השוק הסיטונאי בגבעת שאול בירושלים שוקק פעילות בשמונה בבוקר. שורות ארוכות של מחסנים מתכתיים נמתחות אל האופק ויוצרות שדרות רחבות מכוסות בציליות מרופטות. השער הראשי נפתח ונסגר תכופות, מכניס ומוציא משאיות, טנדרים ומכוניות יוקרה. בשדרות עצמן כלי התחבורה העיקרי הוא המלגזה: ציים קטנים של כלי הרכב האימתניים נוסעים הלוך ושוב, מובילים פלטות כבדות עמוסות בארגזים. המקום כבר בשעת השיא שלו, או אולי קצת אחריה. הוא מתעורר בשלוש לפנות בוקר, ועד הצהריים הוא מתרוקן מאדם. מבט חטוף אל הרצפה המלוכלכת (או אל סוליות הנעליים) יעיד על הסחורה שמשונעת פה בכל רגע: עשרות טונות של פירות וירקות שנשלחים ליעדים בכל העיר.
בין המבנים המאולתרים והמחסנים הגוציים, המטה של "מצילות המזון" בולט לעין. זהו בניין בן כמה קומות, שחזיתו מעוטרת בציורי קיר מפונפנים של צמחי מאכל. כמו המבנה, גם יושביו חורגים בנוף. צעירות וצעירים שהיו נראים בבית בשוק המפורסם של ירושלים, מגיעים בזה אחר זה מתחנת האוטובוס הקרובה או קושרים אופניים לגדר הקרובה. גם נוכחותן של נשים נראית נדירה: בשאר השוק הדומיננטיות הגברית מוחלטת.
הכניסה לבניין לא מאכזבת: החללים מעוצבים עד הפיפס האחרון. רהיטי עץ נאים מוצבים על גבי רצפת פרקט. טפטים עם סמל הארגון – המילים "מצילות המזון" בעברית ובערבית – מתוחים על הקירות, ושלטים בעלי מספרים מתחלפים מתפארים בכמות המזון שהקבוצה הצילה עד היום. מכונת קפה רוחשת בחלל העבודה המרכזי, וג'אז אלטרנטיבי בוקע מהרמקולים. קיר אחד של החלל מכוסה בעשרות תמונות קטנות של אנשים מכל הקשת הדמוגרפית, שניכר שהצטלמו במיוחד לכבוד המיזם. ובכל מקום – סלסלות, ארגזים וצנצנות נותנים כבוד לסיבה שהתכנסנו לשמה: הצלה של יבול מכל הסוגים.
דניאלה זלצר: "בהתחלה, כשמישהו שמע שאנחנו רוצים לשלוח אוכל לבדואים, הוא אמר, 'רגע אנחנו רוצים לתת למשפחות חרדיות'. הסברנו שאנחנו נותנים לכולם. בטן זה בטן ואפשר לתת אוכל לכולם. יש מספיק לתת למי שנרצה"
דניאלה זלצר (31) קמה להגיד שלום, מציעה לי כוס אספרסו ומיד מציגה בפניי גם את איתי פלד (31). מכיוון שבמצילות המזון שמים דגש גדול על סגנון קהילתי, אי אפשר ממש לקרוא להם "מנהלים", אבל היררכיות מתפתחות גם בקומונות ההיפיות ביותר, וניכר שלצמד הזה יש כאן השפעה כבירה. הם מציגים את עצמם, ואז פותחים במענה לשאלה הראשונה היחידה שיכולה לעלות בשיחה במקום כזה: מי אתם ואיך לעזאזל הגעתם לכאן?
