פתחו מחשב או פלאפון, גשו לגוגל הקרוב לביתכם וחפשו את השם יעל רובינשטיין־ניצן. רוב הסיכויים שהמאמצים שלכם לא יישאו פרי ולא תגלו עליה יותר מדי למעט הרזומה כתסריטאית־משנה בסדרות המצליחות "כיפת ברזל" ו"סרוגים" ומספר מאמרים שכתבה ב"השילוח" וגם במוסף "שבת" מבית עיתון זה, שבו עבדה בתחילת העשור הקודם. גם חשבון פייסבוק היא לא מתחזקת בתדירות גבוהה ("פתחתי בסוף הרווקות שלי רק בשביל הסיכוי שאולי מישהו יראה אותי שם. היום אני בעיקר משתפת אחרים"). כעת, כיוצרת של הסדרה החדשה "איסט סייד" שעלתה השבוע בכאן 11, אין לה ברירה אלא להיחשף לאור הזרקורים. "אני לא אכתוב על עצמי ערך בוויקיפדיה ואין לי עניין שאחרים יכתבו עליי", היא מבהירה מיד בתשובה לשאלה למה כל הניסיונות לעשות עליה תחקיר בסיסי עולים בתוהו, ומוסיפה בהצטנעות, "גם לא עשיתי המון".
אז למקרה שפספסתם את שני הפרקים הראשונים של הסדרה השבוע, הנה תקציר העלילה: מומי בן־דהאן (יהודה לוי) הוא סוחר נדל"ן כריזמטי, שעובד עבור עמותה יהודית שפועלת לייהד את מזרח ירושלים. בן־דהאן אינו מוּנע מתוך אידיאולוגיה אלא רק מתוך רצון להרוויח מספיק כסף ולהבטיח את עתידה של מאיה, בתו היחידה בת ה־18, הנמצאת על הרצף האוטיסטי ומנסה לפתח עצמאות לקראת גיוס לצבא. יום אחד הוא מקבל הזדמנות לעסקת נדל"ן גדולה שמסבכת את כל הנוגעים בדבר, מהתושבים הערבים ועד פטריארך הכנסייה היוונית. עוד קודם לשידורה נבחרה הסדרה על ידי האתר deadline כאחת משש סדרות הדרמה הבינלאומיות שכדאי לצפות בהן בשנה הקרובה.
רובינשטיין־ניצן עוד לא ממש יודעת איך לאכול את המעבר לקדמת הבמה. "אני צריכה להתאמן על זה", היא מודה. "אני זוכרת שב'סרוגים' הייתה לי הקלה גדולה שאני לא צריכה להתמודד עם השאלות הקבועות על כמה זה מייצג או לא מייצג את המגזר או למה הכנסנו הומו דתי. לשמחתי לא אני הייתי צריכה לעמוד שם אלא לייזי וחווה (שפירא ודיבון, יוצרי הסדרה, י"א). יכולתי להיות מאוד משוחררת, רק לכתוב בלי הצורך להגן על התוכן. אבל אולי להיות בפרונט יהיה יותר קל ממה שאני חושבת".
כבר יש לך תשובות מוכנות לטענות על פוזיציה פוליטית של הסדרה?
"יש לי כל מיני משפטים שאספתי במשך הזמן כדי להסביר שאין פוזיציה. כבר בפרמיירה בשבוע שעבר התחלתי עם זה, אבל אני לא בטוחה שזה יעזור".
בנאום של רובינשטיין־ניצן בערב הבכורה, היא דיברה על כך בציניות: "הפלא ופלא – סדרה עם ערבים ויהודים שהיא לא פוליטית ולא מתעסקת בפוליטיקה. ממש קונספט חדש". היא יצאה משם בתחושה שכל הנוכחים הבינו שבאמת לא מדובר בסדרה פוליטית, אולי בזכות רגע מרגש במיוחד כשאשתו של אחד השחקנים הערבים חיבקה אותה והביעה התרגשות מהנאום. בצוות ידעו כבר מההתחלה שעמדותיה הפוליטיות של יוצרת הסדרה נחשבות ליוצאות דופן בקרב אנשי התרבות בישראל: "לא הסתרתי שאני מצביעת ימין, אבל סירבתי לומר למי הצבעתי בדיוק", היא צוחקת, "אמרתי שהצבעתי לגוש".
