ישנן דרכים רבות לשמר זיכרון, בציבור ובליבו של כל אדם. אחת מהן היא הדלקת נרות זיכרון. האש מסמלת מרחב רוחני, היא עולה מעלה ומותחת קו בלתי נראה בין שמיים לארץ. ואף שאנחנו רואים ומרגישים את האש, היא לא נראית לגמרי פיזית. אי אפשר לאחוז בה, וצורתה משתנה תדיר.
"אנחנו מאמינים שהנשמה ממשיכה להתקיים גם לאחר המוות, ודרך אור הנר אנחנו פוגשים אותה", אומרת אלישה יעקובי, מקימת מיזם "שם ונר" שבו מדליקים נר זיכרון בערב יום השואה עם שמו של יהודי שנספה. "חוץ מזה, בתוך מציאות קשה כזאת כמו השואה, האור הוא סמל חיובי".
כשחושבים על דרכים לזכור בן אדם, ודאי שאזכור השם שלו הגיוני מאוד, כמענה למחיקת הזהות השיטתית. אבל מדוע דווקא הנר הוא כזה סמל לזיכרון?
"בעם היהודי מובן מאליו שנר מסמל זיכרון, מסמל נשמה. אבל זה לא ככה בכל התרבויות והדתות. למוסלמים למשל אין מנהגים שקשורים לנרות. אצלנו לא צריך ללמד אף אחד מה זה, הדלקת נר היא חלק מהדי־אן־איי שלנו. בעצם לקחנו משהו מוכר והוספנו לו מרכיב קטן ששינה אותו לגמרי".
"השאיפה שלי היא שיהיה ברור לכל אחד שבערב יום השואה זה מה שעושים, מדליקים נר אישי לזכר מישהו שנספה. שזה יהיה חלק מהמורשת של העם שלנו"
יעקובי (57) נולדה בברוקלין להורים מסורתיים והתחנכה על ברכי ערכים של ציונות ויהדות. כשסיימה את לימודי התיכון הגיעה לישראל ללמוד באוניברסיטה העברית. אחרי הלימודים היא חזרה לניו־יורק, אבל הגעגוע לארץ הכריע והיא החליטה לעלות. בישראל הכירה את בעלה דני, והם גרים ברמת־השרון עם ששת ילדיהם.
יעקובי מחלקת את זמנה בין העבודה בעסק המשפחתי שהקים אביה לייצור רכיבי אלקטרוניקה ובין תפעול עמותת "שם ונר" וכמובן לגידול ילדיה. "אנשים לא רואים את ההורות כעבודה, ואכן לא מרוויחים בה כסף, אבל המשפחה היא אחד התפקידים החשובים שלי". את העשייה למען הכלל נראה שלמדה בבית הוריה. לפני חמישים שנה, מתוך מניע ציוני, אביה הקים בישראל מפעל בצפון הארץ.
"היום העסק גלובלי, אבל זה היה המפעל הראשון שהוא הקים מחוץ לארה"ב. באותן שנים היה טרנד בניו־יורק, שכדי להיחשב לציוני טוב, היית צריך להשקיע בארץ. אבא שלי אמר שזו טעות, שהסיבה היחידה לפתוח עסק היא כדי להרוויח כסף ואם זו לא הסיבה, העסק לא יצליח ואז גם יאשימו את ישראל בכישלון וכולם רק יפסידו. ובאמת הרבה עסקים נפלו, אבל החברה שלנו מצליחה עד היום".
הצלע השלישית שמרכיבה את חייה של יעקובי, ובה אנחנו עסוקים בשיחה הזו, התווספה כמעט במקרה. לפני 11 שנים התחיל להתבשל אצלה הרעיון להקים את "שם ונר" בעקבות אמירה אגבית של חברה שלה. "היא אמרה לי שראוי שביום השואה כל העם ידליק נר זיכרון. שמעתי את הרעיון שלה אבל לא יכולתי לראות איך נר אחד יכול להחזיק שישה מיליון, זיכרון כל כך רחב. ואז חשבתי שאם תהיה לי תמצית חיים של אדם ספציפי, זה יעזור לי בשני רבדים: כשאדליק את הנר, אתחבר לאדם אחד ודרכו או דרכה אזכור את יתר הנספים, וברובד שני, האדם שנספה לא ידע אם יהיו עוד יהודים אחרי השואה ובטח לא ידע שתקום מדינת ישראל והיהודים שחיים בה ידליקו נר אישי לזכרו, וזה מדהים. זה מחזיר את הכבוד ואת הזהות שהנאצים ניסו לקחת מהם".
