"התביישנו מהשפה שלנו, מהמקום שממנו באנו. היינו חייזרים פה, היו מסתכלים עלינו וצוחקים. לא ידעתי את השפה העברית ולא יכולתי לדבר בשפה שלי – הייתי כמו אילמת". בכמה משפטים קצרים ונוגעים ללב, שנאמרים בעברית עם מבטא ברור, נחשפים המנוע והדלק של דקלה אהרן־שפרן, עיתונאית ותיקה בתאגיד השידור הציבורי, ליצירת הפרויקט "ארץ חדשה" – הסכת רדיו שעוסק בקהילות היהודיות בארצות ערב והאסלאם, עם העיתונאי רועי קייס. מי שאמרה את המשפטים לעיל היא שושנה אהרן, אמה של דקלה. קשה לפספס את סגירת המעגל הזו – אחרי ששכנותיה של שושנה חשבו שהיא אילמת כי התביישה בעברית שלה, בתה משמיעה את קולה של קהילתה לציבור הישראלי.
אהרן־שפרן מודה שאלו מניעיה. "הפרויקט באמת התבשל אצלי בראש שנים ארוכות. הוריי הגיעו ארצה מאפגניסטן, שניהם באו ממעמד גבוה בארצם, וכשהם הגיעו לכאן הכול התהפך. אבי היה צריך לצאת לעבוד בגיל 13 כי אחיו הגדולים התחתנו, הצעירים ממנו למדו, והוא זה שפרנס את המשפחה. הוא עבד בבניין בשכונת התקווה והמשיך בתחום כל חייו. אמי עלתה בגיל 22 ועבדה בעבודות דחק כמו בבתי אריזה ובניקיון. הם מבחינתי מגש הכסף. דור המדבר. דור אבוד. דור שוויתר על עצמו כדי שהדור שאחריו יחווה דברים אחרים. באפגניסטן הייתה לאמא שלי משפחה, מעמד ויחסים טובים עם שכניה המוסלמים. היא עלתה ממניעים ציוניים לחלוטין, פשוט רצתה להגיע לירושלים. מהר מאוד היא הבינה שהגיעה למציאות מורכבת. שנתיים היא לא דיברה, עד שהתחתנה עם אבי".
ואת מחזירה לה את הקול.
"כן, אבל לא רק את שלה. לפני כמה חודשים באתי למנהליי בתאגיד והצעתי לספר את סיפורי היהודים מארצות האסלאם לרגל 75 שנה למדינה. הקול הזה לא היה נוכח במשך המון שנים, אמרתי להם, בואו נשים אותו בקדמת הבמה. כל מי ששמע את הרעיון מיד אמר 'לכי על זה'. הייתה התגייסות מלאה: ממנהל חטיבת החדשות ברוך שי, דרך הסמנכ"לית אילאיל שחר ומנהל רשת ב' גל ברגר – כולם ראו את הפוטנציאל האדיר בפרויקט ואפשרו לחלום הזה לקרום עור וגידים. בכל פרק הבאנו קהילה ממדינה מסוימת ונתנו לאנשים לדבר. העיקר מבחינתי היה להחזיר לאנשים את הקול. לתת במה לסיפורים שנעלמו ונאלמו".
"אנשים לא רצו להיות חלק מ'העולים מארצות האסלאם' אלא להיות ישראלים. המחיר היה מחיקה של המקום שממנו באו, או לפחות הדחקה מאוד גדולה. אין פלא שהדור הבא התבייש"
כדוגמה היא מביאה את סיפורה של לידיה ששון, שאביה הואשם בבגידה בעיראק. "נכנסו אליהם אנשים הביתה ולקחו אותו. ואז אמא שלה הגיעה לביתו של סדאם חוסיין, שהיה אז בכיר במנגנוני הביטחון העיראקיים, דפקה ודפקה על הדלת עד שהכניסו אותה. היא יצרה קשרים עם אמו של סדאם חוסיין, הפכה לחברה שלה, והצילה את בעלה. זה סיפור שהייתי מצפה שיסופר, שנקרא עליו, אבל לא שמעתי אותו לפני שעשינו את הפרויקט. יש עוד כל כך הרבה סיפורים כאלה: הבאנו עדויות מהפרהוד, שזה אירוע שעד לפני כמה שנים איש בישראל כמעט לא שמע עליו, דיברנו עם אדם שחי בדמשק בשנות השמונים והמוסד הבריח אותו משם, שמענו סיפור מבוכרה על אדם מקומי שהחביא בזמנו יהודים בביתו כדי שלא יגויסו לצבא הקומוניסטי. יש המון סיפורים כאלה, הם נמצאים בתוך ארגזי זיכרון כבדים שאולי בעוד כמה שנים אי אפשר יהיה לפתוח אותם יותר לעולם".
