קשה להפריז בחשיבותו של "בת הים הקטנה" המקורי. זה הסרט שהחל את רנסנס האנימציה של דיסני ב־1989, אחרי הרבה שנים קשות, והוא גם זה שהתווה לכל הבאים אחריו את מבנה "מחזמר ברודוויי", שבו העלילה מקודמת דרך סדרה של נאמברים מוזיקליים מרכזיים. כעת, הגיע גם תורו לקבל את אדפטציית ה"לייב־אקשן" הבלתי נמנעת, ואנחנו, חובבים נלהבים של המקור המושלם, שוב תוהים – האם יש בכך טעם?
עד כה, שני העיבודים המודרניים המצטיינים ביותר של דיסני היו "ספר הג'ונגל" ו"אלאדין". סוד הצלחתם טמון בעיקר במינון נכון של ריאליזם הכרחי, ובמציאת דרכים נבונות להרחיב את הסיפור בלי לפרוץ את מסגרת העלילה המקורית וכך לספק לצופים את האיזון המנצח בין נוסטלגיה לרעננות. בת הים הקטנה החדש לעומת זאת, בחר לשחות קרוב מאוד לחוף: התסריט לא לוקח שום סיכון עלילתי ורק הטאץ' הריאליסטי מספק לעיתים הזרה ראויה.
מעבר לכך, כמו בכל סרטי העידן הנוכחי, קיימת גם התאמת החומרים לתקופתנו. לשמחתנו, רוב הזמן היא עובדת לא רע. היו מי שמחו כשדיסני פרסמו את בחירתם בשחקנית שחורה לתפקיד אריאל. אלא שגם אם זהו עוד ניסיון של דיסני להתחנף לתרבות ה"ווק", הפעם יש לכך בכל זאת הצדקה הגיונית. העלילה (גם של המקור המונפש) מתרחשת באיים הקריביים, אז מדוע שאריאל לא תיראה כבת המקום? מי שהפכה בסופו של דבר את הבחירה השנויה במחלוקת למוצלחת היא האלי ביילי האלמונית שלוהקה לתפקיד, והיא הדבר הטוב ביותר בסרט. ביילי חיננית, משכנעת וכובשת לגמרי. וכשהיא פותחת מבערים בשירתה – וואו.
ומן העבר השני, כפי שבאלאדין החדש עיבו את תפקידה של יסמין כדי לאזן את המשוואה המגדרית, הפעם הנסיך אריק הוא זה שמקבל חיזוק לדמותו, והתוצאה אכן מוסיפה משהו למקור הפלקטי. עוד בגזרת הדמויות – מליסה מקארת'י מתגלה כבחירה מדויקת לאורסולה, אך נותרת במרחב התנועה הבטוח של גרסתה המצוירת. לעומתה, סבסטיאן מקבל טיפול ריאליסטי מדי, שגוזל ממנו לא מעט מקסמו האהוב. לין מנואל מירנדה כתב את המילים לארבעת השירים החדשים. הם ממוקמים בצורה הגיונית, משרתים את הדמויות והעלילה, ובמקרה של אריאל אף יוצרים עניין. חבל אם כן שאף אחד מהם אינו מסוגל להשתוות לתנופה המרגשת של שירי המקור.
החוליה החלשה ביותר היא הבימוי של רוב מרשל ("שיקגו"), שלא מצליח למצות את הפוטנציאל הוויזואלי הכביר שגלום בחומרים. חסרים לו אנרגיה וברק והוא נסמך הרבה יותר מדי על חומרי המקור – כולל סצנות שמועתקות ממש אחת לאחת. הוא גם לא מאזן כראוי בין הצד הריאליסטי ליסודות הפנטסטיים בעלילה, וזה בולט במיוחד בעימות האחרון האקסטרווגנטי, שנראה לפתע תלוש משאר חלקי הסרט.
עם במאי בעל חזון ותסריט יצירתי יותר, בת הים הקטנה החדש היה יכול באמת להצדיק את קיומו. מזל שבחישוב הסופי היתרונות עולים בכל זאת על החסרונות. כנראה אי אפשר לקלקל חומר גלם מענג כל כך.
בת הים הקטנה, ארה"ב 2023, בימוי: רוב מרשל. 135 דק'
