"התחושה הראשונה שעולה בי היא קנאה", כך פותח נפתלי גליקסברג את הפרק הראשון בסדרה התיעודית החדשה שלו על תנועות הנוער "השריקה של התנועה", שעלתה השבוע בטלוויזיה החינוכית. גליקסברג עומד שם מול מעגלי ריקודים של חניכי "השומר הצעיר" בוועידה של התנועה בגבעת־חביבה ומתוודה שהוא משתוקק להצטרף אליהם. בהמשך, הוא מתנחם מעט בכך שגם הדשא בגבעת־חביבה ידע לילות ירוקים ועמוסים יותר. "השומר הצעיר", תנועת הנוער הציונית הוותיקה ביותר, כבר מזמן לא בשיאה. אחד הדברים שהסדרה של גליקסברג עושה הוא לתעד את ניסיונותיה להגדיר מחדש את זהותה ואת מטרותיה.
הקנאה שלו בחניכים הרוקדים לא נובעת רק מכך שהוא עבר את הגיל, אלא גם מחסך אישי. כבוגר מערכת החינוך החרדית הוא לא זכה להיות חבר בתנועת נוער. "לשמחתי, אני יוצר סרטים רק על דברים שמעניינים אותי, ומה שמעניין בן אדם בחיים, הוא קודם כול החסכים שלו. הוא מאוד רוצה מה שאין לו. העובדה שלא הייתי בתנועת נוער הייתה אצלי מעין פצע פתוח הרבה שנים. אמנם לא על כל פצע אתה עושה סדרה, אבל במקרה הזה, הנושא השתלב אצלי היטב בעיסוק המתמיד בזהות ישראלית וזהות יהודית".
חמישה פרקים גדושים ומרתקים יש בסדרה של גליקסברג. כל פרק מתייחס לסוגיות בעולם תנועות הנוער באופן רוחבי, ומדלג בין השומר הצעיר, בני עקיבא, הצופים, הנוער העובד והלומד ועוד. גליקסברג מצטרף למחנה של הצופים ביער, מטפס עם הנוער העובד והלומד לפסגת מצדה, יושב לארוחת ערב בדירת קומונה של השומר הצעיר ומתייצב למפקד חודש ארגון של בני עקיבא. בכל תנועה מלווה המצלמה שלו דמות מרכזית של קומונרית או רכז בסיטואציות שונות, אך בנוסף לדמויות אלו, מרואיינים לאורך הסדרה עשרות חניכים פעילים ובוגרים, צעירים וותיקים של תנועות הנוער השונות (גילוי נאות: גם אני רואיינתי).
כשיצא לדרך לפני כשנה, כל מה שהיה לנגד עיניו של גליקסברג הוא רק מספרים. הוא למד שיש במדינת ישראל למעלה מרבע מיליון ילדים שהולכים לתנועות נוער, נתון שאין לו אח ורע בשום מקום בעולם, ושבישראל יש לא פחות מ־15 תנועות נוער, וגם זו תופעה חריגה שלא קיימת במדינות אחרות. כשנכנס מעט לעובי הקורה – ואולי במקרה של תנועות הנוער מתאים יותר לומר עובי הסנדה – נחשף גליקסברג למשקלן הכבד של התנועות לא רק בעיצוב בני הנוער אלא בעיצובה של החברה הישראלית כולה. "דרך תנועות הנוער אתה מבין את התהליכים שהחברה הישראלית עברה ועוברת, וכמו תמיד יש שם פרצי אופטימיות מרגשים לצד רגעי דיכאון עד אין קץ".