הם סטודנטים לשעבר, שכבר בלימודיהם באוניברסיטה עסקו בשימור מזון. זלצר נולדה בארץ אך גדלה בקנדה, ופגשה שם את "בזבוז המזון והפוטנציאל הקהילתי שטמון ביכולת לחבר דרך אוכל". אחרי שהשלימה תואר ראשון וניהלה כמה מטבחים קהילתיים, היא חזרה לארץ כדי לקדם כאן את התחום. בעיניה הוא היה אז בוסרי ובקושי קיים. פלד לעומתה גדל בישראל, והכיר מהבית את אתוס שימור המזון. כחלק מלימודי הפיזיקה ומדעי הסביבה באוניברסיטה העברית הוא נתקל במציאות השחתת המזון הסיטונאית בישראל – ובעולם המערבי בכלל – והחליט לעשות מעשה.
"ב־2019 התגבשו כמה חברים שרצו לעשות ארוחה מהעודפים של שוק מחנה יהודה", מספרת זלצר. "בסוף כל יום בשוק מגיעה השעה שהמוכרים מתחילים למכור פירות וירקות בחצי מחיר, ואת מה שנשאר הם זורקים. אז רצינו לקחת את העודפים האלה ולראות מה אפשר לעשות עם השפע שכבר קיים סביבנו. פנינו למזנון בבניין כלל, שהיה נסגר בצהריים, ושאלנו אם אפשר להשתמש במטבח שלהם אחר הצהריים כדי לארגן ארוחה קהילתית. אהרון, הבעלים, הסכים. אז באנו לשוק, מילאנו חמש־שש עגלות סופר – הר ענק של אוכל – ופנינו גם לכמה מאפיות, כמה סופרים, באנו עם כל טוּב והתחלנו לבשל בקבוצה של 15־20 איש. בישלנו אולי חצי יום, ואז יצאנו החוצה לרחוב והזמנו אנשים לבוא לאכול איתנו".
ההזמנה אולי נשמעה משונה, אבל אנשים נענו. "היינו חמישים־שישים איש", מספרת זלצר בהתרגשות. "עשינו סעודה ענקית עם המון מנות, כל מה שאפשר לייצר בתוך כמה שעות. היה נפלא ועל בסיס 'שלמו כפי רצונכם', אז אמרנו שצריכים לעשות את הדבר הנפלא הזה עוד. בכל פעם זה גדל, ומחמישים אנשים כבר הגענו בחודשים הבאים ל־300, 350, אבל עוד לא הצלחנו לפצח איך לצרף אנשים מאוכלוסיות אחרות". "ניסינו", מוסיף פלד. "לפני כל אירוע היינו מסתובבים ברחוב, מחלקים עלונים, מזמינים אנשים להצטרף, אבל בשלב ההוא נשארנו בעיקר סטודנטים וצעירים, בלי להתקדם משם.
"אחד הדברים שהכי תפס אותי בארוחה הראשונה היה שבאמצע האוכל אחת החברות נעמדה על כיסא ואמרה לכולם 'מעבר לכובע, שנשמח שתשימו בו כמה שקלים, אנחנו צריכים שתשלמו בכך שאתם מקשיבים, שתחשבו דקה מהיכן האוכל הזה הגיע'. ואז היא התחילה לספר לנו איך כל האוכל הזה היה אמור להיזרק, והנה תראו כמה פוטנציאל יש בו, כמה דברים יפים עשינו. מבחינתי היה שם רגע של חיבור – מישהי שנעמדת על כיסא ואומרת חבר'ה, הצלתם היום אוכל".
המסר חלחל והפעילות התרחבה. אף שהם עדיין היו קבוצה לא מוגדרת ולא רשמית, הם כבר התחילו לקבל בקשות להרצאה על הצלת אוכל ברמה הביתית והקהילתית. זלצר מכנה זאת "שינוי תרבותי" סביב מזון. הפעילות של הסטודנטים משכה עוד מתעניינים, שהובילו עוד פעילות, וכך המעגל גדל: הם מספרים שבחודשים הבאים עוד מאות אנשים הצטרפו לליקוט מזון בשוק ובנקודות אחרות בעיר. בדרכים שונות, החזון הופץ הלאה.
