גיטרה בחדרו של דביר שנרב (23) זקופה על הספה, תמיד בהיכון. מדי פעם, בין עיסוקים אחרים, הוא מאמץ אותה לידיו, מנגן כמה צלילים ושר בקולו העדין, ואז שוב מניח אותה עד למפגש הבא ביניהם.
שלוש שנים וחצי לאחר הפיגוע הקשה שבו נרצחה אחותו, רנה, והוא בעצמו נפצע באורח קשה, דביר – כיום קצין בדרגת סג"מ ביחידה מסווגת – יעלה במוצ"ש על הבמה בהיכל התרבות בלוד ויפתח סבב הופעות עם "מנגן חיים מחדש" יחד עם חברו אורי טי, שילווה את המופע בנגינת פסנתר. "כל הזמן אנחנו משפרים, מדייקים, מנסים לנסח את המשפטים כדי שהכול יהיה כמה שיותר אמיתי ונוגע ללב. צריך להתאמן ברמת התוכן והמוזיקה וגם להתרגל לכך שאנחנו נכנסים למשהו שאנחנו לא מכירים. המופע הזה הוא חשיפה אישית גדולה מאוד".
"הלכתי לכל מיני מקומות וסיפרתי והתראיינתי, דיברתי גם בימי זיכרון, אבל היה לי ברור שאני רוצה לעשות משהו יותר אמיתי, יותר נוגע. אני חושב שאני בא לספר סיפור של עם שלם"
שנרב כבר הספיק להופיע בעבר בימי זיכרון, בשיחות לבני נוער ובמסגרות אחרות, אך בעיניו המופע הזה שונה. "החשיפה האישית הייתה פה ושם, אבל כאן אנחנו מגיעים במטרה מאוד מסוימת".
מה יהיה במופע?
"הליינאפ הוא שילוב של נגינה, שירה וסיפור. המוזיקה ליוותה חלקים ארוכים בדרך שעברתי מאז הפיגוע וזה בולט מאוד במופע. אני מעלה שירים שזכורים לי מבית החולים, מנגינות שליוו אותי בתקופה של השיקום. נשיר ונדבר אותם, ובין לבין אביא את הסיפור שלי מההתחלה ועד הסוף".
איך הסיפור הזה נראה?
"הסיפור הוא על הפיגוע, על הימים שאחריו בבית החולים, על הריצה, ההתמודדות, הקושי וההצלחה. אבל המטרה הכי חשובה היא שזה לא יישאר רק 'הסיפור של דביר שנרב'. אני רוצה להביא את הסיפור הישראלי דרך מה שעבר עליי ועל המשפחה שלי, בתקווה שזה יגע בכל מי שיהיה שם".
את דביר פגשתי לראשונה בבית החולים הדסה עין כרם, שם הוא ואביו, הרב איתן שנרב, אושפזו לאחר הפיגוע שבו רנה ז"ל נרצחה והם נפצעו. זה קרה ביום שישי, 23 באוגוסט 2019. השלושה יצאו לטייל בעין בובין שבבנימין. כשהגיעו למעיין, הופעל מטען חבלה שהונח שם מבעוד מועד על ידי מחבלים שעקבו אחריהם מרחוק. רנה נהרגה במקום, דביר נפצע קשה, ואביהם נפצע באורח בינוני. את ימי השבעה הראשונים עברו הרב איתן ודביר באשפוז, בעוד יתר בני המשפחה יושבים שבעה בבית המשפחה בלוד.
"רנה הלכה מאחור ואנחנו מקדימה. אחרי הפיצוץ התחלתי לצעוק. אבא רץ אליה וראה שהיא מתה. התקרבתי אליו, שנינו משני הצדדים שלה, והמשפט הראשון שאבא אמר לי היה 'דביר אנחנו צריכים להיות חזקים – גם בשביל רנה וגם בשביל עם ישראל'".
"רנה הלכה מאחורה ואנחנו מקדימה. אחרי הפיצוץ התחלתי לצעוק. אבא רץ אליה וראה שהיא מתה. התקרבתי אליו, שנינו משני הצדדים שלה, והמשפט הראשון שאבא אמר לי היה 'דביר אנחנו צריכים להיות חזקים – גם בשביל רנה וגם בשביל עם ישראל'"
הציווי של אביו מלווה את דביר גם היום. "זה המשפט שמתווה את הדרך שאני והמשפחה עוברים מאז הפיגוע. הדבר הראשון שאמא שלי אמרה לי היה 'דביר, אתה לא מבין איזה רוממות יש בחוץ. איך כל עם ישראל רוצה לראות אתכם בריאים'. אלה היו המשפטים הראשונים של אבא ואמא, ואלה הנקודות שבאות לביטוי אצל כל ילד בבית.