אחד הדברים המרכזיים שבוחן גליקסברג בסדרה, היא ההתמודדות השונה של תנועות הנוער לסוגיהן עם השינויים במציאות הישראלית. האתגרים הגדולים שהן הציבו בעבר לחבריהן התגמדו. היום כבר לא צריכים להקים מדינה. "ארגונים מהפכניים הם דבר מדהים כי הם יכולים להניע רעיונות גדולים, אבל מגיע הרגע שבו הדבר הכי חשוב לארגון הוא לשמור על קיומו ואז מתחילה הבעיה. בראשית המאה העשרים תנועות נוער היו עם רוח של מרד ומהפכה ועם להט ציוני־לאומי. כולם רצו לשנות את העולם, כל אחד בדרכו, אבל אחרי שהם סיפקו את שירותי ההקמה למדינת ישראל הם התחילו לעסוק בעיקר בשימור התנועה".
איפה המרד
גליקסברג מסמן את קו פרשת המים, או קו השבר המרכזי, במלחמת ששת הימים. "אחרי המלחמה הזאת אנחנו כבר עם חזק גדול. תנועות הנוער כבר לא צריכות לגייס נערים להגן על המולדת והן צריכות להגדיר יעדים חדשים. הצופים מבינים שהם לא צריכים להקים יותר קיבוצים והולכים לעיירות פיתוח. כתנועה שבמקור היא לא יהודית ולא ישראלית, הצופים גם משתחררים מהאחריות הלאומית במובן הגדול שלה, ומגיעים למקום הטבעי שלהם שהוא יותר לעזור לזקנה לחצות את הכביש.
"יש לנו נטייה לזלזל בכך, אבל אני חושב שזה דבר ענק לחנך ילדים לערך כזה. הצופים היא תנועה בריאה ביסודה. היא לא לאומית משיחית או מהפכנית אלא באה לחנך את הילד להיות אדם יותר טוב. לכן מלחמת ששת הימים לא מפרקת לה את הצורה אלא להפך, מרגיעה אותה ומחזירה אותה למקום הטבעי שלה.
"בבני עקיבא ה'ראשית צמיחת גאולתנו' צוברת תאוצה, וכמו שנהוג לומר היא עוברת מהקרון לקטר ומכניסה את אלוהים לחברה הישראלית. גם בוגי יעלון אומר בסדרה, שחילופי האליטות, שחושבים שמתרחשים עכשיו, התחילו כבר ב־67'. התנועות שמתבלבלות מאוד הן התנועות המיישבות הגדולות 'הנוער העובד והלומד' ו'השומר הצעיר'. אחרי ששת הימים יש אמנם שטחים חדשים ליישב אבל הן לא באמת רוצות ליישב אותם, אז לשם מה התכנסנו? זה יוצר אצלן בלבול מאוד גדול, וזה לא נגמר שם. אחרי 67' בא השבר של 73' במלחמת יום הכיפורים ואחר כך המהפך הפוליטי של 77', וכל זה מפרק את הכוח של התנועה הקיבוצית".
אבל התגובה של התנועות שונה. השומר הצעיר כמעט נעלמה, והנוער העובד והלומד כן המציאו את עצמם מחדש.
"השומר הצעיר היו נושאי דגל המרד בזהות היהודית והם באמת הפכו להיות פחות פופולריים בחברה הישראלית. השומר הצעיר גם היו תנועה יותר אינטלקטואלית של אנשי הגות ולא של פוליטיקאים. היום יש להם רק 15 אלף חניכים וזה יותר טוב ממה שהיה להם לפני עשר שנים. הנוער העובד והלומד גם חוו היחלשות, אך באופן טרגי, מה שהפיח בהם רוח במובנים מסוימים היה רצח רבין. אגב, לא במקרה יש שתי תנועות שמנהלות ביניהן היום דיאלוג מאוד חזק – בני עקיבא והנוער העובד והלומד. שתיהן תנועות נוער צנטרליסטיות עם הנהגה חזקה מאוד שמבקשת לכוון את התנועה. בבני עקיבא זו ההנהלה הארצית והרב דרוקמן בראשה, ובנוער העובד והלומד זה פסח האוספטר שרוצה להיות מאיר יערי של השומר הצעיר אבל לא מבין שמאיר יערי הרס בסוף את השומר הצעיר".