סער כהן: "שליש מהמזון שאנחנו מגדלים או מייבאים מגיע לאשפה. הרבה פעמים דנים ביוקר המחיה, מתלוננים שהכול יקר, ואז מגלים שבעצם שליש מהמזון הוא לגמרי בחינם. פסולת? אם נתייחס לזה כמשאב יהיה פה זול הרבה יותר"
אך מה בדיוק היה החזון? השאלה הזו העסיקה אותם, ונראה שהיה קשה להגיע להסכמה. "ניסינו להבין מה אנחנו רוצים להיות", מספרת זלצר. "אנחנו רוצים לפתוח מסעדה? אנחנו רוצים להיות עמותה? אנחנו רוצים להיות עסק? אנחנו מתנדבים או שאנחנו רוצים לעבוד בזה? מעבר לאירועים הקבועים היינו נפגשים פעמיים בשבוע כדי לתכנן את החזון, ולהבין מה זה הדבר הזה בדיוק". גם בלי לדעת מי ומה הם, המארגנים התקדמו: הם המשיכו עם האירועים, נכנסו לבתי ספר ואוניברסיטאות, קידמו את הצד הקהילתי. ואז, כמו בכל כך הרבה סיפורים מהשנים האחרונות, הגיע האירוע ששינה הכול, לרע ואולי גם, איכשהו, לטוב: מגפת הקורונה.
"הגל הראשון הגיע ואנחנו לא מצאנו את עצמנו", מספרת זלצר. "היינו צריכים אישורים אפילו כדי לצאת מהבית, ולא התקדמנו בזום. זה לא היה זה, בלי האנשים והשמחה והתשוקה והריקודים באירועים. במקביל, התחלנו גם לראות שיש המון אוכלוסיות בירושלים שנמצאות במצוקה, ונושא הביטחון התזונתי התחיל להיכנס לשיח. מי שהיה עוד לפני הקורונה במצב כלכלי מעורער פתאום היה במצב גרוע עוד יותר. קודם לכן ידענו שבשוק הסיטונאי יש כמויות של אוכל שאפשר להציל, אבל עוד לא הבנו את הפוטנציאל. ואז החלטנו להעביר את העודפים משם לקהילות שנמצאות במצוקה".
היה הרבה היגיון ברעיון הזה, אבל גם טירוף: בשוק הסיטונאי עוברות בכל יום כמויות דמיוניות של גידולים טריים, אך הוא גם מערכת סגורה, עם אוכלוסייה מסוימת מאוד והרגלים נוקשים שלא קל לפצח. אבל האנשים שיהפכו בהמשך למצילות המזון לא חששו יותר מדי.
זלצר: "הגענו לשוק הסיטונאי וממש עברנו בסטיונר־בסטיונר, בעל חנות־בעל חנות, מלגזה־מלגזה, ואמרנו היי, אנחנו רוצים לקחת את העודפים שלכם בסוף היום ולהעביר אותם הלאה – מתי לבוא? לאט־לאט התחלנו לייצר מערך, הבנו מתי צריך להגיע ולאן, ובכל פעם בעל חנות אחר נתן לנו חסות ליום. בהתחלה הם העדיפו לתרום לנו את הדברים הטובים והיפים, אמרו לנו 'אתם עושים משהו יפה, בא לנו לתת לכם'. אז גם היינו צריכים להסביר מה אנחנו עושים, וזה הוביל לתהליך חינוכי לשני הצדדים: איך אנחנו מבקשים, ומה הם מבינים? איך מסבירים את מה שאנחנו מנסים לעשות? איך זה נשמע מהצד השני?"