איך מהערת אגב של חברה ואוסף מחשבות לקראת יום השואה הוקמה תנועה עצומה שהמונים שותפים לה בארץ ובעולם?
"האמת היא שלא חשבתי שאתעסק בזה כל כך הרבה זמן. חשבתי שזה רעיון שמישהו אחר ישמע ויגיד 'וואו זה נורא מגניב', ואז ייקח את זה על עצמו ולי יהיה פטור. אבל אני רואה שזה לא קורה, אז נמשיך כמה שצריך. השאיפה שלי היא שיהיה ברור לכל אחד שבערב יום השואה זה מה שעושים, מדליקים נר אישי לזכר מישהו שנספה. אני רוצה להגיע למצב שזה ברור כמו דברים אחרים, כמו שמדליקים נרות בחנוכה ולא צריך להזכיר לאף אחד כי כולם יודעים שזה מה שעושים בזמן הזה, כמו שכולם יודעים לקרוא הגדה בפסח. זה חלק מהמורשת של העם שלנו.
"אצלנו במשפחה, לדוגמה, יש איזה תריסר נרות בערב יום השואה, לזכרה של המשפחה של בעלי שנספתה. ואני תמיד מוסיפה מישהו אקראי, היום גם הילדים מוסיפים משלהם, מאמצים מישהו שלא קשור למשפחה באופן ישיר".
החיבורים שנוצרים בעקבות הדלקת הנרות מדהימים. "אנחנו כל הזמן מקבלים סיפורים מרגשים ומיוחדים. הייתה למשל ילדה שחזרה מבית ספר עם נר וההורים ראו שכתוב עליו שמו של הסבא רבא של הילדה, שאבא שלה קרוי על שמו. מבחינה סטטיסטית זה כמעט בלתי אפשרי. אני זוכרת שהאבא יצר איתי קשר מניו־יורק מרוב הלם כדי לשאול כמה שמות יש לנו ולנסות להבין מה הסיכוי שדבר כזה יקרה. היינו אז ממש בתחילת הדרך והמאגר היה לא גדול, היו לנו רק כמה מאות שמות באנגלית".
"השואה לא שייכת למי שקרובים שלו נספו שם, היא קשורה לעם כולו. אני חושבת שחשוב להגיד את זה במיוחד לעדות שהגיעו לארץ מגלויות אחרות ומרגישות מחוץ לזיכרון"
וזה ממש לא היה צירוף המקרים היחיד. "היה לנו סיפור דומה בשנה הראשונה, אז היו לנו רק 60 שמות בעברית ו־12 באנגלית, שכפלנו את השמות האלה הרבה פעמים כך שכמה אלפי אנשים השתתפו והדליקו נר. בכל אופן שלחתי קופסה עם 12 נרות לחברה שגרה בירושלים שהיא ניצולת שואה שניצלה כשהמשפחה ברחה לסין. כשהיא פתחה את הנרות היא כמעט התעלפה: אחד השמות היה של החברותא של אבא שלה באירופה, שהיה מגיע אליהם הביתה כל שבוע. מה הסיכוי?"
ככל שהשיחה עם יעקובי מתארכת, כך נאספים עוד ועוד סיפורים. כל צירוף מקרים כזה הוא כמו מדור לחיפוש קרובים שממשיך לחבר בין חלקים אבודים. "הייתה משפחה שהעבירה לנו סיפור", נזכרת יעקובי. "שנתיים קודם לכן, דודה שלהם גילתה להם שבעצם הם היו חמישה ילדים במשפחה אבל כל השנים הם לא דיברו על הילדה הנוספת מרוב צער על כך שלא הצליחו להציל אותה. היא הייתה ילדה בת ארבע עם תסמונת דאון, והנאצים רצחו אותה מיד כשהם נכנסו להולנד. פתאום הם קיבלו את הנר שלה, של אותה ילדה ששנים המשפחה לא הצליחה להכיל את מותה, והדור הבא למד רק זמן קצר קודם לכן על קיומה.
