סוול אריאל אור עדיין לא התרגלה לאור הזרקורים. כמה לא התרגלה? היא המומה לגלות תוך כדי הריאיון שיש לה ערך בוויקיפדיה. "הו מאי גאד", היא אומרת ומישירה מבט מופתע לעבר הטלפון, "מי אני בכלל שיהיה עליי ויקיפדיה".
בגיל 24 היא כבר כוכבת שמזהים ברחוב וקוראים לעברה "הנה לונה ממלכת היופי של ירושלים". "יש את האוכלוסייה המבוגרת יותר, שהיא נתח גדול מצופי הסדרה, הם יכולים לגשת ולומר לך 'נורא אהבתי'. ויש את המתלהבים שאומרים 'יא אני לא מאמינה'. זה נחמד, כי זה כמו מחיאות כפיים. כשעולים על במה ומשחקים בהצגה יש מחיאות כפיים בסוף, כשמצלמים סדרה ומגיעים לסוף אין כלום. קאט, נקסט ויאללה".
הסדרה בכיכובה, המשודרת ב־yes וכבר הספיקה להימכר לנטפליקס, מבוססת על הספר המצליח של שרית ישי־לוי. היא מגלמת בה את לונה, אחת משלוש בנותיו של גבריאל ארמוזה, שהסדרה עוסקת בתולדות משפחתו בירושלים של שנות העשרים של המאה הקודמת. ברקע מתנגן כל האקשן האופייני לתקופה – בריטים, מחתרות, יהדות אשכנזית מול ספרדית וגורל משפחתי אכזר.
כשבוחנים את הרקע של אור, זה כמעט פלא שהיא הגיעה אל הסט הזה. היא גדלה בחוף מציצים התל־אביבי, כילדת מים וים. זה גם הנוף שזיכה אותה בשמה המיוחד, סוול, שמגיע מעולמות הגלישה ומתאר גל גדול ועוצמתי. "סבא שלי קנה את הבית על החוף לפני שבעים שנה בערך כצריף והוא עבר בירושה במשפחה עד שעשינו ממנו בית. היום העירייה רוצה לפנות אותנו משם. כשהוא קנה את הבית היו שם ערבים, כל העסקה הייתה בלחיצת יד, זה לא היה של אף אחד בטאבו ולא נתנו גם את האופציה לקנות. אבל שבעים שנה אנחנו משלמים ארנונה, חשמל ומים".
את הילדות על החוף היא מתארת כקסומה: "בית על החוף, חופש אינסופי, ההורים סומכים עלייך כי הם רואים אותך מלמעלה עם משקפת ואת פשוט יורדת לים. בגיל חמש כבר ידעתי לשחות, והייתי ילדת ים, מלכת החוף. היו קוראים לי מסוכת המציל לחזור הביתה לארוחת ערב. הכרתי את כל האנשים הקבועים של הים, ההוא עם החסקה, האישה שתמיד משתזפת במקום הקבוע שלה, חייתי בין כל הטיפוסים האלה".
אמא שלה, נורית, היא גננת מיתולוגית. אבא זוהר הוא פנסיונר. כשהייתה נערה בוגרת נולדו לה שני אחים קטנים, היום בני שבע ושמונה, גיא ועומר. "אני מקווה שהם יספיקו לחוות את הים כמוני, עד כמה שעוד אפשר. אחרי שאמא ילדה אותי היא לא הצליחה להיכנס להיריון. המון שנים ההורים שלי ניסו, חוויתי את זה יחד איתם, גם פיזית לעבור את כל הטיפולים האלה כל פעם, וגם נפשית הבית היה נורא עצוב, כי כולנו היינו חלק מהתהליך".
"לפני הצילומים רעדתי מפחד. רציתי להגיד אמאל'ה, הילה סעדה, אהבתי אותך בטירוף ב'להיות איתה'. או מיכאל, אהבתי אותך ברמות ב'שטיסל', אבל צריך להחזיק פאסון. קיבלתי על הסט את בית הספר למשחק הכי טוב שיכולתי לבקש"
את ההיכרות הראשונה עם הקהל היא עשתה מול ההורים שלה בבית: "תמיד אהבתי להופיע ולשיר ולרקוד. אני זוכרת שכשהייתי בת שמונה הושבתי את ההורים שלי ועשיתי להם מופע של ריקוד, שירה ומשחק. שאלתי אותם אחר כך במה הייתי הכי טובה, וזה היה רגע מכונן. הם אמרו לי 'וואו, איזה שחקנית את'".