רובינשטיין־ניצן נולדה במשואות־ יצחק, ובגיל עשר עברה עם משפחתה למעלה־מכמש בבנימין. אמה הייתה מורה לחינוך גופני, אביה עבד בחברה לפיתוח מטה בנימין. "עשיתי שירות לאומי כי חשבתי שאף אחד לא יתחתן איתי אם לא אעשה. אם הייתי יודעת אז עם מי אתחתן ומתי, הייתי חוסכת את זה מעצמי. כל האידיאלים האלה לא מעניינים אותי". אחרי השירות היא פנתה ללמוד במחזור השישי של בית הספר לקולנוע מעלה. "תמיד נמשכתי לכתיבה ואף שלא הייתי עכבר סינמטקים, בסוף שרצתי שם לאורך כל הלימודים. הייתי סטודנטית מסורה וזה היה מאוד אינטנסיבי. להיות סטודנט לקולנוע זה די משוגע, במיוחד לאנשים דתיים".
למה?
"כי זאת חשיפה לעולם מאוד שונה מהעולם הדתי. הבעיה באמנות היא שעכשיו יש לך אלוהים אחרים, והוא את בעצמך. זה הקונפליקט האמיתי לדתיים, לא סצנות עם נשיקות, העניין ההלכתי הוא שולי יחסית. את נכנסת לעולם ששוקעים בו, הוא סוחף ומרחיק מאוד, וא־לוהים נדחק הצידה. אחר כך אפשר לחזור לעיסוק בו מכיוונים בשלים יותר. ביצירה של דתיים ההתעסקות בא־לוהים לא כל כך קיימת. מתעסקים רק בדתיות חברתית או הלכתית ומפספסים את החיפוש של א־לוהים בעולם ובקיומיות שלו. סרט על אם חד־הורית בחברה הדתית זה לא סרט 'דתי'".
אז ההבדל בין הלימודים במעלה ללימודים בסם שפיגל, למשל, הוא רק בהלכה שנכנסת או לא נכנסת ליצירה?
"לצערי כן".
בעיניה מה שהופך סרט לדתי מתחיל בשאלה האם ליוצר יש דיאלוג עם א־לוהים. "אם כן, זה יתבטא ביצירה. בעומק, יש בעולם איזה סוד, איזו שכבה רוחנית חמקמקה מאוד שאם אמן מצליח להנכיח אותה ביצירה אז זאת אמנות דתית", היא אומרת ומבהירה שלדעתה זה קצת מגוחך כשמישהו פונה לשמיים בסרט. "זה לא מה שמנכיח את א־לוהים ביצירה שלו. זה מצער אבל השיח על א־לוהים לא מאוד רווח בישראל".
"הורות זה דבר שמאוד מטריד ומעסיק אותי ובמהלך השכתובים של הסדרה התגלה שזה הנושא שלה ויש לו המון השתקפויות. חוץ ממאיה ומומי יש עוד לא מעט מערכות יחסים עם שאלות על הורות ביולוגית, על מה זה להיות הורה ועוד"
כי זה כבד? לא מביא צופים?
"אני לא חושבת שזה קשור לכמות הצופים. אנשים פשוט לא מתעסקים בזה מספיק. יש מחנה שלם – שמכנים מחנה השמאל – שלא רוצה את א־לוהים ביום־יום שלו, ובסל הערכים שלו ישנו רק האדם. זה מחנה שמקדש את האדם ולא את א־לוהים, אז כנראה הוא לא נוכח שם כל כך".
אז מה זה א־לוהים בשבילך? איפה הוא אצלך ביום־יום?
"אני חושבת עליו לא מעט, על קיומו או אי־קיומו. היה שלב בדייטים שהתייאשתי מגברי הציונות הדתית, כי יופי שהבחור דתי אבל אני רוצה מישהו שזה מעניין אותו ולא שהוא רק שם מיחם והולך לבית כנסת. אז שאלתי אותם כבר בטלפון הראשון אם הקב"ה עובר להם בראש במהלך היום. ככה סיננתי דייט או שניים".
