"כל תחפושת הצגה" הכריזה המודעה המפתה שהגיעה לידיי. "תיאטרון באר־שבע חוגג 50 שנה ומציע מכירת תלבושות ואקססוריז מתוך הצגות התיאטרון. במהלך השנים נצברו אלפי תלבושות מרהיבות ומושקעות מהפקות התיאטרון ועכשיו חלק מהשלל מוצע למכירה בהפנינג חגיגי!"
הפנינג ביום שישי בבוקר מבטיח התחמקות אלגנטית מהבישולים לשבת פלוס סיכוי לתחפושת שווה במיוחד לפורים – והנה אני בתיאטרון באר־שבע, בבוקר אביבי במיוחד, מנסה להבין מי אחראי על הרעיון המוצלח הזה, ואיפה בדיוק אני מוצאת את השמלה מרומיאו ויוליה.
ברחבת הכניסה מפוזרים מתלי התלבושות השונים, ממוינים לפי מחיר. יש כאן עשרות תלבושות ואביזרים, חלקם עולים עשרה שקלים, חלקם 500. הדלתות רק נפתחו אבל המקום כבר הומה. אנשים מסתובבים, מודדים, צוחקים ומתרגשים. כשחקנית חיזוק הבאתי איתי את אחותי הקטנה, שחקנית תיאטרון בעצמה, כדי לקבל הסברים בתחום המקצועי. מהר מאוד אנחנו פוגשות את גילי כוכבי, מעצבת התלבושות והאביזרים של התיאטרון מזה עשור, האחראית על מחלקת התלבושות ומי שתתגלה כאמא של כל המכירה הזאת.
גילי כוכבי, מעצבת התלבושות: "לפעמים אני עובדת קשה מאוד על משהו אבל בסוף מחליטים שהוא לא יעלה על הבמה, ואז זה ממש מבאס"
"זו הגלימה מהמלך ליר, ואת זה תשימי פה", היא מתַפעלת את האנשים שסביבה. לאישה שבשבילה כל יום הוא פורים יש קוקו בלונדיני, התלהבות נערית ואהבה גדולה לתלבושות שלה ולתיאטרון. היא מסכימה להצטלם ("בתנאי שתַראו אותי עשר קילו פחות") ואפילו מפנה כמה דקות בתוך כל ההמולה כדי לדבר איתנו על האירוע.
את מזהה את כל התלבושות פה?
"ברור!" היא צוחקת. "הן כמו ילדים שלי, אין סיכוי שאתבלבל. היחידות שאני לא מכירה הן אלו שהיו כאן לפני התקופה שלי. אותן אני לא יודעת לשייך להצגה ספציפית, אני רק יכולה לנחש".
איך מגיעים למקצוע מיוחד כמו שלך?
"האמת היא שזה מהבית. בקיבוץ דורות, אמא שלי תמיד הייתה אחראית על כל התפאורות של אולם התרבות בהצגות ובבר־מצוות, ותמיד אהבתי לראות אותה עושה את זה. באופן כללי תמיד נמשכתי לאמנות ובדיוק כשהתחלתי ללמוד תיאטרון נפתח בסמינר הקיבוצים החוג לעיצוב במה".

יש תלבושות שקשה במיוחד ליצור?
"הגיבן מנוטרדאם דרש המון עבודה טכנית, וגם התלבושות בכלוב העליזים".
כוכבי קשורה לתלבושות שנמכרות פה, את זה אי אפשר לפספס. "היא שווה הרבה יותר ממה שאת משלמת", היא מבטיחה לאישה שמתלבטת לגבי שמלת פאייטים ייחודית, משולבת ניילון.
במענה לשאלה אילו תלבושות היא הכי נהנית לעצב, היא עונה תשובה מפתיעה: "עניים, אנשי כפר, כמו האנשים הפשוטים בגיבן מנוטרדאם. אבל כמעט כל מה שאני עושה אני אוהבת, ויש המון. בהצגה של הגיבן אהבתי במיוחד את השמלה של אזמרלדה שממש יצרה תנועה על הבמה, ואת הבגד והמסכה של קווזימודו. בכלל כל התקופה הזו יפה – הכובעים, הנעליים, הגזרות".
ומה קשה בעבודה הזו?
"יש הרבה עבודה שחורה. לפעמים אני גם עובדת קשה מאוד על משהו אבל בסוף מחליטים שהוא לא יעלה על הבמה, ואז זה ממש מבאס".