אבל החיים גלגלו אותה לכיוון אחר. "הייתי בהרבה חוגים של ריקוד, משחק, שירה וגיטרה, ניסיתי להתקבל לתיכונים אמנותיים כמו תלמה ילין ועירוני א' ללא הצלחה. היום אני אומרת 'תאכלו את הכובע', אבל בתור ילדה נפגעתי. ואת אומרת לעצמך 'אוקיי, אני כנראה לא מוכשרת'".
אז היא הלכה לעירוני ד', ולמדה שם במסלול של כימיה, כלכלה ופסיכולוגיה. כשסיימה את לימודי התיכון, יחידת 8200 איתרה אותה. "היה מפתה מאוד ללכת על זה, כי כל המשפחה מאוד גאה בך והסבתא אומרת 'מממ, הנכדה שלי ב־8200', את גם יודעת שאחרי זה כל הדלתות פתוחות והחיים נוחים יותר, זו באמת חברת ההייטק הכי גדולה במדינה. אבל ברגע שהתחלתי לעשות את זה כל יום, הבנתי שלפני שאני ממשיכה עם זה בחיים אני צריכה לנסות לממש את חלום הילדות שלי בכל הכוח, וזה מה שעשיתי".
אחרי השחרור לקחה אור קורסים למשחק במשך שנה וחצי. "התחלתי לחפש סוכנות, שזה הדבר הכי קשה בעולם, במיוחד אם אין לך שום ניסיון בבית ספר למשחק או במגמת תיאטרון נחשקת. רוב הסוכנויות אמרו לי לא, וזוהר יעקובסון אמרה לי כן".
זו סוכנות די נחשבת, איך הצלחת להיכנס?
"זוהר הצליחה לראות את הפוטנציאל מעבר לקבלות היבשות. בהתחלה נפגשתי עם נציגות אחרות מהמשרד, אבל התעקשתי לפגוש אותה. אמרתי להן 'אין בעיה, אני אחכה. אני אבוא מחר, מחרתיים, לא משנה מה, אבל אני רוצה לפגוש אותה'. לא יודעת מאיפה הייתה לי החוצפה, אבל זה עבד בסופו של דבר, כי זו הייתה הפגישה המכוננת שלי. אני זוכרת שהיא אמרה לי 'את הפנסיה שלי. אם באמת נצליח, אני רואה אותך עושה דברים גדולים. מצפה לך עבודה קשה, הרבה אחריות, זה מסלול לא קל ואם את יכולה תעזבי עכשיו, אבל אם את לא יכולה אז בואי איתי'".
כעבור שנה קיבלה אור את התפקיד המשמעותי הראשון שלה, במלכת היופי של ירושלים. "זה לא לקח הרבה זמן, אבל זה קרה משום שאמרתי לסוכנות להציע לי כל תפקיד אפשרי. עשיתי ים של אודישנים, ובכמה מהם הגעתי לשלבים האחרונים ואז אמרו לי לא. היה אודישן שאמרו לי לא כי הייתי יותר מדי אנרגטית בחדר ההמתנה, ומבחינתם זה לא התאים לדמות. אלו רגעים שאני לוקחת קשה, כי אני אומרת לעצמי, זה לא האודישן אפילו, לא שיחקתי שום דבר. הם בדקו אותי בגלל מי שהייתי בין לבין. התחרות על הסדרה מלכת היופי של ירושלים הייתה גדולה מאוד, התהליך נמשך כמה חודשים טובים".
המוצא המעורב שלה שירת אותה במקרה הזה. "אני מעורבבת עם תימן, אוקראינה ועיראק, ואני חושבת שאני יכולה להיות בכיף הבת של מיכאל אלוני והילה סעדה. גם הגנים של עירית קפלן ומוריס כהן, אני לגמרי רואה אותם בתוכי".
איך היה להתקבל לסדרה עם קאסט כל כך מוכר ומנוסה?