את יובל ניצן, האדם שצלח את השאלה הזאת ואיתו התחתנה, הכירה יעל רק בעשור הרביעי לחייה דרך חברים משותפים, כשהדרך לשם הייתה רצופה מהמורות וקשיים רבים, שכאילו נלקחו מתוך התסריט של "סרוגים". "כתבתי על החיים שלי, בלי מועקות. יש שם כמה דברים שקרו לי באמת והתהליך היה מאוד מצחיק וטיפולי". בן זוגה גדל בקיבוץ החילוני עין־חרוד שבעמק יזרעאל, והיא פגשה אותו עוד בתקופה שלא הייתה כיפה על ראשו: "הוא נטול מגזר כלשהו ואת התהליכים עשה לבד. הוא תמיד נמצא בחזרה בתשובה", היא מדגישה ומספרת כי כבר אחרי חודש וחצי הודיעו השניים על אירוסין: "זה היה ברור מאוד". הוא אומנם עובד כמהנדס מערכות בקרה במיזוג, אבל היא מעידה שהוא מאוד יצירתי, "ואפילו נתן את השם לסדרה". השניים הורים למיכאל בן העשר, וגרים היום בגבעת מרדכי בירושלים.
"כשאני מתיישבת לכתוב אני לא חושבת מה המסר שלי – אני פשוט רוצה לכתוב סיפורים טובים. הורות זה דבר שמאוד מטריד ומעסיק אותי ובמהלך השכתובים של הסדרה התגלה שזה הנושא שלה ויש לו המון השתקפויות. חוץ ממאיה ומומי יש עוד לא מעט מערכות יחסים עם שאלות על הורות ביולוגית, על מה זה להיות הורה ועוד – ההורות ממש נחקרת פה. אגב, הורות לדעתי קשורה מאוד לא־לוהים ולכן לדתיים יש המון ילדים. לא בגלל הציווי של "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אלא בהיבט שגידול ילדים מחייב אמונה מצד ההורים. כדי להביא ילדים לעולם צריך להאמין בעולם באיזשהו אופן, ומאוד קשה להאמין בעולם בלי א־לוהים".
אז יש יחס ישיר בין אמונה בא־לוהים לכמות הילדים?
"בגדול כן. בגלל זה אנשים אל־הוריים הם חילונים מאוד. הסירוב להביא ילדים לעולם הוא חוסר אמונה. הנימוקים מגיעים מהרבה מקומות והכול קשור לזה שאין א־לוהים מבחינתם: אקולוגיה, חוסר רצון להעביר את הגנים שלי הלאה, ההתעסקות בדברים אחרים ועוד. הנושא הזה העסיק אותי, התחתנתי מאוחר והיה שלב שלא היה ברור שיהיו לי ילדים אי פעם. גם לא הייתה לי שום כוונה להביא ילדים לבד ומעולם לא הייתי מאלה שרוצות מלא ילדים וחולמות על משפחה גדולה, זה לא דיבר אליי. יש לנו ילד אחד, ואנחנו תא חריג וקצת מוזר ביחס לחברה שלנו. אגב, למרות זאת אני ממש לא מרגישה שמישהו אומר עלינו שאנחנו מסכנים או תוהה למה יש לנו ילד אחד.
"בעיניי, חוץ מהמשכיות ומשפחה ילדים הם גם הראי הכי מטורף שיש לנפש האדם ומוביל להתפתחות רוחנית ואישית, ויחד עם זאת אני לא חושבת שילדים זה תמיד שמחה ונחת. אני רואה המון משפחות שזה לא ככה. יש המון עמל וכאב לב לצד הדברים הטובים, ודאי בדור הזה. המורה שלי לפסיכודרמה אמר 'הורים לא תמיד אוהבים את הילדים שלהם', זה דיבר אליי ומאוד שחרר אותי, כי מציירים לנו תמונה ורודה של משפחה עם חמישה ילדים שיוצאת לטייל ולעשות פיקניק בנחל דוד, וזה לא תמיד כך, אני לא חווה את זה כך. ילדים לא באים תחת הכותרת של 'כיף', זה משהו אחר לגמרי. זה מדהים אבל לא 'כיף'".
