כמעט עשור חלף מאז זכתה קבוצת הכדורסל של מכבי תל־אביב בתואר היורוליג האחרון שלה במילאנו 2014. זו גם הייתה הפעם האחרונה שהקבוצה העפילה למעמד ארבע הגדולות באירופה, כאשר מאז היא מתקשה אפילו לסיים בין שמונה הראשונות ולעלות לשלב ההצלבה, דבר שקרה פעם אחת בלבד – בעונה שעברה. קפטן הקבוצה לשעבר, שון ג'יימס, משקיף מרחוק בדאגה על ההישגים האירופיים הדלים של הצהובים. במהלך שלוש העונות שלו במכבי, האמריקני הפך לאחד הזרים המוצלחים והאהובים בתולדות המועדון והוביל אותו להישגים נאים, שכעת נראים רחוקים.
"הגופייה הצהובה היא לא סתם עוד חולצה בכדורסל האירופי, מדובר בחולצה היוקרתית ביותר ביורוליג. בכל פעם שלבשתי אותה ועליתי למגרש הרגשתי כוח וגאווה אדירה, כאילו שאני גיבור־על", מספר ג'יימס. "אני חושב שהחיבור המיוחד שלי למועדון ולאוהדים נבע גם מהעובדה שכולם הבינו והעריכו שלא משנה אם אני פצוע או סובל מכאבים, כשאני עולה על המגרש אני נותן את כל מה שיש לי. ובנוסף העובדה שנשארתי צנוע ותמיד הקדשתי זמן לאוהדים, גרמה להם להתחבר אליי ולהישאר איתי בקשר עד היום. המינוי שלי לקפטן במכבי, על אף שאני לא יהודי, היה דבר גדול ומיוחד עבורי".
ג'יימס, שכיום הוא הסקאוט הראשי של מחלקת הקולג' בקבוצת יוטה ג'אז ב־NBA, זכה עם מכבי תל־אביב באליפות אירופה, שתי אליפויות ושני גביעים בישראל, באליפות הליגה האדריאטית ובשלל תארים אישיים, ובהם בחירה לחמישיית העונה ביורוליג, מלך החסימות שלוש פעמים, ומלך הריבאונד ושחקן ההגנה של העונה. הוא חזר לכותרות בישראל בנובמבר האחרון, זמן קצר לאחר שניקולה וויצ'יץ' הודיע על עזיבת תפקיד המנהל הספורטיבי של מכבי אחרי עשור בתפקיד. ג'יימס פרסם פוסט שבו הביע רצון לחזור למועדון הצהוב ולהחליף אותו.
"הגופייה הצהובה היא לא סתם עוד חולצה בכדורסל האירופי, מדובר בחולצה היוקרתית ביותר ביורוליג. בכל פעם שלבשתי אותה ועליתי למגרש הרגשתי כוח וגאווה אדירה"
"הרצון שלי לעזור למכבי הוא רציני לחלוטין, ואני מאמין שאני האדם המתאים להחליף את ניקולה", קובע ג'יימס. "עד היום אני בקשר יומיומי עם רוב השחקנים שהיו איתי במכבי. הקבוצה הזו הורכבה משחקנים בעלי אופי אחר, שהיו גאים ללבוש את החולצה הצהובה, כיבדו את המדינה, את התרבות ואת חדר ההלבשה. כשחתמתי במכבי, ויתרתי על הצעות כלכליות טובות יותר, וכשהארכתי חוזה אחרי שנבחרתי לחמישיית היורוליג של השנה, ההצעות אפילו גברו. אבל הכסף לא היה כל הסיפור".
מה מונע לדעתך ממכבי לחזור לצמרת האירופית?
"הבעיה של הקבוצה היום היא שמגיעים אליה שחקנים טובים אבל כל מה שמעניין אותם זה הכסף. זה הבדל גדול. בתקופה שלי באנו למכבי כדי לנצח, בידיעה שאז נוכל לעשות כמה כסף שנרצה במקומות אחרים, ואני מאמין שאצליח להביא שחקנים עם האופי שמתאים למועדון. מכבי זו הקבוצה היחידה שאסכים לעבוד בה מחוץ לארצות הברית, ואם הם מעוניינים זה הזמן לעשות את זה".