"ההורים שלי לא משתתפים במופע עצמו, הם לא על הבמה. אבל הם מאוד מחוברים לשיח סביבו, הם מלווים את כל התהליך הזה מקרוב ומרחוק. למדתי מהם המון".
דביר הוא השלישי מ־12 אחים, רנה הייתה הרביעית. בעת הפיגוע הוא היה בסוף שנה א' בישיבה בעלי והיא סיימה כיתה י"א באולפנת בהר"ן. התוכנית שלו אז הייתה להתחיל שנה ב' בישיבה בדרום תל־אביב, אבל הפיגוע שינה הכול. "אלו היו שלוש שנים וחצי שבהן כל חודש שעבר הביא איתו חוויה משלו, דברים שמשנים אותי ומעצבים אותי מחדש. זה שינה את מסלול החיים שלי לגמרי. בגלל הפציעה, יכולתי להתגייס רק כעבור שנתיים ולא יכולתי להתגייס לקרבי. אבל גם הרגשתי שאני לא מסוגל לשבת במסגרת ישיבתית שבה הלמידה ממלאת את כל היום. הרגשתי דחף גדול לעשייה, אז עשיתי: הלכתי לישוב גבעות להתנדב עם נוער עם צרכים מיוחדים, התנדבתי במוסדות שונים, ומזה נבעה גם הבחירה לצאת לקצונה אחרי שהתגייסתי".
אתה יודע להסביר מה עורר את הדחף לפעול כל הזמן?
"לפעמים אני מרגיש שאני צריך לפעול בשביל שניים. מתוך התחושה הזו באה הבחירה לצאת מהמסגרת שהייתי בה ולעשות דברים זה תהליך טוב שגם עליו אני מדבר במופע. אני פועל מתוך הכאב, ולא למרות הכאב. צריך שזה יהיה דבר שיניע אותך לעשות דברים, לא משהו שמשתיקים אותו בצד.
"אני מרגיש שאני חי במקביל. יש את החיים מאז הפציעה – השיקום, הריצות במרתון, הצבא וכן הלאה – ויש פה עוד סיפור מקביל שהשם הכולל שלו הוא רנה. ברור שהחיים מאז הם אחרים. הם חסרים. המציאות השלמה היא לא משהו בר השגה. וחוויות הגעגוע והאובדן מלוות אותי תמיד. אני לא מנסה להתגבר עליהן או לצאת מהאבל, זו התמודדות שתמיד תהיה לי. אבל המקום שרנה תופסת בחיים שלי גדול מזה. אני משאיר את המקום הקדוש הזה יציב ומולי. היא חיה בתוך החיים שלי. וזה עוד סיפור ועוד ציר שנע במקביל. אני רוצה לספר את הסיפור שהיא לא יכולה לספר. אני מוכן להשקיע בזה המון. לכן אני רוצה לחיות חיים משמעותיים יותר, גדולים יותר ממה שהיה קודם".
"לפעמים אני מרגיש שאני צריך לפעול בשביל שניים. אני פועל מתוך הכאב, ולא למרות הכאב. צריך שזה יהיה דבר שיניע אותך לעשות דברים, לא משהו שמשתיקים אותו בצד"
הרבה לפני הפיגוע, משפחת שנרב הייתה מעצמה של עשיית חסד בלוד. גמ"ח, חנות בגדי יד שנייה, מיזם שולחן השבת שמארח מדי סוף שבוע עשרות משפחות מעוטות יכולת, חבילות המזון שנשלחות לנזקקים בחגים, בתי מדרש ובהם שיעורי תורה וסדרי לימוד מרובים – כל אלה נחשפו לציבור הרחב מאז הטרגדיה. בעקבות הפרסום, הרב איתן שנרב זכה להשיא משואה ביום העצמאות לפני שנתיים. אני שואל את דביר האם העשייה המשפחתית הזו קשורה לרצון שלו להופיע.