למה בעצם אתם מוכרים את התחפושות?
"במשך ארבעים שנה הצטברו אצלנו תלבושות שרובן כבר לא בשימוש, וחלק מהצוות חשב שכדאי לאוורר את המחסנים".
אני שומעת עוינות.
"היה לי קשה להיפרד מהתלבושות", היא מתוודה. "בהתחלה לא הסכמתי למכירה, אבל עודד לחץ".
עודד המדובר הוא עודד יצקן, סמנכ"ל הכספים של התיאטרון, ואנחנו ניגשות אליו כדי לקבל את הגרסה שלו.
מאשימים אותך שדחפת למכירה הזאת.
"למה מאשימים?" הוא מחייך, "אני גאה לגמרי, תראי איזה יופי".
אבל למה למכור היסטוריה ככה פתאום?
"כי זה שתי ציפורים במכה אחת. המחסנים שלנו מפוצצים וכבר אין מקום לכלום. מצד שני, התיאטרון תמיד במצב של מצוקה כלכלית. אז גם פינינו מקום, גם הרווחנו כסף, ואפילו הרווחנו פרסום לתיאטרון. מה רע?"
עודד יצקן, סמנכ"ל כספים: "המחסנים שלנו מפוצצים וכבר אין מקום לכלום. והתיאטרון תמיד במצב של מצוקה כלכלית. אז גם פינינו מקום, גם הרווחנו כסף, ואפילו הרווחנו פרסום"
אתה מרוצה מהמכירה עד עכשיו?
"מאוד. יש הרבה קונים, גם היום וגם בימי המכירה הקודמים הוצאנו מאות תלבושות והאווירה פה נהדרת. הבעיה היחידה היא שגילי קשורה רגשית לתלבושות, כל בגד שרצינו למכור הייתי צריך לעקור לה מהידיים".
ליד כוכבי ויצקן והרחק מהתככים הפנימיים של התיאטרון, שתי נשים מבוגרות מודדות שמלת נשף ענקית ומפוארת, חלומה של כל ילדה בכל מקום. אלו הן מינה גפן וטרז בן־זכר. "חברה שלי טרז גררה אותי לכאן", מתלוננת גפן. "אני נהנית מהבגדים אבל לא נהנית מהמידה שלי", היא מוסיפה תלונה קלאסית. הן כבר מצאו ז'קט יפה בפינת המציאות, וכעת חברתה מודדת גם שמלה ורודה.
אתן מחפשות משהו ספציפי?
"מה פתאום. נשים קונות הכי הרבה כשהן סתם יוצאות לקניות", מגיבה טרז בן־זכר בהחלטיות בעוד גפן מהססת, במה שנראית כמו דינמיקה ותיקה. אני נפרדת מהן לטובת זוג צעיר שמודד תלבושות לידנו. הוא אביר מימי הביניים והיא, איך לא, נסיכה. דביר ושילת דוד הגיעו לכאן מסנסנה, כדי לחפש תחפושת לנשף היישובי. "יפה לנו?" הם שואלים את הילדה המשועממת שלהם על הספה שמהנהנת נמרצות, אולי מחשבת את הסיכוי לביקור בגלידרייה אחרי שהם יסיימו את המדידות.

"הלכנו לחנות צעצועים כדי לחפש תחפושות לחג", מספר דוד, "ואמרתי לשילת שיהיה מבאס להוציא 200 שקל על תחפושת באיכות גרועה שתלך לזבל אחרי פורים. פתאום היא אמרה לי 'תקשיב, יש מכירה של תחפושות אמיתיות בתיאטרון!' אז באנו, ובאמת ממש נחמד פה והתלבושות מהממות. רק מה, לא כזה זול". אנחנו נפרדות מבני הזוג שממשיכים לתלבושת אחרת, גלימת חורף מקטיפה שנראית כאילו יצאה היישר מהסט של משחקי הכס.
ליד אחד המתלים אני פוגשת את אביה עבדי כשהוא מודד ז'קט. הוא סטודנט שנה א' למשחק בגודמן, בית הספר למשחק בבאר־שבע, ובא לעזור במכירה וגם איך לא, למצוא תחפושת על הדרך. בינתיים הוא בעיקר פוגש חברים.
מה זה תיאטרון בשבילך?
"זה עולם שכל יום לומדים בו משהו חדש. זה כמו חיידק, רק בלי תרופה", הוא נאנח. עברי מספר שהגיע לבית ספר גודמן במיוחד מהמרכז, אף שלא חסרים שם מרכזים ללימודי משחק. "זה מקום משפחתי. רואים את הפוטנציאל שלך ונותנים לך לגדול, אין פה לחץ וביקורתיות כמו בתל־אביב. חוץ מזה שבבאר־שבע הרבה יותר זול וכיף להיות סטודנט", הוא צוחק.

לא רחוק משם, אישה מבוגרת מתלבטת לגבי שמלה שהיא מחזיקה. ציונה שמואלי היא חובבת תיאטרון מושבעת שהגיעה הנה לשחזר הצלחה ישנה: גם לפני ארבעים שנה הייתה כאן מכירה והיא מצאה אז שמלה אחת יפהפייה, מהמחזה המפורסם "שלוש אחיות" של אנטון צ'כוב. "הייתי היחידה שזה עלה עליה", היא מספרת בעיניים נוצצות, "וכמובן קניתי". היום עוד לא מצאה משהו אבל היא לא מתייאשת, עוברת בסבלנות קולב־קולב.
חיפוש מקיף בין הפריטים השונים מעלה ממצאים מדאיגים: המידה הממוצעת פה היא 36 בואכה 34. האם כל שחקניות התיאטרון דקיקות כל כך? נראה שכאן עוד לא שמעו על נשים בגדלים מציאותיים.
השעות עוברות במהירות בין התחפושות, ובכל זאת יום שישי. הגיע הזמן להיפרד. אבל אז אני נמשכת לראות תלבושת אחת אחרונה, ואז עוד גלימת קטיפה אדומה, ואז עוד אחת. בשירותים אני מוצאת שתי תיכוניסטיות מודדות שמלות נשף מימי הביניים, מהדקות את השרוכים זו לזו. "בבקשה אל תיתני לי לקנות את השמלה הזאת ב־500 שקל", אחת מתחננת לחברתה, "בבקשה תזכירי לי שזה לא הגיוני". השמלה כמעט מתפוצצת (מידות קטנות, כבר אמרנו?) הן מתפוצצות מצחוק, עושות סלפי, ואז גם מבקשות להצטלם.

כל כך כיף פה בתיאטרון שאני חושבת לעצמי ששווה לחזור לכאן. באמת מזמן לא ראיתי הצגה טובה. הנה, יצקן יכול להיות מרוצה, השיווק הצליח. ואגב, בסוף נמצאה שמלה. של יוליה, אלא מה?