אולי זו האנרגיה האידיאולוגית הבלתי־מתפשרת, אולי התחושה הקהילתית שהמגפה הזריקה בציבור באופן כללי, אך במהירות שיא הצליחו המארגנים הצעירים לרתום אל היוזמה שלהם לא רק רבים מאנשי השוק אלא גם מארגנים במגוון קהילות בירושלים. הם לא בהכרח פנו לגורמים רשמיים או ממשלתיים, אלא חיפשו מה שביידיש מכנים "זייגערים" – המארגנים הבלתי־רשמיים שתמצאו בכל קהילה בעולם, אלו שאולי יהיו גבאים בבית כנסת או סתם יכירו מספיק אנשים כדי לדעת איזו משפחה צריכה אוכל, לאיזה איש עסקים יש טנדר פנוי ואיך מגיעים מנקודה א' לנקודה ב'. הזייגערים התבקשו לארגן רכבי משא שיוכלו להוביל מאות קילוגרמים של ירקות ופירות טריים מהשוק הסיטונאי אל הקהילה שלהם. זה עבד כמעט מיד.
"כבר בחודש הראשון הצלחנו לרשת 22 שכונות בירושלים", מספרת זלצר. "משועפאט ובית צפאפא ועד מאה שערים, הר נוף ובית הכרם. קהילות בכל העיר, ממזרח למערב". זלצר מקפידה להדגיש את המגוון האנושי, הדתי והקהילתי של מקבלי המזון, ונראה שמלבד רצונם הטבעי של אנשי עמותות לצאת בסדר עם כולם, יש אולי גם מנגנון הגנה שהתפתח בעקבות אי אלו היתקלויות עם המקומיים בשוק.
"יש כאן בערך 350 עובדים, מאה מהם פלסטינים שמגיעים מדורא, ליד חברון", מספרת זלצר, "חוץ מהם יש גם משגיחי כשרות חרדים, ויש מסורתיים, אוהדי בית"ר. מגוון ענק. בהתחלה, כשמישהו שמע שאנחנו רוצים לשלוח אוכל לבדואים, הוא אמר, 'רגע, אנחנו לא רוצים לתת לבדואים, אנחנו רוצים לתת למשפחות חרדיות'. הסברנו שאנחנו נותנים לכולם. ואז בא מישהו מהצד השני, ראה שאנחנו נותנים לדתיים ואמר 'אבל תביאו גם למזרח העיר'. לקח זמן עד שהצלחנו לייצר כאן מערכת שבעצם מראה שבטן היא בטן ואפשר לתת אוכל לכולם. יש מספיק לתת למי שירצה".
כל זה קרה כבר במרץ 2020, כשהקורונה רק החלה להתניע והסגר הראשון נכנס לפעולה. לא היה להם אז בסיס פעילות, ובכל יום הם השתמשו במחסן אחר שנידבו בעלי אחת הבסטות. ככל שהחודשים עברו והאוכל המשיך לזרום, כך הם הבינו יותר את השוק הסיטונאי, האתגרים וההזדמנויות שהוא מזמן להם.
כמויות המזון הורחבו וכך גם הקהילות שקיבלו אותו, אך עם הזמן הם הגיעו למסקנה שעם כל הטוב שהם עושים, הם אינם מעוניינים להיות ארגון תמחוי. "עד הקורונה לא התעסקנו בכלל בחלוקת מזון", אומרת זלצר. "בקורונה הבנו שיש צורך. אנחנו נמצאים במצוקה, לא יודעים מה יקרה בעתיד, לא יודעים מה יקרה בעוד שבוע, אז בואו נקים מערך זמני שיוכל לתמוך במי שזקוק לאוכל. אבל הרגשנו שהפכנו לארגון שמחלק מזון. זו עשייה שונה מאוד ממה שרצינו. שחזרנו את המערכת: אנשים מקבלים אוכל עם הסטיגמה והבושה שבאה איתו".
היא מספרת שהשינוי הגדול הגיע באוקטובר 2021: "המודל שהתחלנו לפתח מאז הוא להקים בשכונות בסטות שמפעילים התושבים. הם באים לפה, לוקחים את התוצרת ופותחים שולחנות. זה פתוח לכולם ולפי מודל שלם כפי רצונך, ואז סביב השוק הזה נוצרות כל מיני פעילויות נוספות של תושבים". שם הארגון אגב, שהתפתח בתקופה הזו, היה בהתחלה "מצילי המזון", אך כאשר הפעילים הבינו שלמעשה, הם ברובם פעילות, הוחלט לשנות למצילות המזון.