"תנועת הצופים היא תנועה בריאה ביסודה. היא לא לאומית משיחית או מהפכנית אלא באה לחנך את הילד להיות אדם טוב יותר. לכן מלחמת ששת הימים לא מפרקת לה את הצורה אלא להפך, מרגיעה אותה ומחזירה אותה למקום הטבעי שלה"
בשלב הזה מגיע הטוויסט בעלילה. גליקסברג שהתחיל את הסדרה על תנועות הנוער בתחושות קנאה, מסיים אותה עם תחושות דכדוך, ואפילו פחד ובהלה. "מה שמבהיל ומדכא אותי הוא שאין יותר מרד נעורים בתנועות. יש צייתנות. הפרק השלישי של הסדרה נפתח בסצנה מדהימה שבה נפתלי בנט עומד בפני 15 אלף חניכים באירוע של בני עקיבא בעפולה. הוא אומר להם: 'בכל מקום שבו אנחנו צריכים להיות אנחנו מתייצבים ואומרים הנני'. ואז הוא שואל אותם: אם אמא ואבא יצטרכו עזרה בבית, מה נאמר? והם עונים: הנני. כשצריכים אותנו להתגייס ליחידות החוד בצה"ל ולהתיישב בכל הארץ, מה נאמר? וכולם צועקים: הנני. לצערי, מה שמוביל היום בבני עקיבא וגם בנוער העובד והלומד זו הצייתנות. אם פעם המהלכים בתנועה באו מלמטה למעלה, בחוויה שלי היום הם באים מלמעלה למטה. למנהיגים יש תנועות נוער. בעיניי זה מתחבר גם לתסכול של הציבור הדתי־לאומי מאי־מינויו של עופר וינטר. זה לא שיש איזה איש בצבא שמגיע לו או לא לקבל תפקיד. התחושה היא שאנחנו גידלנו אותו כחלק מהמטרה להשפיע בצבא. הוא הרי היה שלנו. השקענו, בנינו, זרענו וככה אתם עושים לנו? זו הסתכלות שנובעת מכך שיש הנהגה מלמעלה. במקום שתנועת נוער תהיה המקום שבו שואלים את השאלות הכי קשות ומערערים על כל מוסכמה, היום הקרב בתנועת הנוער הוא מי יותר שמרן".
זה תלוי מה אתה מגדיר כמרד. בבני עקיבא אתה כן יכול למצוא לחץ מצד חלק מהחניכים להפריד יותר את התנועה.
"זה מרד מלפני שלושים שנה, כבר עשו את זה, וזה גם מרד מול התנועה ולא מול דור ההורים. אם אשאל היום נער או נערה בבני עקיבא או בנוער העובד והלומד, החלום שלהם הוא לא למרוד אלא להיות בסדר. זה מדכא אותי כי לתנועת נוער יש המון כוח על נער. היא מעצבת אותו הרבה יותר מבית ספר, והנה קם לנו מין גוף חינוכי דומיננטי שכל הזמן אומר לנער שיש דרך נכונה איך לחשוב, במקום לחנך אותו להטיל ספק. בתנועת הנוער של היום, יש משהו מאוד מונוליטי, צר וחד־ממדי מבחינת השקפת עולם. תהילה פרידמן, יו"ר נאמני תורה ועבודה, מספרת לי בסדרה שהאדם הראשון שלימד אותה גמרא היה המדריך שלה בבני עקיבא. באולפנה לא לימדו גמרא, אז המדריך לימד את הבנות. אני חושב שהיום זה לא יקרה".
מצד שני, יש משהו מרשים בגיוון הגדול שיש בבני עקיבא. אין היום גוף ציוני־דתי שמכיל כל כך הרבה גוונים.