הרעיון לאיסט סייד הגיע אליה דרך כתבה עם הכותרת המסקרנת "הסיפור המוזר על הנזיר במגדל" שפורסמה בעיתון "הארץ" ב־2011 ועסקה בעלילותיו של הפטריארך היווני באותם ימים שנחשד במכירת קרקעות לעמותת עטרת כהנים והודח על ידי ראשי הכנסייה. "הרגשתי שזה סיפור מעניין מאוד עם וקטורים חזקים בכמה רבדים, ויש בו גם סיפור אישי, שזה מה שאני תמיד מחפשת". היא התחילה לחקור את הנושא וכשגילתה ממצאים מסעירים, ידעה מיד שיש לה משהו מיוחד ביד: "התחלתי לקרוא על סחר קרקעות וגיליתי עולם מטורף לחלוטין – צבעוני, מגוון, תוסס ויצרי. קראתי ואמרתי לעצמי 'איזה אנשים מטורפים', לא מבחינה פוליטית, זה לא עניין אותי, אלא בגלל הדברים שמביאים אנשים להיקלע לסיטואציות חד־פעמיות".
יחד עם ההבנה שיש כאן סיפור ייחודי, המשימה העיקרית שלה ושל הצוות שהתגבש הייתה לפשט את העלילה ולהפוך אותה למעניינת גם עבור אנשים שלא בקיאים באקטואליה ובדינמיקה של מזרח ירושלים. גופי השידור שסירבו לרכוש את הסדרה אמרו לה לצאת לרחוב התל־אביבי ולשאול את העוברים והשבים אם הם יודעים במה מדובר. "הטענה הייתה שזה יישאר בועתי ושאף אחד לא יבין את הסיפור ולא יתחבר לזה. הבנו שצריך להסביר המון דברים שלנו היו ברורים, ולעשות את זה בלי להתיש. זה מורכב מאוד כי צריך להביא את ההיסטוריה של האזור, הרקע לסכסוך, העמדות של מדינת ישראל הרשמית והלא רשמית ולספר את זה בצורה מובנת ולא בסינית. פרשׂנו את זה תוך כדי הסיפור וכחלק ממנו, בלי אקספוזיציה מסובכת".
כדי שצוות הסדרה יכיר את המציאות מקרוב הם נפגשו עם גורמים בכירים בעמותות היהודיות שפועלות במזרח הבירה וגם עם מוכתר הכפר סילואן במטרה ללמוד על הנושא מהאנשים שנמצאים בשטח וחיים את זה ביום יום.
איך לא משאירים את הסיפור ברובד הפשטני של ערבים נגד יהודים, או כמו סדרת אקשן?
"קודם כול לא מתעסקים בפוליטיקה, היא רק התפאורה והמעטפת. הסיפור של עיסאם שמכר את הבית שלו ליהודים הוא לא על כיבוש, זה סיפור על בעל שבוגד באשתו, על הסיכונים שהוא לקח ומתפוצצים לו בפרצוף ומפרקים את המשפחה שלו. בהתחלה חשבתי שאולי זה לא אפשרי לספר סיפור א־פוליטי במקום הכי פוליטי בעולם. אבל אז הבנתי שפוליטיקה לא מעניינת אותי בכלל אלא בני אדם עם הבחירות, הכשלים והאהבות שלהם. נכון, אני שמה אותם בתוך זירה מסוימת, אבל הסיפור הוא עליהם ולא על הזירה. אני לא מתחמקת מלעסוק בזירה הזאת, אבל מאחר שזה לא הנושא פה, אז גם הצוות והשחקנים הרגישו שזה לא פוליטי".