"ניצול שואה בשם אבי אלבחרי סיפר לנו שהנכד שלו קיבל בבית הספר נר, אבל הוא היה בגיל ההתבגרות ולא בא לו על כל הדבר הזה אז הוא אמר לא תודה. בבית הספר קצת לחצו עליו שישתתף בכל זאת ובסוף הוא השתכנע. הוא קרא את הכתוב על הנר וראה שזהו שם הנעורים של אמא שלו. הוא התקשר אליה לשאול אם הם קשורים לאותה אישה, ואז התברר שזו הייתה סבתא של אמא שלו, שקרויה על שמה.
"כל שנה סיפורים מופלאים כאלה חוזרים על עצמם. במשך השנים התבהר לי כמה העם שלנו הוא משפחה אחת גדולה. היו מקרים הזויים שסטטיסטית הם פשוט בלתי אפשריים. מה שאני קיבלתי מהנרות זו ההבנה שאנחנו באמת עם אחד, שכולנו קשורים. אולי זאת גם הבנה שצריכה ללוות אותנו יותר בימים אלה, עם כל מה שקורה בארץ".
אחרי שיעקובי החליטה שהיא רוצה לפתח מסורת זיכרון היא התחילה לגשש אחר שיתופי פעולה. "התחלנו עם 7,000 נרות. אנחנו גרים ברמת־השרון אז פנינו למחלקת החינוך בעיר ולבית ספר אחד בניו־יורק, שם הדליקו 500 נרות. והכפלנו את 60 השמות שהיו לנו, אז קיוויתי שמישהו אחר ימשיך את זה בשנים הבאות אבל התגובות היו מדהימות, אנשים ממש עודדו ותמכו, וכך המשכנו".
אז כל השנה אתם אוספים שמות?
"אנחנו עובדים כל השנה בשביל היום הזה. את השמות אוספים בעיקר דרך האתר של הארגון. משתמשים נכנסים ומעלים את קרובי המשפחה שלהם, ויש לנו גם מתנדבים שמוסיפים שמות. השנה יש לנו מהלך של שינוי גדול: התחלנו בשיתוף פעולה עם יד ושם. החלום הוא שיהיו 4.8 מיליון שמות על הנרות. אבל זה לא רק לאסוף שמות, זה לדאוג ללוגיסטיקה, שהנר יגיע ליעד. השנה למשל אלף בתי ספר קנו נרות, זה שליש מבתי הספר היהודיים בארץ, כולל חרדים. זה הרבה מאוד. אנחנו מספקים את התוויות עם השמות למפעל נרות בשדרות והם מוכרים את הנרות עם התווית".
כמו כל עמותה, בתחילת הדרך היו מחסומים רבים שהיא נדרשה לעבור. "היו לא מעט קשיים, אפילו לגייס את בתי הספר לא היה קל. אבל שמעתי ששאלו מישהו מה יותר חשוב, כישרון או התמדה, והוא ענה התמדה. אז בזכות ההתמדה אנחנו ממשיכים למרות האתגרים בדרך. בקורונה לדוגמה, כשהודיעו על סגר הנרות כבר היו בבתי הספר אבל ביום השואה כל המוסדות היו נעולים והילדים לא יכלו לקבל אותם. גם לא יכולנו לייצר נרות חדשים כי זה לא הייתה עבודה חיונית ולא אפשרו לעובדים במפעל להגיע ולהדביק את התוויות. ובכל זאת השנה ההיא הייתה מדהימה. הילדים כבר ידעו מה הם צריכים לעשות, הם לקחו נר זיכרון סטנדרטי וכתבו עבור מי הם מדליקים את הנר, חלק נכנסו לאתר והדפיסו את התוויות בעצמם וחלק פשוט ציירו תמונה או כתבו מכתב למישהו שנספה. המון אנשים שלחו לנו תמונות. זה היה מאוד מרגש כי זה סימל באופן עמוק את ההצלחה של הטמעת המנהג שאנחנו מנסים להעניק לעם. זה לא פרויקט – תקראו לזה מנהג או מסורת רק לא פרויקט – כי פרויקט הוא משימה חד־פעמית, נקודתי. החזון שלי הוא שהנינים שלך ושלי גם ידליקו, אני באמת רואה את זה מתרחש גם בדורות הבאים, אחרת לא הייתי מתעסקת בזה".