"ארץ חדשה" הוא כאמור מיזם משותף של אהרן־שפרן ורועי קייס, ראש תחום העולם הערבי בתאגיד. "אנחנו עובדים יחד על הפרקים ומגישים אותם יחד וזה כיף גדול", היא מספרת. "הוא משלים זוויות אקטואליות מרתקות על הקהילות היהודיות בארצות האסלאם כיום, וגייס גם את עומרי חיים מהדסק שלו, שמכין לנו תעודת זהות היסטורית מושקעת על כל קהילה וקהילה, וגם נדב רוזמן מסייע לנו בצמתים שונים. וברור שהפרויקט לא היה יכול לצאת לפועל בלי העורכת שלנו, יעל שקד. היא עובדת על החומרים ועל התחקירים וכשרואים את הברק שיש לה בעיניים כשהיא מספרת על המרואיין שמצאה על המחתרת היהודית באלג'יריה, ובכן, זה לגמרי מסביר את האנרגיה החזקה שנוצרת בתוכנית".
"בשנים האחרונות אני עוסק במורשת היהודית במדינות ערב במסגרת תפקידי", אומר קייס. "לא פשוט להגיע לסיפורים האלה, אבל הם חשובים מאוד. בתחושה שלי, בקרב אנשים במדינות ערב יש ערגה לתקופה שהיהודים היו שם. ברוב המדינות מדובר בעקירה מוחלטת של הקהילות ולכן היחס שיש להם לאותן תקופות מרתק. הגעגוע שלהם לנוכחות היהודית הביא לתופעות כמו שיפוץ בתי קברות במקומות כמו תימן ומצרים, או קבלת מבקרים יהודים בדמשק. אני מאמין שבמדינות ערב עושים עדיין הפרדה בין יהדות וציונות, אבל יש מגמה הולכת וגוברת של אותן מדינות להראות יותר פתיחות בין דתית, ובין השאר זה כולל יחס משופר ליהודים.
"מהבחינה הזו הפרויקט יושב על מקום שאני אוהב להתעסק איתו, ואני מביא את הזווית הערבית ברוב הפרקים. העניין המרכזי הוא לתת לאנשים לספר את הסיפור שלהם, אם מדובר על סיפורים שמחים או כאובים. אני מרגיש את הצימאון שיש בקהל ולכן בטוח שיהיה המשך לפרויקט הזה. אני דווקא לא צאצא לעדות המזרח ובכל זאת אני חושב שמאוד חשוב ומשמעותי לתת את הקול הזה במיקרופון הציבורי.
הפרויקט כבר עבר באפגניסטן, תוניסיה, עיראק, איראן, מצרים, בוכרה, לוב, מרוקו וסוריה, הפרקים הבאים מתוכננים להתמקד באלג'יר ובכורדיסטאן, ועוד היד נטויה. הם משודרים בכל יום חמישי בשתיים בצהריים ברשת ב' וכאמור מופיעים גם כהסכתים.
"בהרבה מקומות מזרחיות זה מופלטות, אוכל טעים, כפיים וכמובן אנשים אותנטיים וחמים. מאוד סטריאוטיפי. אני חושבת שהדברים האלה הם לא המזרחיות, ואני רוצה לעשות תיקון"
אהרן־שפרן בת 42, נשואה לאיש התקשורת קוה שפרן ואם לשלוש בנות. האפגניות של הוריה הייתה אומנם נוכחת, אבל יש באמירה הזו גם כמה כוכביות: "הזהות האפגנית תמיד הייתה בבית – התרבות, האוכל", היא מספרת. "אבל במשך הרבה שנים הרגשתי שמשהו לא מסתדר לי בפנים, הסיפור שלי לא באמת היה שם. לא מצאתי את עצמי בספרי הלימוד, לא בעיתונים, לא בשיח הציבורי".