סיפורו של שון ג'יימס (39) המתנשא לגובה 2.08 מטר, נשוי ואב לארבעה ילדים, בהחלט יוצא דופן. הוא נולד בגיאנה, מדינה בקצה הצפוני של דרום אמריקה והיחידה באזור שבה אנגלית היא השפה הרשמית, בשל העובדה שעד שזכתה לעצמאות ב־1966, היא הייתה מושבה בריטית. בגיל שש עבר לארה"ב עם הוריו, והמשפחה התמקמה בשכונת ברוקלין בניו־יורק.
"אין לי הרבה זיכרונות מגיאנה כי הייתי קטן מדי, אבל כן זכורה לי האווירה. היינו משפחה חמה ודאגנו זה לזה", הוא נזכר. "התרגשתי מאוד לעבור עם המשפחה לארה"ב, ודאי לניו־יורק, שהכרתי אותה מהסרטים. ההתאקלמות של ההורים שלי כמהגרים חדשים עם שלושה ילדים קטנים הייתה לא פשוטה, אבל הם עשו את הכי טוב שאפשר".
הספורט היחיד שג'יימס עסק בו עד שהגיע לניו־יורק היה קריקט. "זה המשחק הפופולרי ביותר בגיאנה אבל כשעברתי לברוקלין, כדורסל היה פחות או יותר המשחק היחיד שהיה אפשר לשחק בו", הוא מספר. "ועדיין לא עסקתי בו באופן רציני. הייתי נמוך יחסית בשנים האלה, ובתקופה שלי בתיכון הייתי עסוק יותר בלעשות שטויות, הסתבכתי בפלילים ונעצרתי כמה פעמים".
הרגע המכונן בחייו של ג'יימס קרה כאשר סיים את שנות התיכון. "עם השנים גבהתי מאוד, ובקיץ שאחרי התיכון זומנתי לשחק בטורניר קיץ יוקרתי שמתקיים בכל שנה בניו־יורק. הפגנתי יכולת גבוהה ושם פגשתי יהודי מבוגר מלונג־איילנד בשם נורמן אוסטרין, מפגש ששינה את חיי לנצח", הוא נזכר. "אוסטרין לקח אותי תחת חסותו וגם עזר לי כלכלית. האמת היא שבהתחלה לא הבנתי כל כך מה הכוונות שלו והגעתי לאימונים רק כדי לקבל את כמה עשרות הדולרים שהוא נתן לי כי לא היה לי כסף, אבל בסופו של דבר הוא הפך למלאך השומר שלי. הוא מימן עבורי ועבור צעירים אחרים שנת לימוד נוספת בבית ספר פרטי, שאפשרה לי לשחק עונה במסגרת ליגת התיכונים, ובזכותו זכיתי במלגת לימודים במכללה ושיחקתי בקולג'. בלעדיו ובלי ההדרכה שלו לא הייתי מגיע להיות האדם שאני היום".
ג'יימס שיחק בקבוצת הכדורסל של אוניברסיטת נורת'־איסטרן בבוסטון, שם חסם 6.5 פעמים בממוצע למשחק, שיא מכללות שלא נשבר עד היום. "אחרי שנתיים המאמן שלי עבר לאמן באוניברסיטת דוקיין ועברתי יחד איתו, כי הוא היה המאמן היחיד שהכרתי. באותן שנים הייתי תמים, לא ידעתי הרבה על עולם הכדורסל ובדיעבד המעבר שלי היה טעות. הייתי צריך להישאר בקולג' הראשון, להמשיך לבלוט ולגשת לדראפט בסיום העונה השלישית".