כבר שנים ארוכות מתנהל דיון על האופן הנכון של זיכרון השואה. ככל שיותר ניצולי שואה הולכים לעולמם בשיבה טובה, הדיון הופך דחוף יותר. הוצעו דרכים רבות להתמודדות עם ההנצחה. עם ישראל בחר לאורך ההיסטוריה להנציח אירועים משמעותיים בדרכים שונות: צום, דיני אבלות או תפילות – כל אירוע לפי עניינו – אבל הדרך לשמר את זיכרון השואה עוד לא התגבשה לגמרי ויעקובי דווקא רואה ברכה במגוון הקיים. "אין תשובה אחת חד־משמעית לשאלה כיצד זוכרים. אין מונופול לאף אחד, הכול טוב וחשוב. אני חושבת שראוי כעם שיהיה לנו מנהג ביתי, משפחתי, כי לא כולם יוצאים לטקס או ילכו לשמוע ניצול שואה מדבר. צריך שיהיה בכל בית מנהג ליום השואה. זה קרע כל כך קשה בהיסטוריה הלא כל כך רחוקה שלנו, שהוא עדיין נוכח מאוד. אבל אני מפחדת שאם לא יהיה מנהג ברור, הזיכרון ילך לאיבוד".
עם השנים יעקובי רואה שצעירים כבר מזהים בהדלקת הנר עם כניסת יום השואה מסורת של ממש, כך הם ראו שנוהגים בביתם והיום כאנשים בוגרים הם יודעים שהדלקת נר לזכר ניצול ספציפי זו הדרך לפתוח את היום הזה. "מגיעים אלינו מפקדים שמבקשים לקנות נרות מכספם, כמובן אנחנו נותנים להם הנחה גדולה. אני שואלת אותם למה הם רוצים לקנות והתשובה היא שאין שאלה, שזה מה שעושים כל שנה. כחלק מתפקידם הם רואים חובה לספק לחיילים שלהם את הנרות. בשבילי זאת הצלחה מרגשת ממש".
בתה של יעקובי התגייסה לצבא לפני ארבע שנים וסיפרה בבית בהתלהבות שבטירונות הייתה רק חיילת אחת שלא הכירה את המנהג. "זה דור שמכיר".
משפחתה של יעקובי עברה מגרמניה לארה"ב כמה שנים לפני השואה מסיבות כלכליות. היא רואה בעובדה שהקשר שלה לשואה אינו ישיר יתרון משמעותי. "סבא וסבתא שלי עזבו את ברלין וניצלו בזכות המצב הכלכלי הקשה שלהם ובלי שום קשר לאנטישמיות. במשפחה המורחבת נספו הרבה אנשים, אבל אנחנו לא יודעים עליהם כלום. ובכל זאת, מגיע להם שנזכור אותם. השואה לא שייכת למי שקרובים שלו נספו שם, היא קשורה לעם כולו. אני חושבת שחשוב להגיד את זה במיוחד לעדות שהגיעו לארץ מגלויות אחרות ומרגישות מחוץ לזיכרון הזה. אבל הוא שלהם לא פחות משל האשכנזים.
"אני גדלתי בארה"ב בתקופה שבה לא הרגשתי שום אנטישמיות. להפך: היהודים היו במקום טוב ומכובד. לפני חודש הייתי בניו־יורק וחברה אמרה לי שצריך להיזהר כי השבת יש את יום השנאה, לכן גם יש שומרים בכל בית כנסת. הדברים השתנו ובאמת שבכל מקום בעולם היהודים ראויים עד שפתאום הם לא. בכל מקום חוץ מאשר במדינת ישראל, שהיא הבית. בכל מדינה אחרת אנחנו אורחים".
אמרת שבתחילת הדרך קיווית שמישהו שיירש אותך בהנחלת המנהג הזה. איך את מרגישה עכשיו?
"לפעמים חוסר הידיעה לאן מובילה הדרך זה דווקא יתרון. אם הייתי יודעת מראש שזה יימשך כל כך הרבה שנים ויגדל כל כך, אני חושבת שלא הייתי מעזה. אז נראה לי שדווקא טוב שלא חשבתי שזה יהיה היעוד שלי, אלא שעם הזמן הבנתי שזה היעוד. והאמת היא שאחרי שהבת שלי חזרה מהמסע לפולין היא אמרה לי שהיא הבינה שם למה הזיכרון כל כך חשוב, למה יש משמעות גדולה לנרות, ומבחינתה היא תדאג להמשיך את זה גם אחריי".