האפגנים שייכים לעדה קטנה מאוד, הגיוני שהיא לא תהיה משמעותית בשיח הציבורי.
"זו אכן קהילה מאוד מובחנת וקטנה, עם גאוות יחידה מאוד חזקה. אבל זה לא רק סיפור אפגני, ואפילו לא רק סיפור מזרחי. הדור הראשון להגירה ולעלייה שמקריב את עצמו חוצה קהילות ועדות, והוא לא רק עניין של מזרחים. אבל אני הרגשתי שהסיפור שלי לא היה שם בציבוריות ובתודעה – וזה כבר בהחלט עניין מזרחי. לא רק שהוא לא היה בתודעה הציבורית, אלא שסיפור העלייה הוא משהו שהתביישו בו ולא דיברו עליו, כי רצו להיות ישראלים.
"איכשהו חלקנו מכסים את השורשים והצלילים שגדלנו עליהם. העניין הוא שהם המקור האמיתי שלנו. האפגניות שלי תמיד הייתה חלק ממני, ואפילו היה בזה משהו אקזוטי – כשהשתתפתי בתוכנית אחד נגד מאה חשבתי מה יהיה מגניב לספר על עצמי ובסוף סיפרתי שאני אפגנית ושסבתא שלי הפכה לסבתא בגיל 28".
הקשר בין דתיות לעדתיות בא לידי ביטוי בבתי כנסת, נוסחי תפילה ומנהגים אבל אולי לא רק. כמזרחית דתייה איך את רואה את הנושא?
"יש לי אח שנהיה חרדי ושם זה אכן קיים באופן מאוד מובהק, למשל בנישואין בתוך עדות. קל לנו לפעמים ללכת לאזור החרדי אבל בהחלט גם אצלנו יש את עניין בתי הכנסת שעדיין מחולקים לפי עדות. הקהילה שלנו בירושלים היא אשכנזית. ביום כיפור האחרון, בתפילת מנחה, ישבתי בבית הכנסת ולראשונה חשתי מועקה מטורפת. הרגשתי שיושב לי סלע על הלב כי הצלילים והתפילות לא מדברים אליי. הרגשתי שאני לא מתחברת. פשוט קמתי, יצאתי מבית הכנסת ואמרתי לעצמי שאמצא בית כנסת ספרדי. למזלי בשכונה שלנו, הקטמונים, יש הרבה כאלה. נכנסתי לאחד מהם, התיישבתי והרגשתי שאני מתמלאת. הרגשתי בבית. בדיעבד, זו גם הייתה אבן־דרך במסע שאני עוברת, שהפרויקט הוא השיא שלו. רק שם הצלחתי להרגיש צמרמורות בכל הגוף".
"המקום של הדת קצת אחר אצל יהודי מדינות ערב, הרבה יותר אורגני ונמצא בתוך החיים עצמם. חכם דוד מנחם נוהג לומר שליהדות יש הרבה גוונים ואם יש גוונים שחסרים בה היא לא שלמה – ויש גוונים שהוחסרו הרבה שנים"
אהרן־שפרן גדלה כדתייה ברמת־גן בשנות השמונים ובזיכרונותיה אומנם אין רשמי גזענות, אך הסיפורים של אחיה על ההתמודדות בנושא הותירו בה חותם. "האחים הגדולים שלי לא התקבלו לכמה ישיבות תיכוניות אף שהם היו תלמידים מצוינים. מצד שני צריך לומר שגדלנו בסלמה ג', שזו שכונה קשוחה, אז יש גם ממד גיאוגרפי. אצלי זה אפילו לא היה ברקע. למדתי בתיכון הרא"ה ולא הרגשתי באופן אישי משהו שלילי בקשר לעדה שממנה אני באה, או בכל צומת אחר בחיי עד כה. אני נשואה לאשכנזי ואף אחד מאחיי לא התחתן עם אפגנית. אבל אם מסתכלים על המקומות שגדלנו בהם, בני עקיבא למשל, ברור שנוסח התפילה היה תמיד אשכנזי, ובשבתות שרנו ניגונים אשכנזיים, ואם היו ניגונים מזרחיים אז זה היה בקטע אנתרופולוגי ועם כפיים. אני לא יודעת איך זה היום אבל שמעתי שזה משתנה, וטוב שכך".
די ברור שההגמוניה הדתית לאומית היא אשכנזית גם כיום.