מעבר לטעות המקצועית, המעבר שלו לדוקיין כמעט עלה לו בחייו. "שלושה שבועות אחרי שהגעתי לאוניברסיטה עם אשתי לעתיד, הוזמנתי עם קבוצת הכדורסל וקבוצות ספורט אחרות למסיבה בקמפוס. רוב האורחים היו סטודנטים וכמה מהם הזמינו קבוצה של אנשים מבחוץ, שהגיעו עם כמה בחורות. הן החלו לדבר עם כמה מהשחקנים מקבוצת הכדורסל, וזה גרם לבחורים שהגיעו איתן לקנא, לשלוף נשק ולהתחיל לירות לכל עבר".
כתוצאה מהירי נפצעו ג'יימס וארבעה מחבריו. הוא ספג כדור ברגלו, פציעה שהשביתה אותו למספר חודשים. "כיוון שעברתי אוניברסיטה, הייתי צריך לחכות שנה כדי להצטרף לקבוצת הכדורסל, אבל במקום לעבוד על הגוף שלי ולהשתפר מקצועית, נאלצתי לעבור תהליך החלמה מהפציעה ברגל שמשפיעה על חיי עד היום. יש אזור בכף הרגל שלי שמשותק לגמרי ואני עדיין סובל מכאבים".
מה דעתך על כל סוגיית החזקת הנשק באמריקה?
"תמיד חשבתי ותמיד אחשוב שכל הסיטואציה של כלי נשק באמריקה מיותרת וקשורה אך ורק לעסקים ולכסף. אין שום צורך בנשק מהסוג שאתה יכול לקנות פה כדי להגן על המשפחה שלך, זו פשוט שטות".
בסופו של דבר הצליח ג'יימס להתאושש מהפציעה ולהשתלב מצוין בדוקיין, אבל אף שהציג עונה מצוינת ומספרים מרשימים – לא נבחר בדראפט ה־NBA ב־2008. "באותה תקופה שיחקתי כדורסל רק שלוש שנים, לא הייתי מהילדים האלה שתמיד חלמו להגיע ל־NBA, אז לא לקחתי קשה מאוד את העובדה שלא נבחרתי", הוא נזכר. "אחרי זמן קצר קיבלתי הצעה להגיע לישראל לשחק בקבוצת בני השרון והחלטתי ללכת על זה. המנטור שלי היה יהודי, חייתי מרבית חיי סביב הקהילה בברוקלין ולא חששתי לרגע. רק שאז הייתי בטוח שכולם בישראל הם כמו החרדים שגרו סביבי בשכונת בורו פארק בברוקלין. לא ידעתי על תל־אביב ועל חיי הלילה המדהימים בארץ".
הוא החל לשחק בארץ בעונת 2008/9 ומיד הציג יכולת טובה שהשתפרה משנה לשנה. את העונה הראשונה הוא סיים עם תואר מלך החסימות, עם 2.2 חסימות לערב. לאחר סיום העונה השלישית בשרון, שבה קלע 13.5 נקודות לערב בממוצע, קטף 8.9 ריבאונדים, חסם 3.2 פעם ומסר 2.1 אסיסטים, זכה להצעה לחוזה ממכבי תל־אביב.
"ישראל התגלתה כמקום מושלם עבורי, שבו רוב האנשים מדברים אנגלית והאוכל נפלא. התאקלמתי מהר מאוד ונהניתי מכל רגע. היה מדהים לקבל הצעה לחוזה ממכבי תל־אביב. אז כבר הבנתי יותר את עולם הכדורסל, את מה שקורה באירופה, את רמת המשכורות, וברגע שקיבלתי הצעה לשחק ביורוליג, לא עניינו אותי הצעות אחרות שהגיעו מאירופה, כי ידעתי שאני רוצה להישאר בישראל וללבוש את הגופייה הצהובה".