השניים מתרגשים לספר על מגוון פעילויות בישול, שימור ואמנות שהתפתחו בעזרת הפירות והירקות, ונעצרים לרגע כשאני שואל אם למעשה הם ויתרו על הצד של הסיוע למי שזקוקים להם יותר מכול. אם להשתמש במינוחים המכובסים־מעט של המקום: מי שמצויים במצוקה תזונתית. זלצר אומרת שהם לא בודקים, "אבל כן מנסים למקם את השווקים במקומות שאנחנו יודעים שיש בהם צורך במזון, ופונים לעובדות סוציאליות קהילתיות, לארגוני צדקה ולרשתות של פעילים כדי להפיץ את השווקים".
כיום אופי הפעילות, שמתמקדת בקהילה ובחינוך, מזכיר הרבה יותר את תחילת הדרך. מצילות המזון נכנסו לשותפות עם העמותה הירושלמית מוסללה, שסיפקה להן גב מוסדי, ובהמשך גם קיבלו הצעה שלא יוכלו לסרב לה: לקחת לעצמן את המבנה הנטוש שבכניסה לשוק. השדרוג במעמד אפשר לא רק את קיום הבסטות אלא פעילות נוספת, כמו סדנאות חינוכיות ומיזם חדש יחסית: מטבח אירועים המכונה "השליש" (על שם נתח המזון שנזרק בכל יום), שמגיש מזון טרי המבוסס על הפירות והירקות שמצילים בכל יום בשוק הסיטונאי.
איתי פלד: "יום אחד ליד הפחים בשוק נתקלתי בשק ענק, גבוה ממני, מלא בגזר – ולידו עוד שלושה. החלטנו שהסדנה הבאה תהיה כולה גזר – מהקוקטיילים ועד הקינוח"
פלד מספר על רגע ההארה: "יום אחד הסתובבתי בשוק וחיפשתי ארגזי ירקות, ופתאום ליד הפחים אני נתקל בשק ענק, גבוה ממני, מהסוג שמרימים עם מנוף, מלא גזר. ולידו עוד שלושה כאלה. החלטנו שהסדנה הבאה תהיה כולה על גזר – מהקוקטיילים ומנות הפתיחה דרך המנות העיקריות ועד הקינוח ועוד איזה משקה. ואנשים ישבו ואכלו ולא האמינו שעמדו לזרוק את האוכל הזה לפח.
"בהמשך גם מצאנו את המשווק, והוא אמר שזרקו את השקים האלה לצד עוד ארבעים טונות של גזר בגלל כשל לוגיסטי במחסנים: החזיקו אותם במקררים שכוונו לשש מעלות במקום לשלוש". הרעיון התפתח משם. מצילות המזון מקיים היום אירועים של מאות משתתפים במקומות שונים בירושלים וגם בבניין עצמו, כאשר המזמינים לא יודעים בדיוק מה יספקו להם – כי זה תלוי במה שהבסטות והמחסנים יזרקו. היום למשל יגיעו לכאן נערות בת מצווה לסדנה מיוחדת – אך מה בדיוק הן יעשו, זו שאלה שאת התשובה שלה הן יקבלו רק אחרי שנגיע למחסנים.
בשלב מסוים פלד נקרא החוצה "בדחיפות" (בכל זאת, נערות הבת מצווה מגיעות), מתנצל ומבטיח שיחזור בהמשך, ובמהרה אני יורד עם שריה הצלם בחזרה אל הכניסה, שם ממתין לנו פעיל חברתי מסוג אחר מאוד: שאול. במלעיל, כמובן.
