בכל ההספדים והידיעות שבישרו על מותו של יהונתן גפן כיכבה באופן טבעי המילה "משורר". נכון, גפן היה גם מחזאי, עיתונאי, סופר, פובליציסט, ויש כאלו שיגידו אפילו הראפר העברי הראשון, מפקפקים? לכו להאזין שוב לשיר "היורה" (1976). אבל כמו שגפן העיד על עצמו, הוא בעיקר "יושב וכותב שירים".
אחת מיצירותיו המוערכות של גפן, היא ספר שירי הילדים המפורסם ביותר בישראל, "הכבש השישה עשר". בשנת 1978 העורך הראשי של הוצאת "דביר" יצר קשר עם גפן וביקש ממנו לכתוב ספר לילדים. גפן נעתר לבקשה, טס לפריז ובתוך שבוע סיים את הספר, שלמרבה הצער לא נחל הצלחה במכירות. מספר חודשים לאחר מכן השחקן והמוזיקאי דודו אלהרר החליט להפוך את הספר לתקליט בהשתתפות מיטב המוזיקאים, בהם יהודית רביץ, דויד ברוזה, יוני רכטר, יצחק קלפטר ועוד. עם צאתו של האלבום הוא זכה להצלחה מסחררת שכללה סיבובי הופעות, עיבודים תיאטרליים ואף טלוויזיוניים, עד שבשנת 2015 הוכרז לאחד מעשרת האלבומים האהובים בישראל בכל הזמנים.
מה יש בכבש השישה עשר שסוחף אחריו דורות של ילדים ומבוגרים כאחד ונשאר רלוונטי למרות שינויי הזמן? אפשר לשער שהמפתח לשאלה טמון במכנה המשותף המשמעותי בשני הרבדים באלבום – המילים וההפקה המוזיקלית – ששניהם מורכבים, מתוחכמים ולא מבקשים להתנחמד לילדים. כשבוחנים את הטקסט אפשר למצוא בקלות בכל שיר נקודה של מורכבות, כנות וכאב. "עברנו על יד איש עם חורים בגרביים היו לו פנים עצובות", "אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן", וכמובן "לא כל כך נעים לראות גן סגור". בשיריו של גפן אפשר למצוא גם נושאים שייתכן שהורים רבים נמנעים מלדון בהם עם ילדיהם כמו ב"היי, אני כבר לא תינוק!" שמביע התמרדות, "מי שמביט בי מאחור" שכל עניינו הוא בריחה מהשגחת מבוגרים, ו"ריבים קטנים" המספר על מערכת היחסים המסוכסכת עם הבן של השכן. גם הלחנים לא מנסים להיות קליטים. אפשר להבחין בקטעי מעבר מורכבים, קולות שניים ואלתורי סולו ארוכים. היצירה באלבום מכבדת את המען שלה – הילד, רואה בו שווה ערך ומדברת איתו בגובה העיניים. זה לא מובן מאליו היום, ובטח לא אז.
באותן שנים רוב היצירה הייתה מגויסת לטובת הממסד, והמוזיקה הפופולרית הייתה פרי יצירתן של הלהקות הצבאיות או יוצאיהן, האלבום הזה חרג מהנוף. הטקסטים מציפים נושאים כעוני ובדידות, ומהפרט ניתן ללמוד על הכלל.
אחת מהמעלות הגדולות של גפן הייתה היכולת לתרגם את ההתרחשות המוזיקלית ששלטה בעולם באותה תקופה ולבטא אותה בצורה מקומית אותנטית. גפן גייר לא רק את השירים עצמם, כדוגמת גרסאות הכיסוי לשיריו של בוב דילן, אלא גם את הלך הרוח שאפיין את הרוק והפולק ששלטו אז במוזיקה בעולם וביקשו לא רק לבדר אלא גם להתנגד ולמתוח ביקורת. גפן הצליח לאחוז בשני קצות החבל. הוא כתב את "הנסיך הקטן מפלוגה ב'", שכנראה נוגן השבוע בכל במה בטקסי יום הזיכרון בארץ ומסמל קו ממלכתי, ובאותה נשימה כתב גם יצירות סאטיריות נוקבות כמו המופע "הווי ובידור" שמתח ביקורת חריפה על מלחמת לבנון הראשונה. יצירה טובה לא חייבת להיות או מגויסת או מבקרת וודאי שלא רק מבדרת. יצירה טובה היא כנה ואותנטית, ולכן פעמים היא תומכת, פעמים מתנגדת, ולפעמים היא פשוט מהנה. העיקר שתמיד היא תהיה אמיתית, לא מרצה ולא מתרצה, ודאי לא מתנחמדת, בדיוק כמו הכבש השישה עשר. בדיוק כמו יהונתן גפן.