ג'יימס הפך במהירות לגורם דומיננטי גם במכבי וגם באירופה, אבל לאחר שנפצע בגב בעונה השלישית, החליטה מכבי לסיים את החוזה שלו מוקדם מהמתוכנן ולשחרר אותו מהסגל. "זה היה מאכזב, כי רציתי לסיים את הקריירה בקבוצה. אבל הם חשבו שהפציעה תשפיע על היכולת שלי בהמשך. לא אהבתי את ההתנהלות אבל לא הייתה לי הרבה ברירה ועברתי לשחק במילאנו".
"אני מאמין מאוד בדני (אבדיה) ואוהב את המשפחה שלו. הם אנשים טובים. אני מדבר איתו בכל הזדמנות ושמח לעזור בכל דבר שאני יכול. הוא ילד טוב ואני מקווה שהוא יצליח"
מהרגע שעזב את ישראל הוא החל בסדרת נדודים. לאחר איטליה שיחק בספרד, משם עבר ליוון, מונטנגרו ופורטו ריקו וחתם את הקריירה ב־2018 במדי באולזאק הצרפתית. "כבר כשנסעתי לצרפת ידעתי שזו תהיה התחנה האחרונה שלי, אז מבחינה מנטלית היה לי זמן להתכונן ובסופו של דבר הפרישה הפכה לקלה הרבה יותר ממה שחשבתי", הוא מספר. "יכולתי להמשיך לשחק, אבל אחרי עשר שנים ברמות הגבוהות, הגוף שלי החל להגיב אחרת והכסף שהציעו לי כבר לא היה שווה את העבודה הקשה והנזק המצטבר שזה גורם לגוף. דברים היו יכולים להסתיים אחרת אבל בשורה התחתונה אני מאוד מרוצה. שיחקתי במשך עשור ברחבי העולם, הייתה לי קריירה אמיתית, רכשתי חברים בכל מקום ואני מרגיש בר־מזל".
מה הוביל אותך לפרסם פוסט פרישה בעברית?
"עדיין יש לי הרבה אוהדים ותומכים בישראל, ואני יודע שחלקם לא דוברים אנגלית שוטפת. רציתי שתהיה להם אפשרות לקרוא את זה בלי צורך לתרגם".
תמיד ידעת שתרצה להישאר בתחום הכדורסל?
"כן. האמת היא שבהתחלה חשבתי שאאמן, אבל זו מחשבה שהשתנתה מזמן כי אתה צריך להיות משוגע אמיתי כדי לעשות את זה. אני מעדיף להישאר מאחורי הקלעים".
זמן קצר לאחר הפרישה הצטרף ג'יימס למערכת המקצועית של יוטה ג'אז. "בעונה הראשונה שלי הייתי על תקן מתלמד בקבוצת הפיתוח של המועדון ועשיתי דברים שונים במשכורת שמתאימה אולי לסטודנט, אבל לא לבעל משפחה. למרות זאת, הייתי חייב לעשות את ההשקעה הזו כדי שיכירו אותי ואת היכולות שלי. אף אחד לא הבטיח לי כלום אבל לשמחתי בסוף אותה עונה הציעו לי אופציה לאמן או להיות חלק מהצוות שמנהל את הקבוצה. בחרתי באופציה השנייה. בשלוש השנים הראשונות התפקיד שלי היה לעשות סקאוטינג של שחקני ליגה שונים ואז העבירו אותי לנהל את המחלקה של שחקני מכללות. זו התקדמות מקצועית טובה בכיוון שאני שואף אליו, והמטרה היא להפוך בעוד כמה שנים לג'נרל מנג'ר של קבוצה, זה שקובע אילו שחקנים ייבחרו בדראפט והוא אחראי על ההעברות השונות".
מה התפקיד שלך בפועל?
"אני עוקב אחרי השחקנים הבכירים שמשחקים העונה בקולג', ויחד עם הצוות שלי אני מעביר את המידע כדי שנהיה מוכנים בצורה הטובה ביותר לקראת הדראפט. אני מנסה ללמוד את החוזקות והחולשות של כל שחקן שיציב את עצמו בדראפט, ומכיר בזכות זה הרבה מאוד שחקנים".
מה דעתך על העונה של יוטה עד עכשיו?