"נכון. אם תשאל מה דתי לאומי בעיניך, התשובה בדרך כלל תהיה האשכנזיות. כשמדברים על רבנים זה כמובן הרב קוק, אבל גם מבשרי ציונות כמו הרבנים גוטמכר וקלישר, ולא על הרב כלפון משה הכהן, מבשר ציונות מדהים מג'רבה שראה את ועידת סן־רמו ואמר 'זו תחילת הגאולה'. לא למדנו עליו בתיכון, וגם לא על הרבנית ברכה קאפח שאותה אני מעריצה".
מה חשבת על סרטון ההכתרה מאולפנת חורב שעורר סערה?
"אני לא באה בטענות לילדות שעושות סרטון, לא רוצה לחשוב אילו אוצרות היו מוצאים אם היו מקרינים בפומבי את סרטוני ההכתרות שלנו בשמינית. אבל אני כן חושבת על מבוגרים ואנשי חינוך שראו את הסרטון ולא באו ואמרו 'זה לא לעניין'".
אהרן־שפרן רואה את הבעיה גם מעבר לגבולות המגזר. "בהרבה מקומות בישראל, מזרחיות זה מופלטות, אוכל טעים, כפיים, שמח וכמובן אנשים אותנטיים וחמים. מאוד סטריאוטיפי. אני חושבת שהדברים האלה הם לא המזרחיות, ואני רוצה לעשות פה תיקון. זו מילה גדולה, אבל תיקון הוא לא לדבר על הקיפוח אלא להביא לקדמת הבמה את התרבות, הסיפורים וההיסטוריה".
הקשבתי לכל הפרקים, יש הרבה פחות רבנים והלכה ויותר פולקלור ואוכל.
"הליינאפ היה צפוף והדגשים היו על הקהילה, השלב שהיא החליטה על עלייה לארץ, הדרך לכאן וקצת על הקליטה. בפרק על עיראק למשל כן דיברנו על התגובה הרבנית לציונות בארצות ערב והמתח בין מסורת למודרנה. היו רבנים שהוציאו מניפסטים מודרניים מאוד על חובה ללמד נשים יהדות וגם לימודי חול. בפרק על סוריה דיברנו על הקשר בין משפחת הרב הראשי לאסד, ועל איך כשהרב נפטר הנשיא שלח תנחומים למשפחתו. רצינו להספיק להקיף כמה שיותר צדדים של החיים שהיו שם, ואני מקבלת את זה שאולי לא נתנו מספיק מקום לעניין הדתי. זה גם קשור לעובדה שמזרחים שמורידים את הכיפה נשארים ברובם מסורתיים, כלומר המקום של הדת קצת אחר אצל יהודי מדינות ערב, הרבה יותר אורגני ונמצא בתוך החיים עצמם. חכם דוד מנחם נוהג לומר שליהדות יש הרבה גוונים ואם יש גוונים שחסרים בה היא לא שלמה – ויש גוונים שהוחסרו הרבה שנים. בציונות הדתית יש מקום להכיל יותר את המסורתיות, יש קהלים שיכולים להרגיש חלק ממנה, אם רק יתנו להם מקום".
אחרי שעשתה תואר ראשון במדעי הרפואה ועבדה במעבדה, הבינה אהרן־שפרן שזה לא מה שהיא רוצה לעשות בחיים ולמדה תואר שני בהיסטוריה. "כשבחרתי את הנושא לתזה אמרתי למנחה שיש לי שני רעיונות – אחד נוגע לציונות והשני ליהודי אפגניסטן. לא אשכח איך עיניה נדלקו. היא אמרה לי, 'ציונות זה אחלה רעיון ואת יכולה לכתוב אם את רוצה, אבל על יהודי אפגניסטן את חייבת לכתוב, כי אף אחד לא כותב עליהם'. מה שקורה באקדמיה הוא שמנחה עוסק בנושא מסוים, והסטודנטים שלו מפתחים תתי־נושאים וחוקרים אותם. אם יש נושא שאף חוקר לא עוסק בו, אז אין סטודנטים שימשיכו והנושא נשאר נעול וחתום. אמרו לי 'רק את יכולה לעשות את זה', וכך עשיתי את התזה. לא היו הרבה חומרים על יהודי אפגניסטן אז כתבתי תזה יותר כללית על יהודי המרחב האיראני והגעתם ארצה".
