קלישאה ידועה הנוגעת לסרטי מלחמה הוליוודיים קובעת כי אם בתחילת הסרט ייראה על המסך חייל מנגן במפוחית, עד סופו הוא ייהרג. אז "המועמד" הוא לא סרט מלחמה, בטח לא הוליוודי, אבל כשבתחילתו רואים מישהו ממטה הבחירות של "כולנו" אומר את המשפט "אנחנו צריכים לאהוב אחד את השני אהבה אותנטית" – ברור לצופה המעט מיומן שהאהבה הזו תמות בייסורים עוד בטרם יעלו כתוביות הסיום. ואכן, הסרט הדוקומנטרי שנעשה על־ידי טלי שמש ואסף סודרי הוא יותר סיפור על אהבה נכזבת מאשר על פוליטיקאי בשם משה כחלון.
למעשה, באופן די מדהים, כחלון הופך עם התקדמות "המועמד" לדמות כמעט שולית. ניתן למצוא לכך רמז ממש בסצנה הראשונה, שמתעדת חלק מריאיון שנעשה עם כחלון בביתו בגבעת־אולגה, כשהוא כבר יושב מזה כשלוש שנים על כיסאו כשר האוצר. הבמאית שמש פונה אליו כמעט בתחנונים ואומרת: "וואי, אנחנו חייבים לעשות שיחה, משה. אני לא יודעת אפילו מה לעשות… אני רוצה רגש, אני רוצה אותך, וכאילו אין לי את זה עד היום, אני הכי כנה איתך". כשהמשפט הראשון בסרט דוקומנטרי הוא של הבמאי ולא של נשוא הסרט או דמות אחרת הקשורה אליו – יש לנו כנראה בעיה.
ברור שאת מטרתם העיקרית לא הצליחו היוצרים לבצע. כחלון נשאר חידתי ובלתי־מפוענח, כמעט לא נפתח אליהם, והריחוק שלו – שמנוגד לתדמית העממית והנגישה שאותה איכשהו הוא מצליח לתחזק – בולט וצורם לאורך כל הסרט.
פוליטיקה היא קודם כול יחסים בין אנשים. ושתי ההחלטות הקריטיות של כחלון במהלך הקמפיין, שהניעו את כל האמוציות ובסוף גם גרמו למפלגה להיראות כפי שהיא נראית, קשורות למינוי אנשים שדרסו אנשים אחרים. מדובר במינויו של יואב גלנט למספר שתיים במפלגה, ולהצבתו של ליאור חורב כמנהל הבלעדי של הקמפיין. גלנט תפס את מקומו של אבי גבאי, שעד אז היה הבכיר ביותר אחרי כחלון, וחורב השתלט על לשכתו של אודי פרידן, פרסומאי ותיק שהאמין בכחלון ובדרכו בכל נימי נפשו. הסרט אינו מצליח להתחקות אפילו ברמז אחרי המניע לשתי החלטות אלה, אחרי דרך קבלתן או ההתלבטויות שלפניהן. וזהו כישלון צורב נוסף של יוצריו.
למזלם, שני שחקנים קמו מהספסל ונתנו עבודה במקום הכוכב שהכזיב. השניים האלה, פרידן וגבאי, מרגישים נבגדים ומושלכים תחת גלגלי האוטובוס שנקרא "כולנו". פרידן, שאינו פוליטיקאי ואינו חייב דבר לאיש, אומר זאת למצלמה מפורשות ובאופן חד. גבאי, שכבר מכהן כיו"ר מפלגה אחרת בזמן צילומי הריאיון איתו, מנסה לשמור על פאסון אבל העלבון מבצבץ כמעט בכל משפט שהוא מוציא מפיו. והשניים האלה מצילים את הסרט. כי באין שחקן ראשי שמוכן לתת מעצמו, באים שני שחקני המשנה ונותנים את הנשמה. בכל פעם שהמצלמה מתמקדת בפרידן ובגבאי הצופה יודע שיהיה דם. שתהיה דרמה. שנקבל איזה רגש. כחלון? שוב אותם חיוכים מבוישים, שוב אותם משפטים משומשים, שוב אפס התמסרות. תהיו כחלונים? לא אם מצלמים אתכם לסרט. הדרמה שמספקים גבאי ופרידן מחזיקה את הסרט מעל המים. בזכות השניים הללו הוא מעניין, אפילו מותח לעיתים, והצופים נחשפים לדרמות הגדולות הרוחשות מתחת לפני השטח של הפוליטיקה הקטנה.
אבל אם יש קטע אחד שבגללו כל הסרט שווה צפייה, הרי שהוא מתרחש בחדר ישיבות במטה "כולנו" ובו יושבים מספר אנשים אלמונים שעמלים על שיבוץ הרשימה לכנסת. הנה ציטוטים נבחרים: "יש למשה דרוזי?"; "כל אלה זה קישוטים ואין שום דבר בפנים. גלנט לא מביא מנדטים, אז אתיופי או דרוזי יביא מנדטים?"; "אם אתה מכוון ל־14 מנדטים אתה צריך אנשים שיעבדו ביום שאחרי. דרוזי יעבוד? איזה יעבוד?"; "אתיופי אתה חייב ברשימה"; "השטח מאוד רוצה את הרוסייה".
ככה, בלי כחל ושרק, בלי ניסיון להיות פוליטיקלי־קורקט, לפנים – כל פוליטיקת הזהויות הישראלית במירעה. כשרואים את הסצנה המבחילה הזו אפשר להבין למה כחלון נראה כבוי ומעוך לאורך רוב הסרט, שצולם כאמור ברובו במהלך הקמפיין. למה הוא משווה כמה פעמים את ההתמודדות הזו למוות.
המועמד. יס דוקו *****