כמו הדמות התנ"כית שנתנה השראה לשמו, שאול מוראי (46) הוא איש משכמו ומעלה – פיזית ואישיותיות. הוא מתנשא מעל העובדים האחרים בווסט כתום של הארגון, משקפי שמש מראות, ראש מגולח ועגיל. כפי שאפשר לצפות הוא לא לוחץ ידיים אלא מועך אותן, וברגע שהוא מקבל אור ירוק ומחלק לנו אפודים הוא רץ להתחיל את החלק השני של היום: הסיור בשוק.
הבניין של מצילות המזון ממוקם כאמור בכניסה לשוק, והפחים ממוקמים בקצה האחר; כך אנחנו זוכים לסיור לאורכו ולרוחבו של השוק הסיטונאי כולו. בכל מקום אנו נתקלים בערמות עצומות של ארגזים, שמתנשאות לעיתים עד לרשתות הצל המתוחות ממעל. כשאנחנו נתקלים בערמה נמוכה יחסית של ארגזי בצל סגול, מוראי מחייך ושואל כמה אנחנו מעריכים שיש כאן. ואז הוא משיב בעצמו: כמה מאות קילוגרמים. אנחנו לוקחים את המספר הזה, מכפילים אותו במגדלים האינסופיים של פירות וירקות, ומסתחררים קלות.
הוא מוביל אותנו בין ארגזים, מצביע על פריימים טובים לצילום וזורק בדרך אגב שהוא היה חלק מצוות ההקמה של ערוץ 13. לאורך הדרך הוא מסתחבק כמעט עם כל אחד. אל נהגי המלגזות הוא פונה בערבית שוטפת. בעלי הבסטות מחייכים אליו, כמה מהם מכנים אותו "הרב שאול". הוא מסביר שהשוק הסיטונאי הוא ישות חברתית קטנה: יש כאן עסק קטן שמתקן פלטות עץ שבורות ומוכר אותן בחזרה לעסקים. הוא מצביע מעל המחסנים, אל שורות של אוהלים שמחוץ לחלקם תלויה כביסה לייבוש: אלה המגורים של פועלים פלסטינים, שמעדיפים להישאר פה עד סוף השבוע במקום לעבור בידוק במחסומים בכל בוקר.
מוראי נולד באנגליה, גדל במשפחה עיראקית בירושלים, ואת הערבית שלו רכש מתוכניות טלוויזיה מצריות. העבר שלו צבעוני כמו השפה שלו. וכמו רבים במצילות המזון, הוא הגיע לכאן כמעט במקרה. "שעמם לי בבית בקורונה", הוא מספר, "ואז שמעתי שמחפשים אנשים שמוכנים לשנע אוכל אל אנשים שאין להם". הוא הוקסם מהארגון ומהאידיאולוגיה שמניעה אותו. בהמשך ראה שמחפשים מישהו במשרה רשמית, התראיין והתקבל. "החבר'ה כאן, הם האידיאולוגיים הרציניים. אני קצת יותר מבוגר, קצת יותר ציני. הייתי טבעוני שנה אבל זהו, תודה רבה, אני צריך שניצל מדי פעם. אני טבעוני רפורמי".
בקצה הרחוק של השוק אנחנו רואים את מתנדבי הארגון: קבוצה אקלקטית של גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, שמתרוצצים בקדחתנות מחוץ לשני מחסנים קטנים לא הרחק מפחי האשפה האימתניים. פעילות המיון בעיצומה. המתנדבים רוכנים מעל מכליות של פירות וירקות וממיינים אותם לפי סוג: מה אפשר לחלק, מה לוקחים ישר למטבח ומה כבר אי אפשר להציל. יש משהו אירוני בכך שגם בארגזי הרג'קטים אפשר למצוא מזון במצב סביר יחסית. האם צריך מצילות מזון למצילות המזון? זלצר מסבירה שהם כבר במהלך הקמת קומפוסטר תעשייתי כאן, שיוודא ששום דבר לא יבוזבז.