"כבר חודשיים אחרי הפיגוע הרגשתי רצון עז לספר את מה שעברתי, אבל הרצון הזה לא היה ברור. לא הבנתי למה אני רוצה לספר ולמה כל כך חשוב לי שאנשים ישמעו ויתחברו גם לסיפור האישי שלי וגם לסיפור של רנה. הלכתי ודיברתי בכל מיני מקומות. התראיינתי, דיברתי בימי זיכרון, אבל היה לי ברור שאני רוצה לעשות משהו יותר אמיתי, יותר נוגע. אני חושב שאני בא לספר סיפור של עם שלם. סיפור שמתחיל בקושי מאוד־מאוד גדול, עובר בדרך חוויות מעצימות יותר ופחות. היו גם קשיים ונפילות, אבל ברור שיש פה סיפור גדול יותר, שאנחנו מספרים אותו ביחד כולנו. אני חושב שהסיפור שלי הוא מיקרוקוסמוס למה שקרה לעם ישראל במשך מאות ואלפי שנים. יש קשיים מאוד גדולים, אבל הם מעצימים אותנו והופכים אותנו לטובים יותר".
מה הייתה רנה בשבילך?
"במילה אחת, היא הייתה אחות. בקשר דם יש משהו מאוד עוצמתי שקשה להסביר במילים. אבל גם החוויות המשותפות שעברנו, גם ההדרכה שעברנו יחד בסניף בלוד, שנינו היינו בפנימייה, הרבה דברים חלקנו כמי שגדלו במשפחה מרובת ילדים, זה הפך אותנו לבעלי קשר איכותי ומשמעותי. היינו מתקשרים לפני שבת לשאול זה את זו מי מגיע, כדי שנעשה שבתות ביחד. הדמות שלה השתנתה מאז, היום היא ממלאת לי משהו כמו 70 אחוז מהמחשבות".
ומה מזה עובר לקהל?
"להעביר דמות במופע של שעה חצי זה מורכב. הדמות של רנה היום מורכבת ממה שכל אחד לוקח ממנה. לכן הדרך להעביר את מי שהיא הייתה עוברת בניסיון להעביר מי היא בשבילי. ברור שזו לא תהיה הדמות המלאה, אבל זה הניסיון שלי. אני מדבר על החיבור שהיה לה עם אנשים. המאפיין העיקרי שלה היה אנושיות, שזו אולי מילה מאוד כוללת, אבל היחס שלה לכל אדם שהיה סביבהּ זה מה שאפיין אותה. אם תשאל כל מי שהכיר אותה מה הנקודה שתפסה אותך הוא יגיד היחס, האכפתיות, ההסתכלות בעיניים, ההבנה, היא הייתה כזאת. מאוד אוהבת את כולם, מתחברת לכולם, צוחקת, שמחה, גם בבית גם מחוץ לו". דמותה ואישיותה של רנה מונצחים במיזמים רבים ושונים ממפעלי חסד ועד שיפוץ מעיינות ובניית מצפים. דמותה משמשת השראה לרבים. רק בתחילת השבוע סיפר שנרב שפגש במקרה את מאיה די, שהיא ואחותה רינה נרצחו בפיגוע בבקעה ביום שישי האחרון. "היא סיפרה לי שגם לאחותה קוראים רינה, ושהיא הייתה אצלי בבית במסגרת פרויקטים לזכר אחותי", סיפר שנרב לווינט, "הן ממש מזכירות לי את רנה, בחיוך ובעיניים. מעגל השכול לא נסגר ורק מתווספים לו עוד סיפורים".
באופן רשמי דביר החל לעבוד על ההופעה רק בחודשים האחרונים, אבל למעשה כבר בבית החולים הוא התחיל לרקום אותה בראש שלו. "אפשר לומר שהמופע נכתב במהלך שלוש שנים וחצי, מהיום שאחרי הפיגוע. אני משתמש בחומרים שכתבתי כמה שבועות אחרי הפיגוע מתוך ידיעה שמתישהו הם יראו אור. בפועל אנחנו עובדים עליו ביחד משהו כמו חצי שנה, מתי שאפשר".
איך סבב ההופעות משתלב עם הלו"ז שלך בצבא?
"אני משרת במסגרת שמאפשרת יציאה בסופי השבוע ומדי פעם גם ערב באמצע השבוע, בזמן הזה אני מנסה להגיע לכמה שיותר לבבות וכמה שיותר מקומות וכמה שיותר אנשים שישמעו".