"זו רק עוד הוכחה למה שאני מנסה לטעון. התנועה היום היא כמו מפעל שנכנסים אליו המון דוגמאות והתנועה עושה להם רדוקציה. בעיניי, הכלה וצייתנות הם אחים תאומים שהולכים ביחד כי כשאני אומר שאני מכיל אותך יש בזה גם סירוס. היום הרי כבר לא מוציאים מהשבט או מהגרעין כמו פעם, וכשאתה מכיל את כולם ולא מציב גבולות אתה מסרס. לדעתי עוד מעט סיפור ההכלה הזה יתפרק כי אי אפשר יהיה להכיל יותר כל כך הרבה גוונים תחת קורת גג אחת ואז יתחילו לקרות דברים מעניינים. כיום כל אחד אומר, אני מתפשר קצת והולך לקראת אחרים כדי לשמור על הביחד, אבל זה ייגמר. אגב, באופן סמלי, באירוע שצילמתי בבני עקיבא בעפולה היו 15 אלף חניכים בדיוק כמו שהיו באירוע של השומר הצעיר בשנת 76' שמתועד בסדרה. ארבע שנים אחרי האירוע הזה, הגיעו לאירוע דומה של השומר הצעיר רק 4,000 חניכים".
גליקסברג מספר שבמהלך העבודה על הסדרה, האשימו אותו חבריו לצוות ההפקה שהוא מאוהב מדי בבני עקיבא. "אני מודה שהייתה לי רומנטיזציה כלפי בני עקיבא, אבל אם אתה שואל אותי בעקבות הסדרה, לאיזו תנועה הייתי שולח את הילד שלי, אני חושב שהייתי שולח אותו לצופים. אני מעדיף שאת עולם הערכים העמוק והאידיאולוגי שלו הוא יקבל ממני. הצופים נותנים המון לילד בלקיחת אחריות ובנתינה לחברה אבל בלי אידיאולוגיית־על גדולה. דווקא בגלל שבתנועות הנוער של היום יש כל כך הרבה צייתנות ומשמעת אני מבוהל מזה ואומר: תנו לי לעשות את זה בבית".
אני יודע שב"בני עקיבא" היו גם כאלו שקצת פחדו ממך. הרי בכל זאת, עזבת את העולם הדתי.
"אני מבין את זה אבל זה גם מצחיק אותי כי אני הקמתי והייתי המנהל הראשון של בית הספר מעלה, הייתי מהחבורה שייסדה את עטרת כהנים, ומאלו שרקדו בכ"ח באייר לפנות בוקר בתהלוכה שיצאה מישיבת מרכז הרב. המקום שחוויתי בו את החוויות הרוחניות הגבוהות ביותר היה הציונות הדתית".
יש אור בעולם
גליקסברג, (59), הוא בנם של הרב יוסף וד"ר איילה גליקסברג. אביו הוא הרב הראשי של גבעתיים ואמו היא פעילת ציבור מוכרת, בין השאר בתחום מעמד האישה. גליקסברג התחנך בישיבה החרדית באר־יעקב ובספינת הדגל הליטאית פוניבז'. בגיל 19, עדיין עם כיפה שחורה, הוא חצה את הקווים לישיבת עטרת כהנים, ובהמשך יצא לשירות צבאי במסגרת מסלול "הסדר מרכז". "המרד התחיל אצלי בעקבות הספר 'איילת השחר' של הרב יעקב פילבר. קיבלתי את הספר מהרב שמואל אליהו שקיבל ממני את הספר 'עלי שור' של הרב שלמה וולבה. זה אפילו לא היה הספר אלא פסקה של הרב קוק שהופיעה שם. הייתי אז בן 16 וחצי ולמדתי בפוניבז'. אני זוכר את עצמי שוכב על המיטה, קורא את הפסקה 'הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק'. ומרגיש רעידות בכל הגוף. למדתי בחינוך הליטאי ספרי מוסר שהמוטיב המרכזי בהם היה התמודדות נגד הרע, ופתאום אני קורא פסקה שאומרת שיש אור בעולם ולא חושך".