"העונה נהדרת. יש לנו הרבה שחקנים צעירים ומוכשרים, והעובדה שאנחנו בתמונת הפלייאוף בקונפרנס המערבי התחרותי מוכיחה איזה ארגון טוב יש לנו".
אתה מרוצה מרמת הכדורסל בליגה?
"רמת המשחק השתכללה מאוד עם השנים והיום אם אתה חלק ממנה כשחקן, ולא משנה באיזה תפקיד, זה אומר שאתה מוכשר באופן יוצא דופן. יש בליגה סנטרים כמו ניקולה יוקיץ', שבגובה 2.13 מטר קולע מכל מרחק ויודע למסור היטב, וגארדים כמו ג'ו מוראנט, לוקה דונצ'יץ ורבים אחרים שפשוט אין גבול לדברים שהם יכולים לבצע".
עד כמה השחקן האירופי משפיע על האיכות ב־NBA?
"שלושה מחמשת השחקנים הבכירים בליגה כיום הם אירופים והמגוון הרחב של היכולות שלהם משפיע על האווירה. גם בעבר היו בליגה אירופים בולטים כמו נוביצקי, דיבאץ' או סאבוניס שסללו את הדרך למה שקורה היום בעוצמה הרבה יותר גבוהה. זה עזר לליגה להמשיך ולהתפתח מקצועית".
האמנת שלברון ג'יימס ישבור את שיא הקליעות בכל הזמנים?
"פשוט מדהים לראות מה שהוא ממשיך לעשות גם בגיל 38. מעבר לעובדה שיש לו את היכולת, זה שהוא מצליח להישאר בריא במשך 20 שנה ולשמור על אותה עוצמה של השקעה, עבודה קשה וביצוע, הופכת אותו לשחקן שכל אוהד אוהב לצפות בו".
מה הסיכוי של דני אבדיה להפוך לכוכב בליגה?
"אני מאמין מאוד בדני ואוהב את המשפחה שלו. הם אנשים טובים. אני מדבר איתו בכל הזדמנות ושמח לעזור בכל דבר שאני יכול. הוא ילד טוב ואני מקווה שהוא יצליח".
על מה אתה חולם?
"החלום שלי שבעוד שש שנים אהיה בתפקיד הג׳נרל מנג׳ר. ואוכל לבחור בדראפט לפחות את אחד משני התאומים שלי. הם בני 12 היום, ברוקלין כבר בגובה 1.76 מטר ובריידו 1.64 מטר. הם ילדים טובים ואם הם ימשיכו לעבוד קשה כמו היום, אני בטוח שאצליח להגשים את החלום. אני גם מקווה שמכבי תקיים בשנה הבאה אירוע לציון עשר שנים לזכייה שלנו ביורוליג. נשמח להגיע לישראל ולהיפגש שוב עם השחקנים מאז, לשמח את הקהל שמתגעגע אלינו".
במה עוסקת קרן הצדקה Hope שהקמת עם אחיך הגדול גורדון?
"זו קרן שמטרתה לתמוך בכדורסלנים מגיאנה. כרגע הענקנו מלגת לימודים לשניים מהם, שאפשרה להם להגיע לניו־יורק, לשחק כדורסל ולהגשים את החלום. לא ביקרתי בגיאנה מאז 1995, אבל יש לנו שם עדיין הרבה בני משפחה ואנחנו רוצים להמשיך ולעזור".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה היום?
"אם אפשר להגיד עשר, בזה אני בוחר. אומנם עברתי שנה לא פשוטה שבה איבדתי גם את אבא שלי וגם את אחיו, אבל המשפחה שלי בריאה, יש לי אישה נהדרת שאני נשוי לה כבר 20 שנה, ובנוסף לתאומים, יש לנו ילד בן ארבע וילדה בת שנה וחצי, והאבהות היא התחביב הגדול שלי. תוסיף לכך עבודה במקצוע שאני אוהב ותבין שמד האושר שלי גבוה בהחלט".