אם היו שואלים את רובינשטיין־ניצן לפני אי־אילו שנים, מי השחקנים שהיא חולמת שישחקו בסדרה הראשונה שלה, ספק אם הייתה מעיזה לנקוב באחד השמות שמככבים באיסט סייד עכשיו. הקאסט מגוון ומאוד מרשים וכולל את יהודה לוי בתפקיד הראשי, נטע ריסקין (שטיסל), עלא דקה (פאודה), שרה וינו־אלעד (הבורגנים) ושלומי קוריאט.
"קשה לכתוב דמויות אידיאולוגיות, הן יהיו דקלמניות או צדקניות וזה לא עובד. כשאני כותבת על דמות אני חוקרת את האנושיות שלה, יש משהו באנשים אידיאולוגים שהמורכבות שלהם חסומה"
אחד הליהוקים המפתיעים הוא של גפן קמינר שנכנסה לדמותה של מאיה, שנמצאת על הרצף האוטיסטי. קמינר עשתה היסטוריה כשהפכה לשחקנית האוטיסטית הראשונה בישראל שמגלמת דמות כזאת. "הייתה התלבטות גדולה", משתפת רובינשטיין־ניצן. "הבמאי יבגני רומן רצה מאוד להביא שחקן אוטיסט כי בעולם זה כבר לא תקין פוליטית ללהק שחקן לא אוטיסט לדמות כזאת. היום מביאים את השחקן האותנטי לדמות שהוא מגלם. היו לנו חששות מזה, כי גפן לא שחקנית וגם לא ידענו איך היא תתמודד עם ימי הצילומים הארוכים. שמחתי שאני לא זאת שצריכה להחליט. בסוף גפן הייתה ממש מקסימה, היא אחד השיחוקים שלנו".
ליהוק מפתיע נוסף, הפעם מסיבות אחרות, הוא לתפקיד מאירה, שמגלמת שרה וינו־אלעד. מאירה היא יו"ר עמותת הימין "ארעא" שעוסקת בקניית נדל"ן במטרה לייהד את מזרח ירושלים, ובמציאות וינו־אלעד עצמה היא ההפך הגמור – פעילת מרצ שמתנגדת לנוכחות ישראלית ביהודה ושומרון ובעבר אף סירבה להופיע באריאל. "היא ניגשה אליי בפרמיירה", מספרת רובינשטיין־ניצן, "ואמרה שעבורה זה היה כמו לשחק את ליידי מקבת (הדמות הנשית הראשית במחזה מקבת מאת שייקספיר, שנחשבת לאחת הדמויות האכזריות והמטורפות ביותר בתולדות התיאטרון המערבי, י"א). מאירה היא דמות לא מפוצחת מבחינת הכתיבה שלה כי לכתוב דמויות עם אידיאולוגיה זה בלתי אפשרי".
בדיאלוג שיש לה עם מומי היא מציינת שהיא ממש לא כזאת אידיאולוגית.
"נכון, ועברנו גלגול ארוך עם הדמות הזאת. בהתחלה חשבנו על דמות בשם מאיר עם כיפה גדולה, שפם או זקן, בהשראת דוידל'ה בארי או מתי דן. נתקענו בקיר כי זה היה פשוט משעמם. קשה לכתוב דמויות אידיאולוגיות, הן יהיו דקלמניות או צדקניות וזה לא עובד. כשאני כותבת על דמות אני חוקרת את האנושיות שלה, יש משהו באנשים אידיאולוגים שהמורכבות שלהם קצת חסומה".
כי הרגש אצלם נובע מאידיאולוגיה ולא ממקום אנושי ופגיע?
"בדיוק, הדמויות האלה מגויסות למשהו שהוא לא הן עצמן, וזה תמיד יגיע למקומות של סיסמאות ושל משהו גדול מהרגש – 'יש משימה', 'יש עם ישראל', 'יש א־לוהים'. יוסי מדמוני שיצר איתי את הסדרה בא עם ההברקה להפוך אותו ליואל, ושלאחר פטירתו, מאירה האלמנה ממשיכה את דרכו עם קצת פחות אידיאולוגיה. כיוון שהיא לא ההארדקור האידיאולוגי הצלחתי לכתוב אותה בתפקיד היפה הזה. אני כותבת על אדם רק כשהוא מונע מרגשותיו האינטימיים ולא מדברים גדולים, אחרת זה שבלוני, משעמם וצפוי. ואליד, הקצין מהמנגנון המסכל, הוא אידיאולוג ערבי, והיה מאוד קשה לכתוב אותו. אל תנסו את זה בבית".