"אני זוכרת שלפני הצילומים רעדתי מפחד. ברירת המחדל שלי הייתה להגיד אמאל'ה, הילה סעדה, אהבתי אותך בטירוף ב'להיות איתה'. או מיכאל, אהבתי אותך ברמות ב'שטיסל', אבל את צריכה להחזיק פאסון ולהיות קולית, זה היה כמו מדיטציה בשבילי. מאוד התרגשתי, כי אלו אנשים שאני באמת מעריכה. גם הבמאי של העונה הראשונה, עודד דוידוף, עשה את 'מישהו לרוץ איתו', שבתור ילדה הייתי אובססיבית אליו. על הסט עצמו קיבלתי את בית הספר למשחק הכי טוב שיכולתי לבקש. יכולתי לשאול אותם על כל דבר – איך להיכנס למצב רגשי, או איך מנהלים את האיזון בין הסדרה לבין החיים האישיים שלי, איך לשאול את המפיקים דברים שלא נעימים לי. המקצוע של שחקן הוא הרבה יותר מאשר רק לשחק. לצערי את צריכה לעשות כל כך הרבה דברים, את צריכה לדעת לנהל את זה נכון, יש הרבה קידום עצמי ורשתות חברתיות. אני משתדלת להשתפר בזה, זה מאוד לא טבעי לי, אבל אפילו על זה יכולתי לשאול אותם. פשוט הייתה לי מניפה של אנשים שאני מעריכה מאוד ואין שם אנשים שמתנהגים כמו דיוות. אפילו אם הייתה מדי פעם התנהגות כזאת, יש מי שיתווך ויגיד לך שזה לא מקובל".
בעונה השנייה לונה כבר נשואה לדוד פרנקו (בגילומו של ישראל אוגלבו), ששב מהמלחמה במצב פוסט טראומטי. הזוגיות שלהם מתדרדרת בהדרגה למערכת יחסים אלימה. "אחת הסצנות שהיו לי הכי קשות זו הסצנה בפרק 5, שבה אני בעצם חוטפת סטירה. לונה יוצאת לבלות עם חברותיה הבריטיות היא חוזרת הביתה מאוחר שתויה, ודוד מריח אותה ואומר לה 'שתית? איפה היית עד עכשיו? את צריכה לדאוג לי, אני בעלך'. ואז הוא נותן לה סטירה ואומר לה שהיא לא יוצאת יותר מהבית".
כמה סטירות חטפת שם על הסט?
"הוא לא הצליח, ישראל כפרה עליו. כמה שהוא משחק דמות קשוחה, שהולך ונהיה מפחיד יותר, בעולם האמיתי הוא כמו מרשמלו. הייתי צריכה להגיד לו ישראל, תיתן לי סטירה, תפעיל אותי. והוא אומר לי 'אני לא יכול'. אבל מעבר לסטירה הטכנית, זה המצב הרגשי שאת צריכה להיכנס אליו, שהוא לא פשוט. אני יכולה לומר לך שראיתי כל חומר אפשרי על מערכת יחסים מתעללת, סרטי דוקו וסדרות וספרים ומאמרים".
בקיצור, בחורה יסודית. יצא לך שם ה־8200.
"לגמרי, זה בדיוק מה שעשיתי. הייתי חייבת לנתח ולדעת אילו משפטים מפעילים אותי, אילו מילים ואילו סיפורים. את מבינה שאת מספרת סיפור שהוא לא שלך, אבל הוא סיפור חשוב, אז תתמסרי ותחשבי כאילו מדובר בסיפור שלך. את לא צריכה להגן על עצמך כי זה לא את, לכן את חייבת להתמסר לזה באומץ, וזה מפחיד".
איך זה להיכנס לעולמות של הנשואים בתור רווקה?
"מערכת של נישואין היא משהו מאוד אינטנסיבי, ואם את לא יודעת מה זה, את צריכה לפחות לנסות להגיע במשחק לנקודות שאת יודעת לזהות בעצמך ואת חושבת שיש בה. למשל הרגע שאת מרגישה חנוקה, אני בטוחה שהוא קיים בכל נישואיןם. או הרגע שאת מרגישה שבן הזוג לא מרוצה ממך, שמאפיין הרבה מערכות יחסים".
