי מקלדת והוא יורה. באופן כללי התפיסה היא שכל התל־אביבים שמאלנים וכמובן אף אחד מהם לא עובד והם יושבים בבתי קפה. אנשים חיים בסרט. אצל חלק מהאנשים יש תסכול גדול מאוד והם לא יסתכלו על עצמם ויגידו 'למה אני פה במקום הזה. אולי אני אשם. אולי אני התנהלתי לא נכון'. אנחנו רואים גם המון אנשים שבאו מבתים עניים והם כן מצליחים וכן עובדים וכן יש להם. הם עשו כנראה את הצעדים הנכונים, את הלימודים הנכונים, וגם אתה יכולת לעשות את זה ולא עשית את זה, אז מה אתה עכשיו מוציא את זה על המקלדת".
ובכל זאת, עליך יגידו שאתה פריווילג.
"תשמעי, מה אני יכול לעשות? בחלק מהדברים בסדר, אני פריווילג כי אבא שלי עבד קשה מאוד כדי להביא אותי למקום הזה. אבל מהיכן הוא בא? סבא שלי היה מוכר פטרוזיליה בשוק מחנה יהודה. בזיעת אפך".