לאחר השירות הצבאי התחתן גליקסברג ולמד בישיבת "הר עציון" עד גיל 26. אז, עדיין עם כיפה שחורה וציציות בחוץ, הוא החל ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל־אביב. עוד לפני סיום לימודיו פנו אליו עם ההצעה להקים את "מעלה". "אורי אליצור ז"ל רצה להקים בית ספר לתקשורת ואני, שעסקתי גם בעיתונות, התווכחתי איתו ואמרתי לו שאין טעם להקים בית ספר לעיתונאים כי אם אתה כותב טוב יהיו לך קוראים. ייאמר לזכותו של אורי שהוא היה טולרנטי והקמנו בית ספר לקולנוע, אבל אף אחד לא היה מוכן לעזוב שום משרה כדי להקים את בית הספר הזה כי חששו שזה ייכשל. אני אמרתי נלך על זה. נשתגע. הייתי ילד בן 29 שעוד לא גמר ללמוד אבל לא היה מישהו אחר שהסכים. כשאני מסתכל לאחור זה באמת היה צעד חצוף ויהיר".
גליקסברג מספר שבשנתו הראשונה, התקשה "מעלה" בגיוס תלמידים. "מוטי שקלאר ואני הסתובבנו בין ישיבות הסדר כדי לשכנע תלמידים לבוא ללמוד אצלנו. הרבה ישיבות לא הסכימו לתת לנו להיכנס, ואנחנו חייבים הרבה תודה לרב נחום רבינוביץ', ראש ישיבת מעלה־אדומים, שהבין את החשיבות, ובזכותו הצלחנו לגייס את קבוצת התלמידים הראשונה. גם מורים לא היה פשוט למצוא. היו שניים־שלושה מורים חילונים בלבד שהסכימו ללמד אצלנו. רנן שור שניהל את בית הספר סם שפיגל, שהוקם בדיוק באותו זמן קבע איתי פגישה בקפה תמר ואמר: 'בשביל מה אתה מקים עכשיו עוד בית ספר?'".
גליקסברג ניהל את "מעלה" במשך פחות משנתיים ועזב. "לשמחתי עד היום התחמקתי מכל משרת ניהול. זה לא מעניין אותי. לא הלכתי ללמוד קולנוע בשביל לנהל". באותה תקופה, כשהוא נשוי ואב לשתי בנות, הסיר גליקסברג את הכיפה מראשו.
כמעט שלושים שנה אחרי. בית הספר "מעלה" הוא מבחינתך הצלחה?
"מעלה הוא סיפור הצלחה ענק במובן של 'תופח על מנת להתפיח', כלומר שההשפעה שלו על התרבות הישראלית היא רחבה הרבה יותר מסך שנותיו ותלמידיו. בפגישה שלי אז עם רנן שור אמרתי לו, אתה צריך להבין שתוך חמש שנים האנשים הכי מוכשרים בציונות הדתית יבואו ללמוד אצלך. מעלה פרץ את הדרך וגרם לבני הציונות הדתית ללמוד קולנוע ותחומי תרבות מגוונים, גם במוסדות אחרים, ולכן ההשפעה שלו היא הרבה מעבר למה שאפשר היה לשער".
בין תל–אביב לנגב
מאחורי גליקסברג קריירה מפוארת של עשייה דוקומנטרית. בין הסדרות והסרטים שיצר ניתן לציין את הסדרה "אנטישמיות לא מה שחשבת" ששודרה בערוץ 2, סדרה על האופנה הישראלית, הסרט "להיות שמעון פרס", "אזעקת אמת" על דן חלוץ במלחמת לבנון השנייה, "אנחנו נגיע בזמן" על התרסקות המעבורת קולומביה ו"תיק לא סגור" שחשף פרטים חדשים על רצח רבין.