את הנושא הפוסט־טראומטי שהדמות שלה מתמודדת איתו בסדרה היא מכירה מקרוב. "הייתי בפיגוע בדיזנגוף בשנת 2016", היא משתפת, "נסעתי באוטובוס בדרך לפעולה בצופים והוא עצר בדיוק ממול. זה היה הכי קונטרסטי שיש – אני לובשת חאקי בדרך לפעולה, שומעת בריטני באוזניות, ופתאום אני מסתכלת הצידה ורואה ירי לכל עבר. ופתאום היה ריח של דם. אני זוכרת שקפאתי במקום. מישהי משכה אותי למטה לעבר המושבים, וכל אותו הזמן נשארתי עם האוזניות".
ההשפעות של האירוע על הנפש החלו להופיע מאוחר יותר. "מדינת ישראל היא מדינה פוסט־טראומטית, וכשזה קורה לך הכול משתנה. פתאום את נעשית מודעת לאיך שזה נראה, מה ההרגשה כשאת חלק מזה. הטעות שלי הייתה שבמשך הרבה זמן לא דיברתי על מה שקרה, כי נלחצתי נורא. הייתי צריכה לדאוג לחניכים שלי ולהגיע לשבט כי הנחתי שההורים שלהם מודאגים ברמות. נכנסתי למצב מאוד משימתי, להחזיר את כולם הביתה ולהגיע הביתה בעצמי, ופשוט לא דיברתי על שום דבר. משהו נתקע לי במוח. עבר זמן עד שהתסמינים הופיעו אחרי הפיגוע. זה התחיל מדברים קטנים כמו להסתכל אחורה כל הזמן כדי לראות אם יש מישהו, כל הזמן להיות ערנית, לא להיות עם שתי אוזניות, לא לעלות על אוטובוסים, לא לעבור בכלל בדיזנגוף, לא להצליח להיות לבד – אפילו לא בבית, בים או במקלחת. ובסוף הגיעו מצבי קיצון של התקפי חרדה שבהם אני חוזרת לרגע הזה וחושבת שאני בסכנת מוות; לא מצליחה לנשום או לחשוב וחושדת בכל בן אדם שיש לו תיק קצת גדול; ישנה עם סכין מתחת לכרית. זה הגיע למצבים ממש לא טובים, והייתי צריכה ללכת לפסיכולוגים ופסיכיאטרים. היום אני אחרי הטיפול, ועדיין מטפלת בעצמי".
"עבר זמן עד שהתסמינים הופיעו אחרי הפיגוע. זה התחיל מדברים קטנים כמו להסתכל אחורה כל הזמן כדי לראות אם יש מישהו, לא לעלות על אוטובוסים, ובסוף הגיעו מצבי קיצון של התקפי חרדה שבהם אני מרגישה בסכנת מוות"
סדרות שמבוססות על ספרים יכולות להיות הצלחה גדולה אבל גם כישלון גדול, מעצם זה שהן מציבות רף גבוה והצופים נוטים לעשות השוואות. במקרה הזה, הסדרה הפכה להצלחה. "אין ספק שההצלחה פתחה לי הרבה דלתות, וזה משהו שעדיין מפתיע אותי. גם בתחומים שכביכול לא קשורים למשחק. למשל נסעתי עם הקאסט לשיקגו לכנס של הפדרציה היהודית, אני באה ומדברת שם ושואלים אותי פתאום על ישראל או על היהדות. שואלים מה הדעה שלי בכנס של 1,500 איש, ואני צריכה לענות ולהציג תשובה סדורה. שואלים אותי איך זה לגדול בישראל, ואני עונה להם שזה היה לא פשוט, ומצד שני זה המקום הכי יפה וכיף לגדול בו וזה הבית של כולנו. עם כל הקושי להיות מוקפים במדינות ערב יש לנו עדיין מדינה אחת ליהודים, ואם אנחנו לא נשמור עליה, אז מה יהיה? אם היהודים בחו"ל יצטרכו יום אחד לברוח לאנשהו, לאן הם יברחו? למדינת ישראל".
את אצבעה מעטרת טבעת ענקית בצורת ארץ ישראל, כולל רמת הגולן ויו"ש. "אני אוהבת את המדינה שלנו, אני מאוד ציונית", היא מכריזה.