יוסי הוא מתנדב מבוגר עם שפם לבן וחולצת "איי לאב בג"ץ" מרופטת. הוא סוחב ארגזי ירקות כבדים ממקום למקום ומסיט אותנו מדרכו בחוסר סבלנות אופייני לאדם שעובד בזמן שאחרים עומדים ומפטפטים. "הגעתי לכאן עם רעייתי", הוא מספר כשהוא מסכים להתפנות לרגע. "מאחר שאני חושב שלא רק צריך לקבל אלא גם לתת, ופה זה נתינה, החלטנו להגיע. זה גם מתיישב עם התפיסה הכללית שלי שמתנגדת לבזבוז".
אחריו אני פוגש את שני, שממיינת ירקות ומפטפטת עם מתנדב אחר. היא מזמן עלתה לישראל מניו־יורק (כפי שמעיד המבטא שלה), עובדת בריפוי בעיסוק, ומקדישה כמה שעות בשבוע להתנדבות על חשבון העבודה. כשהיא שומעת "מקור ראשון" היא מבטיחה לא להתווכח, אבל אז צוחקת ומצביעה על מתנדבים ימנים ודתיים שמשתלבים ללא בעיה בארגון. "כולם כאן אנשים ממש מגניבים", היא קובעת. "זה כיף, אבל גם עצוב מאוד לראות מה זורקים פה. הכי עצוב לראות משפחות שבאות לבד ולוקחות דברים מהאשפה". השיחה רק התחילה, אבל הירקות עומדים כאן בחום והיא צריכה למיין אותם, אז היא חוזרת לעבודה.
סער כהן, בחור צעיר ומשופם שרוכן מעל ארגז עצום של בטטות, מספר שהוקסם מהמקום ונשאר. רגע לפני שאנחנו ניגשים אליו הוא שולף בטטה שנראית כמו יונה מפוסלת. היא נשמרת בצד בהתלהבות, לא ברור לאיזו מטרה. "שמעתי בעבודה על מצילות המזון של ירושלים, אז אמרתי יאללה. הגעתי לכאן והתחלתי להתנדב. שליש מהמזון שאנחנו מגדלים או מייבאים מגיע לאשפה – זה נראה לי הזוי. הרבה פעמים דנים ביוקר המחיה, מתלוננים שהכול כאן יקר, ובעצם שליש מהמזון הוא לגמרי בחינם? פסולת? מה פסולת? אם נתייחס לזה כאל משאב, יהיה פה הרבה יותר זול".
בחזרה בבניין, סדנת בת המצווה בשיאה. עשרות נערות ממיינות ירקות עלים ואז ניגשות לחלל המרכזי, שם פלד – לבוש סינר שנתפר מג'ינסים ישנים (כמו שאר הסינרים) – מסביר ומדגים להן על הדרכים השונות להשתמש במלון. קנקנים של מיץ מלון סחוט טרי עוברים מיד ליד, ומגשים עם פרוסות מושלמות של מלון מועברים לייבוש. אין היום אירוע מיוחד, אבל במטבח כבר עובדים קשה על ארוחת הצהריים היומית למתנדבים, וריחות הירקות האפויים כבר מהבילים מבעד לדלת שמפרידה אותו משאר המבנה.
אינספור מילים מפוצצות נזרקו כאן מהבוקר – על קיימות וביטחון תזונתי, שינוי אקלים ופליטות פחמן. העובדים הם אידיאולוגים במובן האמיתי של המילה, והם הולכים עם האידיאולוגיה הזו עד הסוף. אך מעבר למילים וסיסמאות, ניכר שיש כאן משהו הרבה יותר בסיסי, הרבה יותר אנושי, בשורש, שמושך לכאן אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית־חברתית, שמגדיר לא רק את האנשים אלא גם את מטרות הארגון: הרצון בקהילה. ואם בדרך לשם הם גם יצילו כמה מאות טונות של פירות וירקות, יאכילו עניים ויהפכו את ישראל למקום טוב יותר, ובכן, זה בונוס נאה.