אחרי שהתאכזב מכך שסרט התחקיר שלו על רצח רבין לא הצליח לעורר את ההד הציבורי שלו קיווה, נטש גליקסברג את עולם התחקירים והחל להתמקד בסרטים ובסדרות תיעודיים. במקום לחפש חשיפות בלעדיות, הוא החל לעסוק בשאלות של זהות. "אנשים נוטים לתת לטלוויזיה כוח יותר ממה שיש לה. היכולת של סרט בודד לשנות מציאות היא מאוד קטנה. יש אנשים בודדים שמצליחים להשפיע כמו רביב דרוקר או אילנה דיין בעברה. היום דיין עושה בעיקר ראיונות סנסציוניים. אבל אם מסתכלים על אדם כמו דרוקר, מעבר לזה שהוא קונסיסטנטי, יש לו יתרון עצום כי במקביל לתוכנית הטלוויזיה הוא גם כותב בעיתון. שני הדברים הללו ביחד נותנים לך סיכוי להניע מציאות, אבל אם אתה עושה סרט תחקיר חד־פעמי אתה טובע ברעש הרכבות שנוסעות, ואף אחד לא שם לב אליך. באופן כללי עולם התחקיר הולך ונעלם גם מהעיתונות. מאוד קשה היום לעשות תחקיר עיתונאי. היתרון שיש לעיסוק בשאלות זהות הוא שיש להן חיים. שאלת הזהות הישראלית יהודית גם מאוד מעניינת אותי ומציקה לי באופן אישי".
כמי שכיהן בעבר כיו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, אתה מרוצה ממצב הענף היום?
"התחום הדוקומנטרי נמצא במקום מדהים שהוא לא היה שנים. יש עשייה מטורפת וענקית שלא היה לה אח ורע והיא תמשיך, כי יש לה ביקוש. נעשה לנו נס שעולם התוכן הדוקומנטרי נהיה יותר פופולרי, אבל ברור שיש לזה גם מחיר. הוא הפך להיות יותר שטחי ומנסה יותר לרצות את הצופה כי אתה לא יכול להיות פופולרי אם אתה לא קצת מרצה. בסך הכול אלו תהליכים בריאים ואין מקום לבכי. מתחילה להיות דמוקרטיזציה של התוכן, וגם אם היא מאיימת על אנשים זה נהדר שהיא קיימת. פחד זה לחלשים.
"אם יש משהו שכן צריך להטריד הוא השיח. התרבות הגבוהה נאבקת על מקומה וזה לא קשור בכלל לשמאל ולימין. קרה משהו בשדה השיח שהוא נהיה יותר ברוטלי, קיצוני ואלים ואנשים מגבירים ווליום כדי שישמעו אותם. פעם עולם התוכן היה עולם קטן והיום תוכן מיוצר כמו נייר טואלט, ואם אתה רוצה שישימו אליך לב אתה צריך לצעוק יותר חזק וזה מרדד את השיח".
אתה מכיר את הטענות על אפליה של יוצרים ימניים בקרנות הקולנוע.
"מי שחושב שיש איזושהי יצירת מופת ששוכבת על הרצפה רק בגלל שהיא ימנית, חי בסרט. הסרט שפתח את פסטיבל שדרות השנה וגם הסרט שיפתח את פסטיבל הקולנוע בירושלים נוצרו על ידי יוצרים דתיים ועוסק בעולמות של אנשים דתיים, אשכנזים ומזרחים. כשיש משהו ראוי הוא ימצא את דרכו למסך. ללא ספק יש מקום לשיפור עבודת הקרנות, והוספת קרנות אזוריות בנוסף על התקציב הנוכחי תהיה מבורכת הן ליוצרים והן לחברה הישראלית. אבל מי שמבקש לרסק את הקרנות לא רואה לנגד עיניו את טובת החברה והיצירה הישראלית אלא מוּנע מסיבותיו שלו.