הסדרה מתחילה במשוואה: היהודים חזקים ורעים והערבים טובים ומסכנים. יש שיראו בזה אומץ בהתחשב בכך שהסדרה מכוונת לקהל ישראלי, אבל מצד שני ראינו הרבה כאלה בשנים האחרונות.
"מתברר שזה לא בדיוק ככה. נכון, בהתחלה חושבים שהיהודי הוא גזלן קרקעות ואז מבינים שהמציאות היא קצת יותר מורכבת".
שתי סדרות גדולות של התאגיד, "קרתגו" ו"שעת נעילה", ספגו ביקורת רבה על עיוות הסיפור ההיסטורי.
"צריך לחלק את זה לשתי שאלות: אחת, האם הסדרה טובה או לא, והשאלה השנייה היא האם החופש האמנותי יכול לגבור על הרצון להיצמד לסיפור ההיסטורי. בעיניי, ביצירות שמבוססות על אירועים אמיתיים אפשר גם להיות לא נאמנים למקור ורק לקבל השראה. באיסט סייד קיבלתי השראה והמצאתי את הכול".
את חושבת שיש גבולות לאמנות?
"בגדול אני חושבת שליוצרים יש חופש אמנותי אבל יש להם גם אחריות אם היצירה שלהם גורמת להסתה. מבחינת היוצר, אם הוא חושב שחיילי צה"ל רוצחים, אז שיעשה על זה סדרה. היא בטוח תהיה גרועה אבל זאת זכותו. לתת ליצירה כזו תקציב מהמדינה זה כן בעייתי".
רובינשטיין־ניצן תופסת את היכולת לכתוב דמויות שרחוקות ממנה כחלק מהחופש האמנותי. "כשאני כותבת אני נטולת לאום ונטולת מגדר ונטייה פוליטית ככה אני יכולה לכתוב על ערבי בצורה הכי אנושית שיש על אף שאני חושבת שהוא חלק מעם אכזר, עם תרבות בעייתית ורצחנית ושאי אפשר להתייחס אליהם כמו לשווייצרים. בקיצור, לבוא עם אג'נדה זה רע מאוד לכתיבה".
הלוקיישנים בסדרה מציגים בעיקר את מזרח ירושלים, אך רובם כלל לא צולמו בבירה, מטעמי ביטחון. "זה קצת בעייתי ואי אפשר לבנות על זה, בטח לא בלילה", מסבירה רובינשטיין־ניצן, לכן רחובות סילואן ועיר דוד הוחלפו כמעט במלואם בפוריידיס שבצפון. סצנות הפנים צולמו באזור המרכז, קרוב יותר למגורי השחקנים וההפקה, בעיקר משיקולי תקציב. "בהמשך הסדרה יש פרק שצולם בחו"ל", היא מגלה.
עוד לפני העלייה לאוויר זכתה הסדרה להישג גדול כשפורסם כי בנטפליקס ישראל קנו את הזכויות לאיסט סייד וישדרו את הפרקים במקביל לעלייתם בכאן 11. למרות זאת רובינשטיין־ניצן מסרבת לנוח על זרי הדפנה – העבודה על העונה השנייה כבר בעיצומה: "אני תקועה כרגע עם הפיצוח של העלילה המרכזית".
מה הכיוון?
"יש רק דיבורים ראשוניים וקצת התחלנו לכתוב פרק ראשון ומתווה לעונה אבל עדיין אין אישור סופי מהתאגיד".
מה דעתך על הקריאות לסגור את התאגיד?
"לא יודעת", היא אומרת ומסבירה שהיא לא נוהגת להיות נחרצת בנושאים שהיא לא בקיאה בהם. "לי יש אינטרס שיהיה הכי הרבה כסף ליצירות מקומיות כי זאת הפרנסה שלי. בדיעבד כאן 11 היא האכסנייה הכי טובה עבורנו".