קשה להחזיק בעמדות ציוניות כשחקנית בתל־אביב?
"כן, כי רבים חושבים שלהיות בעד ישראל זה להיות נגד הפלסטינים, וזה לא נכון. אבל אני לא חושבת שיפסלו אותי לתפקיד אם אני אוהבת את המדינה שלי, ואני גם מאמינה בשתי מדינות, זאת האמונה שלי".
בימים אלו היא מחכה לפרסום של סדרה שצילמה בברזיל, שבה שיחקה בפורטוגזית ("למדתי את השפה בשביל התפקיד"), ותשודר בדיסני+. סרט נוסף שצילמה, "כיסופים", עתיד לעלות בקרוב ועוסק בקיבוץ כיסופים של שנות השבעים, שם היא מגלמת בת קיבוץ.
בכמה מקומות כבר הכתירו אותך בתור אחת השחקניות המבטיחות.
"נכון, וזה טייטל מלחיץ מאוד. אני גם מרגישה מאוד צעירה. אני משחקת אותה בוגרת, ואני מדברת איתך על פוליטיקה ועל כל מיני דברים כאילו אני יודעת משהו, אבל אני כולי ילדה".
לקראת סוף הריאיון היא נזכרת לנגוס בעוגייה שהזמינה, מה שפותח את הנושא של משטר התזונה ששחקניות רבות מקפידות עליו. "יש הרבה לחץ סביב הנושא, אני מנסה להילחם בזה עם העקרונות שלי. יש בי מעין התנגדות פנימית כזאת כשאני מרגישה את הלחץ להיראות טוב ולהיות מינית ותשוקתית. זה לא שמישהו אומר לך להיות כזאת, אבל זה השדר מהסביבה, והעקרונות שלי מנחים אותי לא לפעול לפי זה. אז אני אוכל עוגייה ואני אשתה יין ואוכל פיצה. ואני לא אתאמן פעמיים ביום אלא אעשה דברים אחרים למען הכושר שלי, כדי שאהיה בריאה וחזקה, כי זה כיף להיות חזקה. אני עושה ספורט שהוא לא בהכרח נשי, אני מתאגרפת, עושה קונג פו, רצה, וגם על זה יש ביקורת, כי את לא צריכה להיות רק יפה את צריכה גם להיות נשית. וואלה, בא לי להיות חזקה, ואני באמת מקווה שאידיאל היופי ישתנה מתישהו".
ויש מחשבה שוואו, רק שלא יעלה לי?
"לא, אני לא מפחדת מזה. אני יודעת שאני בעבודה עצמית טובה ואני מוקפת באנשים שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות. גם הסוכנת שלי, גם אמא שלי, גם חברות שלי, גם השחקנים ובית ההפקה".
למי הכי התחברת על הסט?
"אני חושבת שלישראל. הוא המתנה הכי גדולה שלי. הגענו לשם ביחד, שנינו חדשים, גדלנו ביחד. אני חושבת שהוא באמת שחקן בתוכו, והוא פרץ והתקדם קדימה".
על הסט המדובר תוכלו למצוא מקצוע חדש יחסית, כזה שקשה היה למצוא בשטח במסורת הקולנועית והטלוויזיונית. "הסצנות האינטימיות הן טכניות לחלוטין. מעלייך יש צלם, סאונדמן, ואיתם גם מתאמת אינטימיות. זה לא רומנטי בשום צורה".
מתאמת אינטימיות?
"כן, זה תפקיד חדש. יש בחורה שעוברת על כל הסצנות האינטימיות, ואז היא נפגשת עם השחקנים ומבררת מה הגבולות של כל אחד. גם בקול, גם בגוף, ומתוך זה מרכיבים איזו כוריאוגרפיה. זה ממש ריקודי".
המקצוע נולד בעקבות המי־טו?
"לגמרי. אבל הוא חשוב, כי הוא נותן לך הגנה. את לא נמצאת ישירות מול במאי או יוצר, יש איתך מישהי. לפעמים לא נעים לך להגיד לא, ואני אפילו לא מדברת על הטרדות מיניות אלא בכלל על הגבולות שלך. אני חושבת שזה אחד התפקידים הכי חשובים שנוספו לתחום שלנו ואני מאמינה שזה ימנע המון הטרדות".