"יחד עם זאת יהיה נכון לומר כי בעיקר בשנים עברו חלק מההצלחות של יוצרים ויצירות קולנוע ישראליות ובייחוד תיעודיות בעולם, בא להן לא בהכרח בגלל איכותן אלא בגלל הביקורת שהייתה בהן על הכיבוש ועל החברה הישראלית. הדבר אינו מפחית כהוא זה מחשיבות חופש הביטוי והיצירה גם אם לעיתים זה מאתגר אותנו".
מהאיחוד הצפוי של רשת וערוץ עשר, הוא לא הופתע. "הכתובת הייתה על הקיר והיה ברור שזה יקרה. החשש שלי בתחום הטלוויזיה הוא מרגולציה שכל עניינה הוא לשרת את הרגולטורים. רגולציה בבסיסה היא דבר נפלא אבל עם הזמן הרגולטור החליט שצריכים לדבר על הרגולטור ושהוא במרכז העניינים ושכח שהוא צריך לשרת דברים גבוהים יותר. בעיני הרגולציה היותר חשובה היא על סלקום ופרטנר. צריך להיות ברור שאם אתה ספק תוכן ישראלי שנהנה מרישיון ומזיכיון זה מחייב אותך להחזיר לחברה הישראלית בתוכן שאתה מייצר. זה עניין תרבותי. חברה שמאפשרת לאנשים להרוויח כסף מפלטפורמה של תוכן, צריכה שאותם אנשים ייקחו אחריות חברתית, וייצרו תוכן עבור החברה הזאת.
"אגב, בתור מי שהיה רפרנט במכרז של ערוץ 20 אני חושב שקיומו של הערוץ הזה חשוב מאוד בחברה הישראלית אבל אני מאוד מאוכזב שהם הלכו לאזור הנוחות של עולם החדשות ולייצור קרבות אמיתיים או מדומים. חיכיתי לעלייה של הערוץ בתקווה שייתן פייט בייצור תוכן תרבותי, ולצערי בינתיים הם לא תורמים כלום לתרבות הגבוהה ולשאלת הזהות היהודית־ישראלית".
"השריקה של התנועה" משודרת בטלוויזיה החינוכית שאמורה להיסגר בעוד חודש וחצי. גליקסברג מפרגן לאנשי החינוכית ומצר על ירידתו של הערוץ מהאוויר. "יש שם אנשים נפלאים וחוויית העבודה מולם הייתה מדהימה. התרומה של הטלוויזיה החינוכית לתרבות הישראלית ולתרבות הילדים והנוער בלתי ניתנת למדידה. הם קדמו לכל מיני ערוצי ילדים למיניהם ועלו עליהם, התוו כיוון ודרך. היה צריך למצוא את הדרך לתת להם להתחדש".
גליקסברג, גרוש, אב לשתיים וסב לשלושה נכדים, מחלק את חייו בשנה האחרונה בין תל־אביב לחוות־בודדים בנגב, שבה הוא ישן מספר לילות בשבוע. "אחרי שלושים שנה, נהיה לי קשה עם תל־אביב והנגב מעניק לי איזון. אני מאוד אוהב את העיר הזאת אבל הכול נהיה בה אגרסיבי יותר. אני במקצוע מאוד רועש, ועובד עם המון אנשים מקסימים, אבל היצירה הטלוויזיונית והקולנועית היא לא אינטימית. היא מצריכה דיאלוג חברתי מקצועי כל הזמן. אחרי הרבה שנים אתה מתגעגע לשקט שבו אתה יכול לשמוע את הנשמה שלך, והנגב, שאני מאוד אוהב, מאפשר לך להקשיב לנשמה".
יש משהו מתסכל בכך שכל העשייה התקשורתית היא במרכז הארץ.
"בכל העולם התרבות נוצרת במרכז, כי כל יצירה תרבותית היא תמיד בהתחככות עם המרכז. גם ברמה הטכנית, אם אני עושה סרט בנגב אני צריך לקחת צוות מתל־אביב. אני מאוד אשמח לעשות משהו בתחום הקולנוע בנגב. הלוואי שהייתי יכול להקים פה סטודיו". 