אני חוזר לסיפור של אמך כי בעיניי הוא ההתחלה של הכול. היא עלתה ארצה ב־1966, זה כבר לא ממש השנים הראשונות של המדינה, ואת מתארת שההשתקה הזו קיימת גם היום, אם כי אחרת. איך זה קורה, לדעתך?
"מי שהקים את המדינה הזו ובכירי התנועה הציונית באו מאירופה, זה ברור, גם העסקנים. היום זה לא נעשה בכוונה אלא שייך לסיפור של מי היה כאן קודם ומה הנרטיב ששלט פה. קשה לבוא אליהם בטענות, הם הקימו מדינה והיו צריכים לקלוט המון אנשים בכלום זמן, חוקי הפורמט נקבעו מראש כך שלאנשים שהגיעו ממקומות מסוימים היה הרבה יותר קשה להתקדם והם היו מוסללים לעבודות פחות מכניסות, למקומות מגורים יותר קשים. יש סיפור שחוזר על עצמו בפרקים, שאנשים לא רצו להיות חלק מ'העולים מארצות האסלאם' אלא רצו להיות ישראלים. המחיר היה מחיקה של המקום שממנו באו, או לפחות הדחקה מאוד גדולה. אין פלא שהדור הבא התבייש, כי כשההורים מתביישים גם הילדים קולטים את המסר.
"אומנם יש שינויים ואנחנו מתערבבים, אבל משהו מתקבע באנשים שגדלו הרבה שנים בתודעה של בושה. שוב, אני לא חושבת שיש כאן רצונות או כוונות רעות אלא דברים שהשתרשו וצריך לשנות אותם, ויש בהילות כי הדור הקודם הולך ונעלם. אני קוראת לאנשים לאמץ את המקום שהם באו ממנו, כי לדעת מאיפה באת זו קלישאה אבל כזו שלגמרי מסמנת לך לאן אתה רוצה ללכת. אגב, לחיבור לזהות הזו יש גם קשר לסכסוך הערבי־ישראלי. שמעתי אנשים שאומרים משפטים כמו 'אמא שלי שרה בשפה של האויב' – ואנשים לא רוצים להיות מזוהים עם השפה של האויב".
יש משהו שהפתיע אותך תוך כדי יצירת הפרקים?
"הפתיע אותי עד כמה סיפורים שונים נשמעים דומים. זה אותו סיפור בגרסאות אחרות, סיפור קלאסי שלובש בכל פעם לבוש אחר. המאפיין של הסיפור הוא אנשים שדיכאו רכיב בזהות שלהם במשך הרבה מאוד שנים. זה סיפור מוכר, אבל לא הייתי מודעת לכמה אמוציות יש שם וכמה זה הוא חזק אצל אנשים עד שהוא ממש מתפרץ באיזשהו שלב בחיים שלהם ואז הם אומרים – 'אני חייב לחזור למקור שלי'. מדהים כמה תגובות קיבלנו על כל פרק. אנשים נזכרים בסבא ובסבתא שלהם, זה סיפור של כל כך הרבה אנשים, אנחנו ב־2023 ולכאורה למי אכפת, אבל עובדה שזה נמצא שם במקום מאוד עמוק ומדבר להרבה אנשים".
אישה בתקשורת, דתייה בתקשורת או מזרחית בתקשורת – מה קשה יותר?
"אני חושבת שלא קשה להיות אף אחד מהם היום. אני מסתכלת על אנשים בתקשורת הישראלית, לא חסרים דתיים ודתיות, וגם לא מזרחים. יכול להיות שעדיין יש מחסור בייצוג פה ושם אבל זה בטח לא כמו מה שהיה".
גם אם יש יותר גיוון עדיין תקשורת המיינסטרים הישראלית שייכת לגברים אשכנזים חילונים, שמואילים בטובם לתת מקום גם ל"אחרים".
"אני לא חושבת שזה נכון היום. זה כבר לא הדי־אן־איי – לפחות בתאגיד. כשהייתי מסתכלת בעבר על עולם התקשורת הישראלי הייתי מרגישה שיש המון קולות שלא נשמעים, היום יש הרבה יותר צבעים. התאגיד ודאי מגוון מאוד, ותמיד טוב שיהיו יותר".