שנרב ואני לא שוחחנו בפגישה הראשונה בבית החולים, אחרי הפיגוע. אביו הוביל אז את השיח. דביר היה בצידו השני של החדר, מוקף בחבריו ומוסתר מעיני מי שהגיעו לבקר את הפצועים ללא היכרות אישית.
"יש בחוויה הראשונית טלטלה מאוד גדולה, היא פשוט משנה אותך מקצה לקצה ברגע. עם הזמן אתה לומד את המנטליות החדשה של עצמך, את מה שאתה רוצה לספר, מה אתה רוצה שאנשים ישמעו ומה לא, אתה לומד מה אתה רוצה לשתף. שלושה ימים אחרי הפיגוע, עוד לא ידעתי לספר את עצמי. זה הלם מאוד גדול. זה כמו לידה, או לידה מחודשת. אני ממש זוכר שכשהתעוררתי בבית החולים הרגשתי שאני נולד לעולם מחדש. משם התחיל תהליך של חזרה לשפיות".
דביר יצא מבית החולים כשהוא יושב בכיסא גלגלים. כיום, מי שרואה אותו צועד בזקיפות קומה מתקשה שלא להתפעל. והעובדה שמאז הוא הספיק להשתתף פעמיים במרתון תל־אביב כבר נשמעת דמיונית.
"גם הריצות תופסות נפח במופע", הוא מספר. "יש בריצה סוג של מראה שמספרת את מה שאני עברתי בחיים עצמם, המקום של הצבת יעדים, של התגברות על קשיים, של לראות את הצעד הבא. להתגבר על נפילות ומשברים גם בתקופות שאתה פצוע וגם בתקופות שאתה בשיא שלך. חודש אחרי הפיגוע התחלתי אימונים עם גלעד פולק. התחלנו באימוני הליכות, וכבר מהרגע הראשון שיצאת לאימון, ראיתי שהיה לי קשה אבל הצבתי יעד ועמדתי באתגר, וזה הפך אותי לאדם יותר טוב ממה שהייתי כשנכנסת אליו. גם אם זה היה האימון הכי חלבי בארץ, עצם העשייה היא זו שמחייה אותך".
כאמור, השיא היה בריצה במרתון תל־אביב. "שנה וקצת אחרי הפיגוע הבנתי שהתהליך נמצא בעיצומו וצריך יעד חדש. האתגרים האלה חייבו אותי להיות אדם יותר טוב בלי קשר לריצה. כשאתה מציב יעדים ועומד בהם, גם בשאר התחומים בחיים שלך אתה רוצה להשתפר כל הזמן. אחרי שנדחה שוב הגיוס הצבנו יעד: מרתון. היו אימונים קשים מאוד, והרבה נפילות, אבל בסוף הגענו לנקודת שיא כזאת שגרמה לי להבין שהרצון הוא הכוח הכי גדול, ואם אני אציב את האנשים הנכונים בדרך ואדע לדבוק במשימות הנכונות, אצליח בעוד הרבה דברים".
מה הכי חשוב לך שיעבור למי שיבוא לצפות בהופעה?
"כשישבתי וחשבתי מה שאני רוצה להעביר, הבנתי שאני רוצה שיחוו את החוויה שלי, והחוויה היא חיים עוצמתיים מתוך כאב. אני רוצה שאנשים יצאו עם חוויה של חיבור לכאב, לקושי, וחוויה של הצלחה בתהליך. המילה תהליך מדויקת לסיפור הזה, תהליך שכולנו עוברים".
בימים אלה מנהל דביר עוד מערכה. בנוסף לעשייתו המרובה בצה"ל וההכנה למופע. בחודשים האחרונים נפתח המשפט של חלק מהמחבלים שביצעו את הפיגוע, ואליו גם הוריו מגיעים. אביו והוא אף מסרו עדות בפני בין הדין הצבאי בכלא עופר.
"המשפט המדובר בבית שלנו הוא 'סור מרע ועשה טוב'", אומר דביר. "אסור לשכוח את הרע הגדול שיש פה, חייבים להיחלם בו ואנחנו לא נפסיק להילחם בו עד שהם יקבלו את העונש שמגיע להם. אנחנו מרגישים שיש שליחות גדולה גם בהסרת הרוע מהעולם".
